זכר ישעיהו חלק ב קמ

ברם כד מעיינין שפיר איכא למיהדר מעיקרא דברי הנ"ל שרצה להקל לאחר מיתת אשתו דהא בירושלמי לא אמרו דאשת חמיו אסור מטעם גזירה שמא יבואו להתיר באיסורא דאשת אב רק אמרו להדיא משום מראית עין וזה ברור. בכ"מ שאמרו מפני מ"ע הרצון שלא יחשדוהו הרואים דעבד איסורא. דומה למה שאמרו מפני החשד אבל לא שהם יטעו אבתרי' וא"כ אין חילוק בין אם יחשדוהו שעבר באיסור מיתת ב"ד או כרת או לאו או באיסורא בעלמא. והלא אף באיסורי דרבנן גזרו מפני מ"ע כדמוכח מתוס' כתובות (דף ס' ע"א) ומכמה מקומות בש"ס. וכן העלה ביו"ד רס"י פ"ז. אמנם לפ"ז קשה למה מסיים בחורגין אתא עובדא קמי' דר"ח וקאמר יסבון באתרא דלא חכימי להו ר"ל דליכא מ"ע שהרי אין האנשים באותו מקום מכירין אותו הא אמרי' בכ"מ בשם רב כ"מ שאסרו חכמים משום מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור. ומכמה פוסקים נראה דמסקי כן להלכה. והתוס' בכתובות שם לא כתבו רק באיסור דרבנן דלא אמרו כ"מ שאסרו וכו' אבל באיסור דאורייתא בודאי פסקינן הכי. ויש לכאורה לתרץ עפמ"ש הר"ן פ"ק דיו"ט ליישב הא דאמרי' במ"ק (דף ח') ומנסרין בצנעה וכן הא דכתובות בצנור משעכן בצנעה אמאי לא נימא כ"מ שאסרו חכמים כו' ותירץ וז"ל וחלקו ואמרו דכשחושדין אותו בדבר שאילו עשאו עבד איסורא בהכי אמר דאפי' בחדרי חדרים אסור כהולכת סולם ונפלו כליו למים. אבל היכא שחושדין אותו שסוברין שהוא עבד איסורא ואינו עושה בכה"ג בצנעה שרי והיינו האי דארון והאי דצינור שעלו בו קשקשים. שכיון שהדבר מותר אלא שהרואים טועים וחושבים שהוא אסור דוקא במקום רואים הוא דאסור אבל שלא במקום רואים שרי כיון שאין חושדין אותו בדבר שהוא איסור אלא בדבר שהן סוברין שהוא איסור עכ"ל הר"ן. פירוש לדבריו דלא אמרי' כ"מ שאסרו וכו' רק כשהן יודעין באותה מעשה שרואין שהוא מותר אך הם משערין ממעשה זו מסתמא עשה מעשה אשר לא יעשה כגון מי שנפלו כליו למים דאסור לסוחטן בשבת שיחשדוהו שכבר כבס. או יעשה מעשה האסורה כגון בסולם משובך לשובך שחושדין אותו שיטיח גנו. אבל בהא דצינור שעלו בו קשקשים ובמנהרין בצנעה שהרואין טועים על אותה מעשה בעצמה שהיא אסורה. ולכן במקום דליכא רואים מותר. וא"כ גם בנ"ד איכא למימר דהרואים יחשדוהו שהוא נושא חמותו והיינו איתה מעשה גופה. ולכן לא גזרו באתרא דלא חכימי להון והוא כמו בת"ח. אולם אין פי' זה שאמרתי מוכרח בדברי הר"ן דיש לפרש בע"א. ר"ל דלא גזרו אפי' בח"ח רק כשהרואים יחליפו אותה מעשה במעשה אחרת האסורה כגון בשובך שהם חושבים שיטיח גגו. אבל אי ידעי בבירור שלא יטיח לא היה כלל איסור בעיניהם במה שהוא מטלטל הסולם אבל במקום שאינם טועים בעשיית המעשה על איזה אופן הוא רק יחשבו שהיא אסורה כמו שהיא כגון בצנור שעלו בו קשקשים שטועים ויחשבו על מה דמסיר הקשקשים דעבד איסורא לא גזרו בחדרי חדרים. ולפי פי' זה גם בנ"ד יש לגזור אפי' במקום דלא חכימי להון דהא הם טועים על זה שהוא נושא חמותו. אבל אי ידעי שהיא אשת חמיו היה ברור להם דלאו איסורא הוא והוא דוגמא דשובך והדרא קושיא לדוכתא אמאי לא גזרו גם במקום דלא ידעי להם. אולם באמת לק"מ דהירושלמי לשיטתו אזיל דלא פסק כרב דאמר אפי' בחדרי חדרים אסור כיון שהוא סותר להרבה משניות וכמ"ש הריטב"א בחידושיו לע"ז (דף י"ב):

אך אכתי יש לעיין למה סיים הירושלמי רק אחורגין דמותר באתרא דלא חכימי להון ולא אמר כן גם אאשת חמיו. ואם תאמר דאין ה"נ דגם באשת חמיו מותר במקום שאין מכירין רק מעשה שהיה רק בחורגין היה אכתי קשה למה לא הזכירו אותו הפוסקים שחוששין לדברי הירושלמי דמותר בכה"ג. אמנם יש ליישב עפמ"ש דלעולם דהירושלמי מתיר גם באשת חמיו במקום דלא חכימי להון רק הפוסקים לא הזכירו זאת כיון דפסקינן כרב דאסור אפי' בחדרי חדרים ואין מועיל מה שאין האנשים מאותו מקים מכירין:

ואחרי שובי ראיתי מלשון הירושלמי שעולה בדרך אחרת דמדקאמר בסתם יסבון באתרא דלא חכימי להון משמע דדי אם רק הנשואין יהיה במקום שאין מכירין אותו אבל אח"כ מותר לדור אפי' באתרייהו ואמאי לא חששו למ"ע אע"כ דבירושלמי נגעו בי' רק מטעם הכירא שהמכירין אותם יאמרו מדלא נשאו רק במקום דלא חכימי להון מסתמא איכא דברים בגו האי דינא וא"כ יש להתיר גם באשת חמיו באתרא דלא חכימי להון. אך יש לחלק דבחורגין ליכא רק משום חשש דכרת משא"כ באשת חמיו דהחשש הוא מחמת חמותו שהיא בשריפה וחמור הוא ולא מהני הכירא. אמנם לכל הפחות נוציא מזה דאחר מיתת אשתו אי פסקינן כר"ע אף לדעת המפרשים שהיא בכרת מ"מ מהני היכרא כמו בחורגין אך עכ"פ הכירא בעינן אפי' להמפרשים דברי ר"ע דאינה רק בארור בעלמא דהא אפי' באיסור דרבנן גזרו מפני מ"ע:

העולה מדברינו דמכח אותו התירא שחשב הגאון בעל נודע ביהודה יש לפקפק מאד כיון דגזרת הירושלמי מפני מ"ע ואפי' בארור יש לגזור רק באתרא דלא חכימי להון יהי' מותר כמו בחורגין:

והנה כאשר עסקתי בהאי סוגיא דשניות ראיתי דבר אחד מאי דתמיה לי בסנהדרין (דף ע"ו) בעי הש"ס לאסור אשת חורגו והאריך שם בענין דון מינה ומינה. ועיקר הטעם שלא אסרוה קאמר שם רש"י סד"ה ועוד משום דאיכא ללמוד משאר דידי' לחייב סקילה דנימא מה הוא בתו בשריפה וכלתו בסקילה אף היא בתה בשריפה וכלתה בסקילה ואיכא נמי ללמוד לחייב שריפה דנימא מה הוא כלתו בסקילה כאמו אף היא כלתה בשריפה כאמה והואיל דלא ידעינן אי בסקילה אי בשריפה מש"ה פטרינן לגמרי ויעויי"ש באורך. וקשה לי אמאי פטרינן לי' מכל וכל תהיה נדונה בהקל שבהם. כמו בהנסקלין שנתערבו בנשרפים לר"ש בסקילה שהשריפה חמורה ולרבנן בשריפה שהסקילה חמורה. ודוגמא לזה הקשו התוס' בכתובות (דף מ"ה ע"ב) ד"ה אימור לענין סרחה ולבסוף בגרה. זהו מה שראיתי להעיר בזה. הק' והצעיר בחכמה ובשנים. זכריה ישעיה בן לאאמ"ו הרב מוה' מרדכי צבי יאלללש מלבוב:

סימן ל ב"ה יום א' פ' שמות שנת תקצ"ג לפ"ק פ"ק לבוב:

העוטה אור כשלמה. ישלח רב טוב ושלמא. להאשל הגדול אשר ברמה. הוא ניהו ידידי הרב המאוה"ג המפורסם סכיני' חריפא והדי. כבן עזאי בנהרדעאי. פלפלא חריפתא מלא צני דקרי. ומתני דלית לי' שיעורא. שפעת הקילוסין. כקש"ת מוה' שמחה נתן האב"ד דק"ק מאשציסק יע"א:

גי"ק הנכתב עוד ביום א' הגיעני בעש"ק העבר ולכן אל יפלא בעיניו כי אחרתי פעמי עד הנה ולא מלאתי בקשתו להודיעו מיד מקבלת מכתבו. וגם בעיני יפלא מדוע ארכו הימים מהליכת הדואר וביום ו' שהשגתי מכתבו פניתי לעיין בו. והנה בראשית מכתבו הוא מבקש שאעיין היטב בדבריו ואמצא נחת. וכן כפל ושנה ושלש בכל דף מקונטרסו כעשרת מונים ועיין היטב ודוק היטב. ואני שמרתי בקשתו ועברתי בעיוני פעם אחר פעם ולא מצאתי בם יותר ממה שמובן בפעם הראשונה. אך זאת ראיתי להשיג בדבריו ועתה חשתי ולא התמהמהתי להודיעהו מקבלת אגרתו וגם השנות אלו בעזרת צורי וגואלי: