זכר ישעיהו חלק ב קלו

שום חובת הברכה. והדברים נכונים לבירורי הדעת. ואין עת לקבל אריך יותר כנלע"ד:

ועתה מחמד לבבי ופארי יחיה בנעימים. דשנים ורעננים. ויחדש כנשר נעוריו. כאשר יבקש אוהבו מלב וקרב:

הק' והצעיר בחכמה ובשנים זכריה ישעיה הכהן בן אמצי"ה. סימן כז בכל דרכיך דעהו. בעז"ה. יום ד' תשרי תקצ"א לפ"ק פה לבוב ע"א. השוכן ברום שמימה. ייטיב החתימה. לה"ה הרב המאה"ג המפורסם. חכם כולל. במים אדירים צולל. בקי בשבילי דאורייתא. בשבילי דמתא. סכינא חריפא וחדי כחריפי דנהרדעי. זקן שקנה חכמה. אינו חסר מאומה. מלא דעת ומזימה. ד"ז כקש"ת מוהר"ר שמרי' ) נ"י אשר תורתו זורח בק' בוטשאטש. יזכה לראות בבנין אריאל. ולאורך ימים יהיה מורה בישראל:

תמול הראני א"ז נ"י מכתב קדשו וחזינא דשאל לן מר לשלמא. ושמחתי בקראי כי בדעתו ליסע בקרב הימים לכאן. ואז אתענג בדברי אתו פא"פ. והודיע עוד בחין לשונו כי מבוקשו לבוא לבית נכאתי ויראה את רכושי אשר חנני בוראי ית' מעט תורה מעט חכמה. לכן אמרתי רצונו של אדם זהו כבודו ועבידנא לי' נייח נפשי' ואתהלך עמו בקן קולמסי. ולבעבור כי הזמן איננו מוכשר לבוא בארוכה כראוי אמינא רק דברים אחדים וקושיות עצומות אשר נפלאים הם ממני ואולי יהי' בפיו מענה ליישבם נכון:

א פליאה נפלאה אשר איתקשאי בה איזה שנין. כתב רש"י בנזיר (דל"ח). ד"ה חמשה וז"ל ואית דגרסי רביעית שמן של חלות תודה כדאמרינן בס"פ שתי מדות מביא חצי לוג שמן וחוציהו חצי' לחלות ורקיקין וחצי' לרבוכה. וטעות הוא ואינו כן דבהדיא אמרינן שם אמר לו ראב"ע אפי' אתה מרבה כל היום בשמן לא הייתי שומע לך אלא רביעית שמן לג' מינין שבתודה מצה ורקיקין ורבוכה וי"א יום שבין נדה לנדה הל"מ עכ"ל. ודבריו אינם מובנים לי כלל. דהנה מה שכתב ורביעית שמן לג' מינין שבתודה קשה הא שם אי' חצי לוג שמן וכן העתיק רש"י גופי' (בפסחים ל"ח). (ובנדה ע"ב. ובמנחות פ"ט) לכן אמרתי דטעות נפל כאן וצ"ל רביעית שמן לחיר וחצי לוג שמן לתודה. והמדפיסים טעו בין שמן הראשון לשמן השני. ואחר שנגרוס כן צריכין אנו לפרש דבריו מה שאמר דאינו כן דמחלקינן החצי לוג לשלש חלקים שוים ונמצא דלא נשאר ארבוכה רק ששית הלוג. וזהו נגד דברי הש"ס ונגד דבריו דקאמר בהדיא דהל"מ דמחלקינן החצי לוג חצי לרבוכה וחצי לחלות ורקיקין. ויעויי"ש בתוס' שכתבו בפשיטות כהי"א שהביא רש"י ולא זכרו כלל מדבריו משמע שלא הי' לפניהם כלל מאמר זה ברש"י רק הוספה מתלמיד אחד הוא כמו שהראיתי כמה פעמים שחלו ידים במאמרי רש"י. לדוגמא יעויין (בר"ה ד') ד"ה פז"ר מן ובמס' עד סוף הדיבור הוא מתלמידיו יעויין בת"י (יומא ג'.) ד"ה שיר. ויעויין ברש"י (כתובות ט"ו.) ד"ה אלא תוספתא הוא במס' טהרות. והשיטה מקובצת העתיק משנה היא וטרח לפרש דבריו יעו"ש ובאמת דלא נמצא כן בתוספתא וכדומה. ויעויין נא היטב במאמר זה אם קשה כברזל הוא יתפוצץ מכח שכלו. ואולי ידע לפרשו ולהעמידו על תלו:

ב כתבו התוס' (בב"ב י"ג.) והמרדכי שם דהא דאסרינן במגילה להניח נו"כ אס"ת היינו דוקא בשני כריכות אבל בכרך אחד ליכא בזיון והכי פסק הרמ"א ביו"ד ס"ס רפ"ב. ודבריהם תמוהין איך שכחו דברי הש"ס שם במקומו דקאמר הש"ס מש"ה מותר להניח ס"ת אס"ת דלא אפשר דאלת"ה מיכרך היכי כרכינן הא קא מניח דפא אחברי' אלא כיון דלא אפשר שרי. ולדבריהם מאי ראי' הא סתם כריכה הוא בכרך אחד ואז אפי' נו"כ מותר להניח אס"ת כיון דאין כאן זלזול כלל. ויעויין עוד שם במגילה דסיים. הש"ס ה"נ כיון דלא אפשר שרי וזהו משולל הבנה דאמאי לא אפשר הוא. ואי דקאי אהאבעי' דעכ"פ מוכח מכאן דהיכא דלא אפשר מותר למכור ס"ת ישן וליקח חדש דא"כ אמאי לא הביאו הפוסקים דין זה. ועוד דאין זה מסוגיות הש"ס אולם ראיתי במרדכי פ' הנזקין סי' שצ"ח דמוכח מכאן דהיכא דלא גזרו חכמים בדלא אפשר לא גזרו נמי אף בדאפשר יעו"ש. משמע מדבריו דלא היה לפניו מה דסיים ה"נ כיון דלא אפשר. וכבר שאלתי זאת להגאון אב"ד דפרעשבורג ובתשובתו אלי לא השיב לי ע"ז דבר וצע"ג:

ג מה ששאלתי לכמה נחותי דים התלמוד ולא השיבו לי כראוי. בש"ע יו"ד ריש ה' רבית פסק המחבר דרבית דרבנן מותר ליקח מכותי וכתב בסה"ת הטעם דהוי גזירה לגזירה דרבית דאורייתא גופי' היא גזירה שמא ילמוד ממעשיו ורבית דרבנן אטו רבית דאורייתא לא גזרינן. והקשיתי דהנה הט"ז נתן טעם למה גזרו דוקא ברבית שמא ילמוד ממעשיו ולא בשאר מו"מ משום דשאר מו"מ יכול לישא גם עם הישראל אבל רבית דאינו יכול לישא רק עם הכותי יעויי"ש. וא"כ מ"ש רבית דרבנן דהא סוף סוף אינו יכול לישא עם הישראל יהיה מפני מה שיהי'. לכן נראה כטעם הדרישה ומהר"ל מפראג בחידושיו דברבית דרבנן אינו אדוק כ"כ אחריו. איברא דגם טעם הט"ז איפרך מהא דאמרינן (בב"מ ע"א) דת"ח מותר ללוות לכותי משום דת"ח הוא ולא ילמוד ממעשיו ולדבריו למה צריך לטעם זה תיפוק לי' בלא"ה דהא אמרינן לקמן (דף ע"ה) דת"ח מותרין להלוות זה לזה ברבית וא"כ שוב יכול לישא גם עם הישראל ומהיותר תימא איך אישתמיטתי' ש"ס דעירובין ר"פ הדר דגזרו אף בדירה שמא ילמוד ממעשיו אף דיכול לדור גבי ישראל. ואין לומר דמ"מ כיון דהשתא דר שם נכרי שפיר גזרו דאינו יכול לדור בשני מקומות. דהא מוקי התם בשני ישראלים וא"כ הוא דר עם הישראל כמו עם הנכרי ומ"מ גזרו. ואולי גזרו מש"ה דוקא בשני מקומות אלו כיון שיראה שהתירו לו איזה איסור יסבור דגבי עירוב א"צ ליקח רשות וצ"ע. ואחתום בברכת כהנים. ובברכת השנים. דשנים ורעננים. ד' יאריך ימיו ויחדש כנשר נעוריו:

דברי נב"א. הק' והצעיר בחכמה ובשנים זכרי' ישעי' בן לאאמ"ו הרב הגדול החריף מוה"ד מצ"ה יאללעש. ) לא ידעתי למה נהגו שלא לסיים בכתיבה שם או תיבה שסופו יו"ד וה"א ולא מצינו בזה איסור בפוסקים ואם נאמר שמחמירין על עצמן יען שהוא משמות שאינן נמחקים קשה למה לא נהגו כן גם בשם שסופו אל"ף למ"ד. ואדרבה יש להביא ראי' דלא נהגו כן בימי העוסקים דלענין גט אמרינן גבי שם אלי' או חזקי' דבתר חתימתו אזלינן אי חתם בוי"ו לבסוף. משמע להדיא דלא השמיטו כלל אות הה"א ואולי יען ששם זה הוא השרש מהשם המפורש כמ"ש התוי"ט בפ"ד דסוכה מ"ה. ולכן לא רציתי להקל בזה. והנח לבני ישראל אם הם אינם נביאים וכו':