זכר ישעיהו חלק ב קמא

א מ"ש באות א' לסתור דברי היש"ש מ"ש בפי' דברי התוס' דהא גם לענין אשת חמיו יש לומר כן כיון שבבבלי לא חששו לגזרת הירושלמי מהיכי תיתי להגאונים לאסור עכ"ד. אי משום הא לא אריא דאטו צריך הבבלי לידע מדברי הירושלמי. אך היה לו להוסיף ולהקשות עפמ"ש המגדול עוז בפ"ק מה' שופר ובפי"ט מה' אישות. ומקור דבריו נמצא ברי"ף סוף עירובין ויעיין מהרי"ק שורש פ"ד ענף ג' ובש"מ (ב"מ מ"ה) דמסדר הבבלי היינו רבינא ורב אשי ידע מכל דברי הירושלמי רק לא חשש להביא בכ"מ היכא דלא פסק כוותי' ולכן פסקינן לעולם כהבבלי נגד הירושלמי. אך בכ"ז אין לדחות פי' של היש"ש. ואני העתקתי דבריו בקיצור. ובאמת הכי כונתו. דבשלמא בחורגין אמרו בבבלי להדיא דמש"ה לא. גזרו מפני מראית עין דקלא אית לי' ואין העולם טועין בזה והבבלי חקר יותר במנהג העולם מהירושלמי. וא"כ אין חילוק בין דור לדור. אבל באשת חמיו כיון שלא כתב המסדר הטעם למה לא סתם כגזירת הירושלמי נוכל לומר דמש"ה הוא הואיל שראה בדורו שנזהרין בעריות וידקדקו היטב ואין לחוש לקלקול ולפ"ז שפיר יכלו הגאונים שוב לגזור שראו שדורם מקילין בעריות ויטעו במראית עין וזה פשוט בדברי היש"ש. ובהכרח נאמר כן כי היכי דלא ליקשי דברי המס' ד"א. ומדברי השאלתות אינו מוכרע דיכול להיות דגזירה זו קיימו בדור שאחריו שהוא היה הראשון מהגאונים. ודעת הרשב"ם ריש כתובות שמובא עוד בש"ס. והרי ראינו להבבלי שהי' רק כמאה שנים אחריו קיים וקבל גזירת הירושלמי אף שדרכו בכ"מ לילך בתר פסקו של השאילתות. וע"כ משום שהחזיקו הגאונים שבדורו בחשש זה. והמסכת ד"א שכתב שהובא בברכות (דף כ"ב) יעויי"ש ברש"י שכתב כגון פ' של דרכן של ת"ח דהוא ד"א זוטא. ובל"ז לא מוכח בש"ס רק הלכות ד"א ולא מס' ד"א. ובודאי רק הגאונים סדרו הלכות אלו למסכת ולכן הוא בין המסכתות קטנות שנקראו ספרים חיצונים בפי בעלי התוס'. והלא גם המס' שמחות מובא בש"ס בשם אבל רבתי והתוס' בפסחים (דף מ' ע"ב) ד"ה אבל חשבוה כטפל לש"ס בבלי וקראוה מספרים חצונים. וזה לפי שלא נסדרו מהמסדר הבבלי. ואין להאריך כעת:

ב מ"ש באות ב' דאין לסתור דברי המהר"מ בכרך דאפשר שהר"ח סובר כתירוץ הב' של התוס' דיבמות. ושפיר אין סברא לומר אטו בועל כתיב בקרא. ז"א דעכ"פ אין להר"ח הוכחה מסוגיא דקידושין דרבנן לא סברי כר"ע. ויסבור כתירוץ ב' של התוס'. הא היא גופה קשיא נחזיק בתירוץ הראשון של התוס' ושפיר סברי רבנן גם כר"ע ולא נצטרך לפסוק נגד מה דכיילינן בכ"מ דהלכה כר"ע לגבי ר"י:

ג מ"ש באות ג' לתרץ קושייתי על התוס' מהירושלמי הוא פשוט ולא חששתי להעלות זאת על המכתב רק תמהתי דלכל הפחות הי' לרבותינו בעלי התוס' להזכיר דברי הירושלמי. ומ"ש שם בתחלה להמתיק הסברא שיהי' בבועל חמיר מבעל דלא תפסי קידושין משום שהוא עבד בזה איסורא וגרם בביאתו שתאסור עלי' לכן חמיר הוא לגבי' ולא תפסי קידושין. לא משמע כסברא זו מדברי התוס' בכתובות (דף ל' ע"א) ד"ה א"ב שהוכיחו דהאי בעולה לכ"ג דקא משכח שם הש"ס גונא לר"ע שיש בה הויה ואינה ראויה לקיימה היינו דוקא בעולת עצמו. הרי להדיא שאף שהוא גופיה בא עליה ביאה אסורה ונאסרה עליו רק ע"י ביאה זו מ"מ אמרינן שם לר"ע דקידושין תופסין בה ויש בה הויה קרינא בה. זאת אמרתי מיד בראותי דבריו אלו ואחר שראיתי שמעכ"ת גופי' הביא דברי תוס' אלו בסמוך בתשובתו לענין אחר תמהני יותר שלא הרגיש בהם כאן. ומה שסיים וכתב דנראה לו באמת להמתיק דברי התוס' עפ"י סברא אחרת. והוא כיון שהבעל אינו זר אצלה מעיקרו לכן הוא קיל ותפסי קידושין אבל הבועל הוא זר אצלה מעיקרא ומש"ה אין קידושין תופסין. וכמו דקאמר הש"ס דיבמות (דף ס"ט) לענין אכילת תרומה. יעיין נא מר ידידי בתוס' שם (דף מ"ה ע"ב) ד"ה ה"נ (ודף ס"ח ע"ב) ד"ה נכרי דמוכח מדבריהם דמאי דקאמר הש"ס זר אצלה מעיקרא הכונה שיהי' אסור עליה מעיקר התולדה לא ע"י מעשה שנתהוה אח"כ ודבר זה מוכח ממ"ש שם בזה"ל. וכל חייבי כריתות אפי' אותן דע"י קידושין דלא הוי זר אצלה מעיקרא ע"כ. הרי להדיא כדברי. וכן משמע מפשטא דש"ס. וא"כ גם בועל לאו זר אצלה מעיקרא הוא. כיון שהאיסור נולד רק ע"י שבא עליה ביאה אסורה דוגמת ח"כ שהוא ע"י אישות דלא מיקרי זר אצלה מעיקרא וכמש"כ התוס'. ואם ישיבני הלא התוס' כתבו שם בד"ה היא כשרה דלר"ע לא בעינן במחזיר גרושתו זר אצלה מעיקרא דהשתא ממזר הוי מיפסל בביאתו מבעי'. דזה חמור כמו זר אצלה מעיקרא. א"כ ה"נ הוי ממזר כיון דלא תפסי קידושין והוי כזר אצלה מעיקרא. ז"א דהרי הא גופי' אנן בעינן ללמוד בזה דלא תפסי בה קידושי בועל. ולמאי דה"א דתפסי בה לא הוי ממזר. ושוב לא הוי כמו זר אצלה מעיקרא. וגם בלא"ה אין סברא כלל ללמוד מתרומה דהתם עיקר הטעם לחלק בין זר אצלה מעיקרא ובין אין זר וכו' הוא רק משום דאנו אין לנו רק מאי דמשמע מהקרא דכי תהיה לאיש זר והיינו זר מעיקרא. וכל מה שלא נכלל בו מה"ת לפוסלה וכדאמר הש"ס שם לאיש זר אמר רחמנא ולאו בקולא וחומרא תליא מילתא. ומה שהקשה שם דברי התוס' יבמות (דף ס"ט) דאף לפי תירוצם אכתי קשה נוקי קרא בבועל דהוי שפיר זר אצלה מעיקרא נדחה ג"כ ע"פ דברים אלו דהרי בועל לא מיקרי זר אצלה מעיקרא דלאו מעיקר התולדה בא האיסור וכמו שכתבתי:

אולם חוץ לזה דבריו המה זרים מעיקרא ואין כאן שום ריח קושיא. ותמהני פה קדוש יקשה זה. חדא דלדבריו שבועל הוא זר מעיקרא א"כ לא תפסי קידושין ושוב ליכא לפרש לא תהיה לשון הויה. ומאי נפקא מינה אם איירי קרא בכה"ג. והתוס' לא הקשו רק דגם לר"ע נפרש כי תהי' לשון קידושין והיינו בבא עליה בדרך דאף ר"ע מודה דהוה קידושין ויעיין לעיל (דמ"ט) הכל מודים בבא על הסוטה וברש"י שס דאף על קידושין כשרין שכבר קדשה שייך לשון יש בה הויה ואם שלא קדשה מחדש. ועוד דיש להבין קושיי' התוס' היכא מצינו למימר דמיירי בבא על סוטתו בדרך. דהא בכה"ג תיפוק לי' בלא ביאתו היא מיפסלא בביאת הבועל. אע"כ דכוונתם כיון דלא ידעינן בודאי אם זינתה דהא רק סוטה ספק היא ושפיר לא מיפסלא בלא ביאת בעלה בדרך. וזה א"ש רק בדברי התוס' דמקשי בספק סוטה. אבל לקושיתו דבעי למימר דמיפסלא בשכיבת הבועל הרי בועל לפנינו. וא"כ תיפוק לי' בלא ביאה זו הרי כבר מיפסלא במה שזינתה עמו מקודם. וזה פשוט וקושיתו אינה צריכה אפי' עיונא בעלמא. והא ודאי בורכתא הוא:

אך אי קשיא הא קשיא בדברי התוס' הא אמרינן דסוטה פסולה לאכול תרומה עד ששותה ונמצאת טהורה (סוטה כ"ח). רק בבא עליה בדרך שוב אין המים בודקין אותה דהרי אין איש מנוקה מעון (סוטה ו') ועיי"ש ברש"י ואינה שותת לכן מיפסלה לתרומה עולמית משום ספק. וא"כ מאי מקשי התוס' דילמא הקרא דכי תהי' לאיש זר מיירי שנפסלה בביאת הבעל בדרך. הא בכה"ג לאו משום ביאה פסולה זו נפסלה רק משום סוטה. וביאה זו אינה מועלת רק שלא תהיה לה תקנה לעולם ע"י השקאה דאינה שותת כיון שהבעל אינו מנוקה מעון. וזה הוה כמו ששתת כוס של עקרין דאינה שותת (שם כ"ד) דאסורה בתרומה לעולם ואין כאן משום דאיש זר. ואף כשהיא היתה שוגגת והבעל מזיד דלא מיפסלא מטעם דאיש זר דהא לאו זונה היא מ"מ אינה יכולה לאכול בתרומה כיון שהבעל עבד איסורא ואין המים בודקין אותה ול"ל קרא