זכר ישעיהו חלק ב קמב

ע"ז כיון דידעינן מונטמאה ונטמאה, דסוטה אסורה לבעלה ואסורה משום ספק בתרומה ממילא נשמע אם בא עליה בעלה בדרך דאינו מנוקה מעון ולא נפקא מידי סוטה במים מאררים שהיא אסורה תמיד בתרומה מחמת ספק סוטה. וצ"ע. ובהאי עניינא דעסיקנא בי' איתקשאי אהא דקפסק ותני (בסוטה כ"ד) דאם אמר בעלה איני משקה שאינה שותת הא בבת כהן שאין לה בנים הימנו יכולה היא לטעון שהוא מפסידה במה שאינה שותת כיון שהיא מוחזקת לעולם לסוטה ואינה יכולה לשוב לבית אבי' ולאכול תרומה. ואין פנאי כעת לעיין בזה יותר:

ד ומ"ש באות ד' באופן ראשון לתרץ קושיתו אר"ע מדידי' אדידי'. שהקשה קושיא עצומה ונפלאה למה לא מוקי ר"ע כי תהיין בנשבע שלא לקדש אשה זו דבדה האיסור מלבו ולא שייך כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כמ"ש התוס'. אבל בכל איסורין אין הקידושין תופסין מטעם דכל מילתא דאמר רחמנא וכו' עכ"ד. ע"ז אתפלא הלא עודנו מדבר ועוסק להוכיח מהתוס' דמציעא שאין שום איסור בקידושין. וכתב עלה שהיא ברירא דמלתא והשתא קאמר דבכל איסורי ביאה אין הקידושין תופסין מטעם דכל מילתא וכו' היכא אמר רחמנא לא יקדש. והש"ס לא מקשה רק מאלמנה דכתיב בי' לא יקח והיינו לא יקדש. ומר ידידי במחכ"ת כי רבה מדויל ידי' משתלם. ועם סברת התוס' בהא דבדה האיסור מלבו דלא שייך כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כבר פירש הגאון בעל קצה"ח בע"א. ופירושו נראה אמיתי ומוכרח ולפירוש הקצה"ח אין קושיתו מעיקרא:

וסוף דבריו באופן השני המה נחמדים ויפים. אך לענ"ד אינם מחוורין וברורים דהך דינא דאם נשא נשוי אינו רק תולדה מעיקר הסברא והוא כיון שסוכה להיות בעולה תחתיו. וא"כ ע"כ למאי דס"ד של הש"ס לא יתפסו קידושי כנ"ל בבעולת עצמו אף דאי אפשר שוב בפועל הך קולא דאם נשא מ"מ זיל בתר טעמא דהשתא למה מקילינן בי' ואינו צריך לגרשה כיון שסופה להיות בעולה תחתיו. וא"כ ה"נ לפי הה"א אף שאין למצוא באפשרי הך דינא דאם כנס אינו מוציא מ"מ עדיין הסברא הנותנת להקל במקומה עומדת והוא דהא סופה להיות בעולה תחתיו ומכח זה נקל בה ונאמר שהקדושין תופסין והדרא קושי' לדוכתא מאי מקשה מ"ש. הא שני ושני. דהכא הסברא נותנת להקל כיון דסופה להיות בעולה תחתיו. ומעתה ישקיף האל ממעון קדשו עליו לטובה ויותיר אותו לטובה בכל משלח ידיו כנפשו ונפש ידידו ש"ב נד"ז זכריה ישעיה באאמ"ו הרב מוה' מרדכי צבי נ"י הכהן יאללעש. סימן לא עוד להנ"ל. זה שבועים אשר כתבתי למר אגרת בדברי תשובתו. גם בקשתיו שם לשלוח לי קונטרסו בנידון השאלה דאשת חמיו ולא הגיעני מאומה לא אדע על מה ולמה. והנה אחר אשר שלחתי אז מכתבי שכתבתי בחפזון חזרתי על דברי וראיתי כי מתוך המהירות יצאו מת"י איזה דברים שלא בבאור ומתוקן ואבוא עתה לפרש:

א מה שכתבתי (באות ג') דפי' הש"ס זר אצלה מעיקרא היינו מעיקר התולדה. יש להוסיף עוד דמוכרח פי' זה. דאל"כ קשה אמאי לא מוקי גם לר"ע בחמותו לאחר מיתת אשתו לדעת המפרשים דאינה רק בארור שוכב עם חותנתו. ואף אי יהיבנא למר דארור זה חמור כמו עשה עדיין קשה לר' סימאי. ויעויי"ש בתוס' מה שהקשו לר' סימאי ותירוצם לא שייך הכא. אע"כ דגם זה לא מיקרי זר מעיקרא כיון שנאסרה עליו ע"י קידושין. ומה שכתבתי שם דכשהיתה שוגגת והבעל מזיד לא מיפסלא מטעם דזונה. נשמט ממני בעת כתבי דלענין תרומה משוינן שוגג למזיד. אך גם בלא זה קשה הקושיא ל"ל קרא דכי תהי' על זה. ולכאורה יש ליישב דלהכי איצטריך קרא כשהי' הבעל שוגג דמשום ונטמאה אין לפסול דהא הבעל שוגג הי' ומנוקה מעון הוא ושפיר היא שותת ורק משום כי תהי' נפסלה. אך ז"א דהרי התוס' גופי' סברי דגם אם הבועל שוגג לא מיקרי מנוקה מעון כמ"ש בשמם המשנה למלך באריכות:

ב ומה שכתבתי (באות ד') על קושיתו לוקמי בנשבע שלא לקדש וכו' שסותר דברי עצמו שכתב דברירא דמילתא הוא שאין איסור בקידושין. אחר העיון ראיתי דמה שכתב מר והוא ברירא דהך מילתא רצונו שכך הוא כונת התוס' דמציעא. אבל לא דאנן קיימינן הכי וא"כ תקשה קושיתו לדידן. אך מ"מ לא קשה דהא יכול לשאול על שבועתו ולא תהי' שנואה למפרע. ואף שנדר ע"ד רבים מ"מ יש לו התרה כשכבר עבר כמ"ש המ"ל בפ"ו מה' שבועות בשם הרשב"א. ואם נדחוק ונאמר דהא טעמו של הרשב"א הוא דהוה כמו לדבר מצוה שלא יעבור הנשבע למפרע. ובדבר מצוה ממש כתב המ"ל שם בשם הריב"ש דאם הרבים אינם רוצין אין מתירין. וא"כ עדיין משכחת לה שנדר ע"ד רבים והרבים אינם רוצים להתירו דאין לו התרה. אך בכל זה לא הוה שנואה ממש דהא זה תולה ברצון הרבים כשירצו יניחוהו להתיר שבועתו ולמפרע לא תהיה שנואה. והדעת נותנת לכל זה. ג ומה שאמרתי לדחות סוף דבריו בענין אם נשא נשוי. מצאתי אח"כ מבואר במ"ל פי"ח מה' א"ב שהקשה ממש כקושיתי וכתירוצי אדברי הש"ס דכתובות (דף ל) לפי' התוס' דמיירי בבעולת עצמו מאי קאמר הש"ס מאי שנא הא חזינא דאיכא חילוק רב ביניהם לענין אם נשא דאינו מוציא בבעולת עצמו. ועל כרחך משום דסופה להיות בעולה תחתיו א"כ השתא נמי מש"ה תפסי קידושין משום דסופה להיות בעולה תחתיו. וסוף דברי מר אינם אמת:

ד ובעיקר השאלה ראיתי שיש לפקפק בכח היתרא של הנודע ביהודה. דהנ"ב גופי' סיים דמ"מ חש להתיר דשמא קיימינן כהר"ח דפסק כר' ישמעאל דאף לאחר מיתת אשתו הוא בשריפה וא"כ יש לגזור אשת חמיו אטו דידה. וכבודו הרם אמר לאאמו"ר נ"י דמ"מ יש להתיר מטעם ספק ספיקא. חדא דדילמא הלכה כר"ע ואת"ל דאין הלכה כר"ע דילמא נקטינן כהקדמונים שלא חששו לגזירת הירושלמי כלל וכלל. ודוגמא שכתב הנ"ב בתנינא לענין חליצה בחמותו לאחר וכו' דפטורה מטעם ספק ספיקא. אמנם לדעתי נראה דאין זה ספק ספיקא ממש. דיש לומר דשם פלוגתא חד היא. ודומה לזה כתבו התוס' ריש סוגיא דפתח פתוח שם אונס חד הוא. וזכרוני בדדמי שמהר"י בן לב בתשובותיו החזיק בזה דבפלוגתא לא אמרינן ספק ספיקא דשם פלוגתא חד הוא. ואיננו כעת בידי לכן לא אוכל להאריך בזה. ולפ"ז נדחה ג"כ הספק ספיקא שכתב הנודע ביהודה בחמותו לאחר וכו' לענין חליצה. ירבה ימים לרוב. ויתענג בכל טוב. כאות נפשו ונפש ש"ב נד"ז. זכריה ישעיה באאמו"ר מו"ה מרדכי צבי הכהן נ"י יאללעש מלבוב. סימן לב בעז"ה שלום רב. ממזרח וממערב. לכבוד הרב המאוה"ג המפורסם לגאון ולתפארת. גפן אדרת. נטוע על מי התורה. דאין ומורה. קש"ת מו"ה דוב בעריש אשכנזי האבד"ק סלאנימא יע"א. את מכתבו קבלתי ואפריון נמטיי' וככה גם אנכי חשתי הפעם למען יהי' לו לאות כי קבלתי באהבה את דבריו