זכר ישעיהו חלק ב קמג

ונתתי אל לבי לכתוב לו בזה מה שהערתי בם. מ"ש על מה שהקשיתי לר"י מה יעשה כה"ג שנשתטית אשתו או אנס אשה האיך יגרש לה ע"ת ביוה"כ ותירץ דאה"נ דמעברינן לי' אם זה מעכב. ואם אינו מעכב מאי אית לן למיעבד. הנה גם אנכי כתבתי כן בפשיטות רק אמרתי דמ"מ התמי' היא לר"י דלא מצינו העברת כה"ג בכי האי גונא. ואמנם מאי שהביא מע"ל בשם מהר"ע איגר ז"ל ליישב קושית השאגת ארי' דיקדש ע"ת דכאן אסור משום שבות תמהני הלא זהו מפורש בירושלמי דיומא שם במקומו וביותר תמוה על רבינו השאגת אריה שלא הביא דקושיתו מבוארת בירושלמי. ואין בידי כעת תשובת ר"ע איגר לעיין בו:

ובדבר הקושיא קשה כברזל שהקשיתי בהא דמבעיא לן לאלתר שריתוה או לאחר יב"ח ופסקו דתוך יב"ח בעי חליצה. ואמאי הא אינה עולה לייבום. ועל זה האריך מע"ל בתחלה לדבר דקושיתי היא רק להר"ן דהך איבעיא דינא היא אבל להתוס' דרק משום גזירה היא לק"מ. הנה אמת שכך חשבתי ולא רציתי להאריך לברר דפשיטא היכא דאתיא משום לתא דגזירה אזלי להו כל הכללים דכיילי חז"ל גבי יבום. ומחזיקנא טיבותא למעכ"ת דאפילו כל כי האי לא מנע עצמו לפלפל בדברי. ואמנם מה שהאריך אח"כ לתרץ הקושיא הנה גברא קא חזינא ופירוקא לא חזינא. דמה שרצה לתרץ דאם מתה היא תוך יב"ח אז אין הגט חל אח"כ כלל וכלל וגרע אם מתה היא ממת הוא דמצי לחול הגט אח"כ למפרע. הנה תיתי לי אשר ברשימת החידושים שלי הערתי גם בתירוץ זה אך לא היה ראוי בעיני להעלותו על הכתב. כי לא נראה לי ע"פ הסברא החילוק הזה בין דידיה לדידה. דהלא כשם שהיא צריכה לקנות כך הוא צריך להקנות והגע הלוי בדידיה כמו בדידה. ואי משום דכשמתה היא שוב אין נפ"מ בגט זה להתירה דכבר מתה. הא גם כשמת הוא אין צורך להגט דבלא"ה מותרת לעלמא (דסתמא שנינו אפילו היכא דאית ליה בנים ואין נפ"מ לענין יבום) אלא מאי אית לך למימר דעל כל מה שאנו צריכין להגט שיחול למפרע כגון להתיר אם נבעלה מקודם שלא יהיה ב"ז הנה הוא חל רק בשביל זה אפילו לאחר מותו. וה"נ אם יש לנו איזה נפ"מ כגון בנ"ד לענין יבום אז חל אפילו אחר מיתתה. כן היה שקול דעתי ואחר שמצאתי הכרע לזה מש"ס דיומא וכמו שאכתוב אמרתי שישו מעי אם ספיקותי שלכם כך וכו'. ומה שחשב להעמיס חילוק זה בדברי התוס' ביומא (דף י"ג) לא נראה לי דליסברי התוס' כן דהרי מוכרח ממקומו איפכא וכמו שאבאר להלן. ואולי חלקו התוס' בין תנאי דקום ועשה דבעי' דוקא בחיי' (וכעין גבי לי ולא ליורשי) דמה שהוא עושה התנאי לאחר מיתתה אינו מועיל דנמצא הוא הוא הגורם לחזק הגט. אבל בשעת מיתתה אין הגט עומד מעצמו בכשרתו. ולכן כיון דרק מחמת עשיה דידיה לאחר מיתתה נתקיים הגט אין זה גט. משא"כ באם לא באתי אף בשעת מיתקו כ"ע ידעינן דגט זה כשר הוא רק דמחוסר זמן. וכבר ידוע בפוסקים דמחוסר זמן בתנאים לאו כמחוסר מעשה דמי ועבידא דאתי ואף אם לא נתכוונו התוס' לזה נכון הדבר מעצמו:

ואמנם מאד תמהני על מע"ל איך לא הרגיש סתירה לדבריו מיניה וביה. באותן דברי הש"ס דיומא דמסקנא דמילתא הוא דלחדא אמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תמות חברתך ולחדא אמר לה ה"ז גיטך ע"מ שאכנס אני לביהכנ"ס דאי מייתא הא קיימא הא ואי מייתא הא קיימא הא מאי איכא למימר דילמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ועבד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי דקבעי למימת קדים ועייל לביהכ"נ עכ"ל הש"ס. והנה בע"כ מה שהתנה עם זו ע"מ שלא תמות חברתך היינו שלא תמות חברתה עד סוף כל עבודת יוה"כ דאז שפיר אפילו אם מתה חברתה קרוב לגמר עבודה האחרונה בטל גט של זו למפרע. והנה אם כן אכתי מאי תיקן. ניחוש דילמא זו הראשונה שאמר לה ע"מ שלו תמות חברתך. תמות היא קודם גמר העבודות ואותה חברתה תחיה כל היום ונמצא עביד עד קודם גמר העבודה בב' בתים. דאע"ג דחברתה לא מתה מ"מ לא נתגרשה הראשונה דהתנאי לא נתקיים רק אחר מיתתה. כלומר אותו תנאי שלא תמות חברתה לא נתקיים רק בגמר העבודות ואז כבר מתה היא וגיטא דידה לאו גיטא הוא לדברי מע"ל. דאין קיום התנאי מועיל לאחר מיתתה. אלא ע"כ דהא לאו מילתא היא וכשם שקיום התנאי מועיל לאחר מותו ה"נ מועיל לאחר מיתתה. וכמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרי' סייעי' דאזיל לפרוש משמעות דברי התו"י ולא עיין בדברי התוס' במקומו ד"ה ולחדא אמר ע"מ שאכנס שכתבו להדיא כך דכשתמות הראשונה אעפ"כ תהיה מגורשת לאחר מיתתה למפרע. תמה אני על חכם שכמותו. ולפי מה שחשבתי לעיל לחלק בין תנאי דבעי מעשה ובין תנאי שנתקיים מעצמו א"ש. כיון דתנאי זה ע"מ שלא תמות חברתך הוא נתקיים ממילא ומועיל אף לאחר מיתתה. וגם אם ימאן בסברא זו עכ"פ דעת מע"ל דלאחר מיתתה לא מועיל קיום התנאי נדחה הוא מסוגיא זו. ולפי זה הדרא קושיתי לדוכתא. ומה שהקשה לכאורה על הר"ן שכתב דלא אסיק אדעתיה שימות ולא גירש רק אלאחר יב"ח שזה סותר דברי הש"ס ריש כתובות דאמרינן להדיא מתחלה אהך מתניתין דמעכשיו אם לא באתי וכו' דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם. הנה לכאורה יקשה אם כן דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם למה לו מעכשיו אפילו בסתם נימא דדעתי' לומר מעכשיו דלא תיפול קמי יבם ואמאי שנינו ברישא אם לא באתי ומת דאינו גט. ואפילו לרבנן דר' יוסי דלא ס"ל זמנו של שטר מוכיח מ"מ הכא שאני דבודאי כונתו היתה כך אלא ודאי דסבר זו דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם אינה מועלת להעמיס בדבריו יותר ממה שאמר (ואדרבה אנחנו באין לדקדק בדבריו ולא לשנות מהם לאמר דאדעתי' דאונסא לא קאמר) ולסמוך שכך הי' בלבו אלא אנו אין לנו רק פשטות דבריו וכיון שלא אמר מעכשיו רק בסתם דיינינן לי' כגט לאחר מיתה וסברא זו מוכרחת. וה"נ אמרינן כיון שאמר לאחר יב"ח אין לסור מדבריו וכפיו כן לבו שלא תתגרש רק לאחר יב"ח ואתי שפיר דברי הר"ן וזה ברור ופשוט. אלא הא יש לדקדק קצת סתירה בדברי התוס' דבכתובות שם כתבו דמיתא קלא אית לה והתם ס"פ מי שאחזו כתבו דמשו"ה לא שרוה רק לאחר יב"ח דאיכא למיגזר אטו לא מת כי אין העולם יודעין שמת ויתמהו וכו' הרי דלית לה קלא:

ומה שכתב לתרץ דמריש כתובות משמע דהכא כשמת ולא בא הטעם דאין אונס משום צנועות ופרוצות כלומר דמדרבנן הוא דאפקעינהו לקידושיו וכל זה דוקא אחר יב"ח אבל תוך יב"ח ה"נ דמצי לייבם מדאורייתא וא"כ הוי שפיר בת חליצה כיון דבזה לא הפקיעו רבנן לקידושיו וכיון דחולצת תוך יב"ח ממילא גם באם יגיע הזמן דיב"ח לא שייך הפקעת קידושין כיון דכבר נפרדה. וגם היכא דהפקיעו הקידושין בלא"ה נמצא שלא היתה אשת אח עכת"ד. ואין להם מובן דהא מה שאמרו אין אונס בגיטין כללא הוא בכל מקום ואין ל יוצא מכלל זה ואפילו היכא שהאשה רוצית דליבטל הגט ואמרה א"א בתקנת חכמים אין שומעין לה. אלא לעולם אין אונס בגיטין. וכאן כשתתייבם ויגיע הזמן דיב"ח פשיטא שיתקיים הגט ולא ידענא מה זה הוסיף לאמר דמצי להתייבם מדאורייתא. מה אהני לן זאת הלא יש כח ביד חכמים להפקיע קידושין דכל דמקדש וכו' וכיון שיגיע הזמן יחול הגט למפרע והאיך תוכל להתייבם תוך יב"ח. וגם מה שהוסיף לאמר דכשחולצת תוך יב"ח אז גם כשיגיע יב"ח לא שייך הפקעת קידושין דכבר נפרדה. הנה אין לזה שחר דהלא אם חולצת לא איכפת לן כלל הפקעת קידושין ורק בגונא דתתייבם ואז עומד נגדנו הך דאפקעינהו לקידושיו דהגט למפרע ונמצאת