זכר ישעיהו חלק ב קלז

סימן כח בכל דרכיך דעהו. ב"ה היום יום ד' פ' בראשית תקצ"א לפ"ק לבוב:

שלום תנינא להרב המאוה"ג החריף ובקי ש"ב כקש"ת מוה' שמרי' נ"י מבוטשאטש:

תמול לפנות ערב מסר א"ז נ"י לידי תשובתו הנחמדה. בד"ת משובצה. ואם כי ראיתי לפום רהיטא שיש לטעון על איזה דברים בכל זאת שמרתי דרכי החכם ובל אהיה ממהר להשיב כו' וראיתי מעשה ונזכרתי הלכה מה שראיתי במהרי"ק סי' כ' דיש יותר לטרוח וליישב דקדוק הלשון בדברי תוס' מבלשון הגמרא. ויעויין לדוגמא בתוס' ב"ב (דף מ"א:

) ד"ה נחלקה שנתקשה שם הגאון מהרי"ב בדבריהם. ובאמת לפום רהיטא היא פליאה עצומה. אולם אחר העיון כנים דברי התוס' ובמחכ"ת של הגאון הנ"ל לא העמיק בדבריהם היטב עיי"ש. ומי הוא אשר לא יביט אל רב גדלן של רבותינו בעלי התוס' שהעניקו שמש התורה בקומתן והורידו אש אשר כנגדה אנו מתחממים עד היום הזה. אולם אחרי רוב עשרם בתורה ובחכמה ורוחב בינתם של רבותינו הקדמונים יעויין בהקדמת הרש"ל ליש"ש גיטין ומי לנו גדול מרבינו משה בר מיימוני וגם עליו אמר דהע"ה שגיאות מי יבין. עיין בה' ס"ת נזדמנה לו תיבה בת עשר אותיות פחות או יותר ע"כ. ואחריו הש"ע והלבוש ודבר ידוע הוא שלא נמצאה בתורה תיבה המחזקת יותר מיו"ד אותיות. ויעויין במ"נ פ"מ ח"ג כתב ובכלל שאתה תמצא ערכי אדם שמרובה בהן ששים שקלים יעויי"ש. ולא מצא כלל בערכי אדם יתר מחמשים שקלים. ויעויין בג"א ברש"י סוטה (דף י') ד"ה יתומה וזהו נגד חשבון הכתוב. ויעויין רש"י קידושין (דף ל"ב:

) ד"ה זקן אשמאי ובתוס' שם. וברש"י מנחות ד"ה פתחי (ויתורץ קצת ע"פ רש"י עירובין י"א.) ויעויין רש"י (מ"ק כ"ה) ד"ה אל אותה עגלה ששיגרו פלשתים וכו' והוא נגד הכתוב וקצת מזה הרגישו שם התוס' בע"י. ויעויין בתוס' יבמות (דף צ"ח) ד"ה על שכתבו וי"ל שזה היה באותו יום ובהדי' אי' בקרא ויהי ממחרת. ויעויין בתוס' פסחים (דף ע"ז ע"ב) ד"ה שאין הביאו ש"ס דמעילה פ' חטאת העוף ושם אי' איפכא. ואף בלא"ה דבריהם תמוהים. ושני פליאות אלו הראני עובר אורח פה. וכמו כן ידוע בשם הגר"א שנעלם מרבותינו בעלי התוס' פשט הש"ס בהא דקבעת עתים לתורה. (וכל הגדולים שאחריהם לא שמו עיניהם על דברי רש"י שם שכתב בקיצור פשט הגר"א). ובפרש"י עה"ת נמצאו הרבה סתירות ומרן המזרחי גורס ומוחק בדבריו וידוע ג"כ מה ששאלו חכמי לוניל להרמב"ם מהא דאי כר' יצחק קשיא ממזרת שהוא סותר לפסקו ונלאה ליישבה וא"ז בעל פ"י תירץ דבריו בדרך אמת וברור ופשוט מאד וסיים שם ומה אעשה שכבר נשאל הרמב"ם גופי' ע"ז ולא תירץ כן. מזה נראה בעליל שאף מאור עינינו מבחר קדמונינו נפל ברשת השכחה. ויש עוד קושיות חזקות על איזה דברי קדמונים. ואחרי האריכות בזה מבואר שאין לשית עלי חטאת אם שטפתי לשגרת קולמסי ששכחו התוס' דברי הש"ס וח"ו לא כוונתי לפגום בכבודם. מי אני ומה אני נגד הדר קדשם. רק בעצם המשך הצעת הרעיונות והרכבת ההקשים א"א לעמוד ולעצור בעד מרוצת העט הפולטת לפעמים מלין שלא במתכוון. דברי נב"ד הק' והצעיר בחכמה ובשנים אוהב חכמים מבקש שלומם וטובתם כל הימים זכריה ישעיה בן אמציה נ"י מלבוב:

סימן כט בענין אשת חמיו:

הנה בבבלי דיבמות איתא בפשיטות דאשת חמיו וחורגין מותר. והתוס' והרא"ש הביאו בשם הירושלמי דגזרו מפני מראית עין באשת חמיו ובחורגין. והר"ת אפסדי' לסעודתי' באשת חמיו וכתבו ושמא אח"כ אסרוה אך בבבלי דסוטה פליג להדיא אחורגין דלא חיישינן למראית עין ע"כ. והאריך הגאון בעל נודע ביהודה במ"ק חלק אה"ע סי' כ"ו להראות כי גזירת הירושלמי היה קודם הבבלי ודלא כהתוס'. וא"כ מסתמא הלכה כבבלי אך כתב שלא רצה לדחות דברי התוס' מכל וכל רק המציא חלוקים להתירה. ואני קורא על זה לא יאונה לצדיק וכו' דבמכ"ת בלי ספק כי מה שהתוס' כתבו ושמא אח"כ אסרוה לא כוונו לאותו ירושלמי שהביאו מקודם. רק לאיזה תקנת הגאונים אחר מסדרי הש"ס וכן פירש דבריהם הרש"ל ביש"ש במקומו (ובסמוך אכתוב לאיזה תקנה נתכוונו) וזה מבואר למעיין בפשיטות. וא"כ מטעם זה אין. להקל בגזרה זו. אך בלא זה כל מה דאיכא לצדד להתירא אמרינן. והנה הגאון הנ"ל רצה לחלק בין אשת חמיו בחיי אשתו ובין אשת חמיו לאחר מיתת אשתו. וכתב דהירושלמי לא גזר רק בחיי אשתו. וחשבתי בהשקפה ראשונה לסתור זאת ממה דאיתא במס' ד"א פ"ק אשת חמיו מותרת אבל אמרו אסורה לו מפני מראית עין ובתה מותרת לו ע"כ. הנה נראה מתחלת הדברים שחשש למ"ע והוא ממש כמו הירושלמי. וא"כ למה סיים ובתה מותרת לו הא בירושלמי אוסר ג"כ חורגין מפני מראית עין. וא"כ ה"ה אסור בשתי נשים שהם חורגין והלא במס' ד"א בתה היא חורגת עם אשתו ולמה קמתיר אע"כ דמיירי לאחר מיתת אשתו דשוב לא שייך מ"ע. דהא באחיות גמורות מותר אחר מיתת אשתו. ומ"מ קתני דאמה היינו אשת חמיו אסורה מפני מ"ע אבל באמת לא הוה נייח לי גם לפ"ז. דאכתי תמוה מה בא להשמיענו שבתה מותרת לו הא אף אחותה ממש מותרת. אכן במעט השתכלות שבתי וראיתי באותו פרק דאיתא להדיא שחורגו מותר בבתו. והיינו דלא כדברי הירושלמי שחורגין אסורין. וא"כ שפיר מיירי בחיי אשתו. ואשמועינן דבתה מותרת דלא חיישינן בחורגין. ואף שכבר קאמר זאת מ"מ דרך בעל המאמר דשם להשמיענו אגב גררא מה שכבר אמר. אך לפ"ז נראה פסק זה כסותר סופו עם תחלתו דבאשת חמיו גזרו מפני מ"ע ובחורגין לא. ומהירושלמי משמע דדא ודא אחת היא:

והנה התוס' והרא"ש כתבו דאף דבגמרא דילן נראה שתיהן להתיר. מ"מ אחר התלמוד אסרו הגאונים אשת חמיו מפני מ"ע. אבל בחורגין נראה מתלמודא דידן שלא חששו למ"ע ולכן לא נאסר גם אח"כ. ודבר ה' אמת בפיהם כי כן אי' להדיא במס' ד"א. ושפיר אסבר לן זאת הרש"ל ביש"ש (הביאו הבית מאיר) דבשלמא לענין אשת חמיו נמנו וגמרו הגאונים לאסור הואיל שראו שדורם אינם יודעים להפריש וטעו בין א"ח לחמותו. ובזמן חכמי התלמוד היו נזהרין ולא טעו אבל בחורגין שגם חכמי התלמוד ידעו מגזרה זו ולא חששו לה דקלא אית ליה ואין חילוק בין דור לדור. וא"כ לא היה להגאונים שום טעם לאסור ועיי"ש ביש"ש. וכל זה מסכים להמס' ד"א שחלק בין חורגין לאשת חמיו. ויותר נראה שמה שכתבו התוס' והרא"ש שאח"כ אסרוה אשר בל"ה כוונו לאיזה תקנת הגאונים כמ"ש. הן המה דברי המס' ד"א דנראה שבזמן הגאונים נתחברה והם העמידו גם מה שנתקן בימיהם. וכמ"ש הרא"ש בה' קטנות ס"ם י"ג מה' ס"ת על המסכת סופרים. אבל אנכי אתפלא על הרמב"ן והריטב"א והנ"י שכתבו מדחזינן שהבבלי בסוטה פליג אחורגין ה"ה פליג גם אאשת חמיו ולא תפסו לחלוק רק אחורגין דה"א טפי למיסר בי' מבאשת חמיו. ואף היש"ש הביא דבריהם ושתק והוא הפך המס' ד"א:

והגאון בעל נ"ב חשש מ"מ לאסור באשת חמיו אף לאחר מיתת אשתו דשמא המראית עין הוא דאתי למיטעי באשת אב דשוב אין חילוק בין קודם מיתת אשתו לאחר מיתת אשתו. אך כתב דלפ"ז גם אשת חתנו אסור משום כלתו דממש הם בגוונא חדא ול"נ כיון דעיקר הגזירה דאשת חמיו אתיא