זכר ישעיהו חלק ב קלח

מהמס' ד"א ומשם משמע להדיא דלא גזרו באשת חתנו ע"כ הוא מפני מ"ע מדסיים אבל אסרו חכמים באשת חמיו ולא סיים אבל אסרו חכמים אשת חתנו. וא"כ ע"כ הא דגזרו חכמים באשת חמיו הוא מטעם חמותו דאי משום אשת אב אמאי לא גזרו גם באשת חתנו (וגם כאן תמה אני על הרא"ש וטור ורש"ל והב"ש שלא הביאו לענין אשת חתנו דמכאן משמע דלא כהבה"ג). ואחר שנתברר דלא שייך הגזירה משום אשת אב רק משום חמותו שפיר יש לחלק בין אשתו חיה דחמותו עצמה היא בשריפה ובין אחר מיתת אשתו דאית בה פלוגתא בחמותו גופה דר' ישמעאל סבר דהיא ג"כ בשריפה ור"ע סבר שאינה בשריפה. ואנן דפסקינן כר"ע שפיר לא גזרינן באשת חמיו וכמו שהאריך הגאון הנודע ביהודה:

והנה איידי דתליא זאת בפלוגתא דחמותו לאחר מיתת אשתו אמרתי לא אעבור מזה עדי אאריך קצת בהאי ענינא. ביבמות (דף צ"ד) קאמר רבא דר' ישמעאל ור"ע פליגי בחמותו לאחר מיתת אשתו דר"י סבר דחייב שריפה דאתהן אפי' אחת מהן ור"ע סבר דאינו חייב שריפה רק איסורא הוא דכתיב ואתהן כששתיהן חיין. ונחלקו המפרשים בפירוש דברי ר"ע. התוס' פי' דאף ר"ע סבר דאיכא חיוב כרת רק שריפה ליכא והרמב"ן והריטב"א והרשב"א (וכ"נ מפרש"י) הקשו ע"ז דא"כ אמאי לא גזרי בגר משום הא אף לר"ע דהא גם משום אחותו גזרו אף דבגוף אחותו ליכא אלא כרת. לכן פירשו דלר"ע ליכא לא לאו ולא כרת רק מ"מ איסורא דאורייתא הוא משום ארור שוכב עם חותנתו. ומאד יפלא בעיני פי' זה מהא דאי' בקידושין (דף ס"ח) דאי' התם ור"ע דאית ליה אין קידושין תופסין בחייבי לאוין כי תהיין במאי מוקים לה עד שדחק להוציא הכתוב מפשטא יעויי"ש. ולהמפרשים שהוא רק משום ארור שוכב עם חותנתו אמאי לא מוקי בפשיטות בחמותו לאחר מיתת אשתו דהוא גופי' אפקה מכל וכל ובודאי קידושין תופסין בה. ואף אם נאמר שגם זה כיון דקאי בארור הוא בכלל כל שאין לו ביאה בישראל. הלא מ"מ הדעת נותנת שהוא עכ"פ קיל מעשה שאינה שוה בכל ויש לפרש הקרא בהקל הקל. ועוד דהשתא לא צריך לאפוקי קרא מפשטא דשפיר שייך בכל אדם. ואני מתמה על הגאון בעל נ"ב מ"ת חלק אה"ע סי' קמ"ח והרב מהר"מ בכרך אשר עמדו בהאי סוגיא ולא הרגישו בזה. רק הוכיחו מדלא העמידו רבנן האי קרא בחמותו לאחר וכו' ע"כ סברי כר' ישמעאל דחמותו לאחר וכו' בשריפה ולכן פסק הר"ח דבשריפה כר"י. ועיי"ש שבנה רוב תשובתו על זה. ולפמ"ש אף אי יהיבנא להו זאת עדיין יקשה ר"ע דידי' אדידי'. והנה קושיית הרב מהר"מ בכרך הי' נראה לכאורה ליישב דהרי קאמר הש"ס דמש"ה לא קאמרי רבנן דמיירי בבעולה לכ"ג דאטו כ"ג כתיב בקרא. ה"נ י"ל דלא ניחא להו לפרש הקרא בחמותו דאטו חתן כתיב בקרא. אך השומע יסתור זאת דלא דמי בשלמא אם תאמר דמיירי בבעולה לכ"ג דאי אפשר האי שנואה רק בכ"ג ולא בשאר אדם שפיר אמרינן אטו כהן כתיב בקרא. דהא התורה כתבה בסתמא דמשמע ששייך לכל איש. אבל איסור דחמותו שפיר שייך בכל איש ואיש מבני ישראל ואף מי שאין לו חמות מ"מ הוא בכלל דין זה בכח רק דידי' הוא דכאיב לי'. כן יש לדחות מצד הסברא אמנם מתוס' דיבמות (דף מ"ט ע"ב) ד"ה סוטה נראה דלא מחלקי הכי דהקשו שם אמאי לא מוקמינן האי קרא בסוטה ולבועל ותירצו דאטו בועל כתיב בקרא. הרי להדיא דלא סברי הסברא שאמרנו. רק הבינו בכוונת הש"ס דבעי' דוקא שתהי' נשואי' שנואה אצל כל אדם ובאלמנה לכ"ג אינה שנואה בנשואיה רק לכ"ג. ולכן בסוטה כיון דמותר לכל אדם ורק לבועל אסורה לא מיקרי שנואה. וא"כ ה"נ בחמותו לאחר וכו' אינה אסורה רק לחתנה ולשאר כל אדם מותרת לא הוי שנואה דאטו חתן כתיב בקרא. ולק"מ קושיי' מהר"מ בכרך. אבל קושיתי עדיין במקומה עומדת דכל מה שאמרתי הוא רק אליבא דרבנן שחששו לפשטא דקרא אבל לר"ע כיון דסוף סוף אפקה לקרא מפשטי' הדק"ל לוקמה בחמותו לאחר וכו'. וכי תאמר מה נרויח בזה הא בין כך ובין כך לא אתיא קרא כפשטא ע"ז אשיבך דהקושי' היא לר' ישבב מנ"ל להוכיח מכאן דבבעולה לכ"ג מודה ר"ע דתפסי קידושין דאל"כ קרא מה תהי בי'. דילמא לעולם גם בבעולה כ"ג לא תפסי קידושין משום שהוא בכלל כל שאין לו ביאה בישראל ואין חילוק בין עשה ששוה בכל לעשה שאינה ש"ב וקרא מיירי בחמותו לאחר וכו' דליכא עשה כלל רק קאי בארור שוכב וכו'. ואי קשיא אטו חתן כתיב הא גם לדידך אטו כ"ג כתיב אע"כ דאין חוששין לזה:

ונלפע"ד ליישב זאת וגם קושיית מהר"מ בכרך. ואכתוב מקודם מאי דקשה עוד בהאי סוגיא. חדא לפמ"ש הרמב"ם בפי"ז מה' א"ב דכ"ג אסור לישא שתי נשים כאחת דאשה אחת אמרה רחמנא ולא שתים. וקשה למה קאמר הכא הש"ס דלר"ע בבעולה לכ"ג איירי תיפוק לי' בלא בעילה הא להדיא כתיב בקרא שיהי' לאותו איש ב' נשים. ואי בכ"ג מיירי ממילא אשה שניה שנואה היא דקא עבר בעשה כשנושא אותה. ואין ליישב דלפ"ז ע"כ לא מיירי קרא רק כששתיהן עומדות ומשמשין תחתיו דאי בזה אחר זה השני' מותרת ולא שנואה היא. אבל השתא דמוקמת בבעולה א"ש גם בזא"ז. דזה אינו חדא דמלישנא דקרא משמע ששניהם בבת אחת ואנן לא בעינן רק לפרש הקרא. ועוד דאדרבה השתא דאוקמי בבעולה הרחיקו עוד יותר אפשרות הענין. דאי עסקינן בגוונא בבת אחת ע"כ לא מיירי רק כשלקח הבעולה באחרונה דאי נשאה בראשונה הוה גם השניה שנואה דקא עבר אעשה דאשה א' ושנואה אחת כתיב ולא שתיהן שנואות. ואי עסקינן בזה אח"ז ע"כ מיירי שלקח הבעולה בראשונה שהרי לה היה הבכור יל"ל לבקש חשבונות רבים כאלה וטוב לו לאוקמי בסתמא בב"א וכמ"ש. ולכאורה יש להקשות עוד יותר דמנ"ל לר' ישבב להוכיח מכאן דקידושין תופסין בבעולה לכ"ג דילמא מיירי קרא כשהשני' שנואה משום אשה אחת וכו'. אך ז"א דזיל בתר טעמא אמאי הוה הקידושין תופסין אילו הי' מיירי בכה"ג '"ג משום דעשה זו דאשה א' אינה שוה בכל. וא"כ ממילא נאמר כן גם לענין בעולה לכ"ג. דטעמא חדא אית בהו ובכל חד מנייהו דמיירי קרא נלמוד חברי' מיני'. אך מ"מ קשה הקושיא בלא זה וכמ"ש:

תו קשיא אהא דאי' בירושלמי והביאו התוס' דיבמות בהא דאשת חמיו אסורה מפני מ"ע וא"ת תורה הוא הרי דוד נשא רצפה בת איה. והקשה שם הרש"ל הא אמרו חכמים בסנהדרין (דף י"ט) שלא נשאה ותירץ ראית הירושלמי בדוחק. וקשה ל"ל להירושלמי ראי' דוחקת ע"ז ילמוד ממה שהעמידו חכמים האי דכי תהיין בח"ל ואם נאמר דאשת חמיו הוא מדאורייתא והוא בכלל ארור שוכב עם חותנתו שפיר יש להעמיד הקרא בכה"ג ומנ"ל דתפסי קידושין בח"ל:

תו קשה אמאי לא מוקמינן להאי קרא בספק אשת איש השנואה היא. שהיא אסורה אצל כל אדם. ואף לדעת הרמב"ם דספיקא מותר מה"ת מודה הוא בספק כרת כנודע וכ"ש בספק מיתת ב"ד ותפסי בה קידושין מספק אבל לעולם בכל איסורי ביאה ודאי לא תפסי קידושין. ואין לומר דשנואה ודאי אמר רחמנא ולא שנואה ספק דז"א דאיך שייך לחלק בשנואה מחמת איסור הקידושין בין אם האיסור ודאי או ספק בין כך ובין כך אינה ראויה לנושאה והרי היא שנואה בנשואין. ואין לומר דאי מיירי כן ל"ל קרא דכי תהיין דאטו בלא זה לא ידעינן דקידושין חל מספק. דז"א דהאי קרא לאו מיותר הוא. והש"ס לא דריש מיתורא כמבואר למעיין בתוך הסוגיא. וכן כתבו התוס' להדיא ביבמות שם. איברא די"ל דכי תהיין משמע הויה ודאי אך זה דוחק:

וליישב כל זה נלענ"ד עפמ"ש התוס' דיבמות שם אם נאמר דמחזיר סוטתו גם ר"ע מודה דתפסי קידושין (פליאה דעת ממני הלא הוא תלמוד ערוך בגמרת ירושלמי ר"פ