זכר ישעיהו חלק ב קלה

אלו היקרים אלי מאד הנה הנם נחמדים ויפים לפשט אותם ולחקרם בשעה שעוסקין בהאי שמעתתא ולפלפל בהם פא"פ אשר אקוה אי"ה דליפקון זקוקין דנורא וכו'. ואנכי כעת אינני משוטט בהלכות אלו. ומה גם כי הענין הלזה קשה הוא להוציא פירות. ואף שאמרו חז"ל שלא יאמר אדם שמועה זו נאה וזו אינה נאה. היינו רק לאהדורי הלכתא כלם כאחד. שוים לטובה. אבל לפלפולא וסברא לא. כאשר ירגיש כל לומד ותלמיד. וע"כ לע"ע קצרה ידי להרחיב יותר עיוני באלה. והמעט מה שהעליתי במצודתי רשמתי פה. ואנכי תאב לתורתו דמר ולאכול מפרי תבונתו אשר חידש באיזה ענינים רחבים ויש בהם מקום להשתרע בסברא ופלפולא:

א בדבר פירושו בדברי התוס' (ברכות ב' ע"ב) ד"ה ואס"ד שרצה כ"ת לומר דלצדדין קאמרי ר"ל אי ר"א קאי אבין השמשות דר' יוסי אז בהכרח עני קודם לקידוש היום. ואי ר"א אבה"ש דר' יהודה קאי אז ע"כ עני מאוחר לקידוש היום. הנה סגנון פי' זה בדברי תוס' הללו כבר כתוב בס' עטרת ראש. אך מעכ"ת הוסיף כאן לפלפל בחכמה ונשא ונתן היטב בסוגיא דילן. והרב בעל עט"ר הכריח הדברים בקיצור ואמר בדרך ממנ"פ אי ר"א סבר בין השמשות דר' יוסי נמצא שאין בין שיעור שלו ובין שיעורא דר' יהושע אלא כהרף עין. ואיך שייך שיהיה שיעורא בינתים ר"ל אחר קידוש היום וקודם כהן. ואי ר"א קאי אבין השמשות דר' יהודה איך נוכל לומר דעני קודם לקה"י דהא יקשה שוב קושיי' ר' יהודה אר' חנינא. ר"ל דקודם בה"ש דר' יהודה מבעוד יום הוא ולכן הקשה מר כבודו נ"י. והנה משום הא לא אריא דהרי התוס' הקשו בסמוך לימא לי' ר' יהודה לנפשי'. ומתרצי דאיהו לא דריש ובשכבך דבעי' זמן שכיבה דוקא אבל לרבנן דדרשינן קשיא. וא"כ נוכל לומר דגם ר' חנינא לא דריש ובשכבך ולא איכפת לי' מה שהוא עדיין מבעוד יום. ולפ"ז חזר הדין ונאמר דשפיר ר"א אבין השמשות דר' יהודה קאי ואעפ"כ אפשר דעני קדים לקידוש היום. ומכח אותה סברא בעצמה שכתבו התוס' דלא מסתבר לחלק כ"כ בשיעורי דזמן שכיבה. יש להכריח דע"כ ר"א אבין השמשות דר' יהודה קאי דאי אבה"ש דר' יוסי א"כ ליכא הבדל בין שיעור שלו. ובין שיעור ר' יהושע אלא בכדי הרף עין וזה בודאי לא מסתבר לחלק כ"כ בשיעור זמן שכיבה אע"כ דר אבין השמשות דר' יהודה קאי:

ב ומה שהקשה כ"ת הרמה דאי ר"א אבה"ש דר' יהודה קאי קשיא אמאי לא אמר אי ר' חנינא קדים היינו ר"מ. כבר עמד בזה הרשב"א בחידושיו למס' ברכות ותירץ דנקט ר"א לפי שהוא הראשון בברייתא. ולפי פשוטו י"ל דהשתא עדיין לא ידענו דר"מ אבין השמשות דר' יוסי קאי וקס"ד להש"ס דכלהו היינו ר"א ור"מ ור' יהושע אחד בה"ש קיימי. ולפ"ז לעולם ר"מ קדים ואח"כ ר"א ואח"כ ר' יהושע. ותדע דהכי קס"ד מסתם דברי התנאים דלכאורה יש לדקדק מאי קא"ל ר' יהודה לר"מ והלא כהנים מבעוד יום הם טובלין. וכי לא אסיק אדעתי' דר' יהודה דיכול להיות דר' מאיר נתכוון לבין השמשות דר' יוסי. אולם לפמ"ש חשב ר' יהודה בלבבו דהרי מסתברא דר"א ור' יהושע קיימי ג"כ אבין השמשות דידי דאי אבה"ש דר' יוסי קיימי לא יהיה הבדל ביניהם רק כהרף עין וזה לא מסתבר לחלק כל כך בזמן שכיבה וכמ"ש התוס'. והואיל דר"א ור' יהושע קיימי אבין השמשות דידי מסתמא מיירי. בזה גם ר"מ דמסתבר לומר דכולהו אזלי על חד בין השמשות:

ג בחידושי הרשב"א ריש ברכות מביא בשם רה"ג דר"א דאמר משעה שקידש היום קאי אבין השמשות דר' יהודה וסבר דמיד בשקיעת החמה כהנים מותרין בתרומה דלא בעינן רק ובא השמש דמשמע שקיעת שמשא. וצ"ע לדבריו א"כ בלגין שלן טבול יום דאמרינן בעירובין (דף ל"ו) ש"מ סוף היום קונה עירוב דאל"כ אמאי לא הוי עירוב וקדחי לעולם תחלת היום קונה עירוב והתם היינו טעמא דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. והשתא לר"א הא הוי ראויה מבעוד יום כיון דמשעת שקיעת החמה מותר לאכלן והוי א"כ סעודה הראויה מבע"י. ואתיא לפ"ז מתניתין דלא כר"א:

ד ובשמעתתא דפעמים שאדם קורא ק"ש ב' פעמים וכו' אשר הביא מכ"ת דברי הרא"ש דאמר דחד גברא אינו יכול לקרות השני ק"ש של ערבית ושל שחרית בפעם אחת בתוך הזמן של אחר עלות השחר עד הנץ החמה כיון דהוי תרתי דסתרי. האומנם כי דוגמא להך סברא מצינו למרן הש"ך ה' עדות (סי' ל"ו ס"ק ג') יעויי"ש באורך. וגם הכא בנידון דידן נימא הכי איך נוכל להחזיק בפעם אחת אותה עת בעצמותה היינו מע"ה עד הנה"ח ללילה וליום. ולכאורה כשנתבונן יש לשאול מנ"ל שמעשיו סותרין מה בכך שקרא ק"ש של ערבית דילמא אף קודם הנה"ח לילה הוא רק מיד אחר שקרא ק"ש של ערבית נעשה יום ויכול שפיר לקרות ק"ש של שחרית אף קודם הנה"ח כיון שאותה עת מן ע"ה עד הנה"ח הוא ספק. וכמו דאמרינן בבין השמשות ספק מן היום ספק מן הלילה ואמרינן נפ"מ לראיית זב (שבת ל"ד) והיינו משום דמחלקינן שיעור בין השמשות ואמרינן דילמא מקצתו הראשון יום והשני לילה. וה"נ בהאי זמנא מן ע"ה עד הנה"ח נימא דילמא אחר שקרא ק"ש של ערבית נעשה יום ולית כאן תרתי דסתרי. אמנם באמת הא ליתא דזמן זה מן ע"ה עד הנה"ח אינו ספיקא כלל אי יש בו מן היום או מן הלילה. אבל הוא כמו זמן בפני עצמו לענין ק"ש ואינו נחשב לא מן היום ולא מן הלילה. וכעין שמצינו גבי כוי ואנדרוגינוס דלר"י הוי ברי' בפ"ע. והכי מסתבר הכא כיון דבכל ענין חשבינן ליום מן ע"ה ואילך רק גבי ק"ש כיון דבזמן שכיבה וקימה תליא מילתא משו"ה הואיל דמע"ה והלאה איכא אינשי דקמו ואינשי דגנו להכי עדיין אינו כיום גמור וא"ש דברי הרא"ש:

ה ומדי אשר עיינתי מעט בענין זה נתגלגל לפני קושיי' התוס' דספ"ק דברכות והוא שאילתא דקמאי בהך דמאן דנקט כסא דשכרא ופתח בדחמרא אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מקשי התוס' למ"ד מצות א"צ כונה אמאי לא יצא. ויעוי"ש בתר"י מה שתירץ. ולענ"ד נראה לתרץ ע"פ סברא אחרת ומקובלת לשקול הדעת. דהנה מאי דסבר רבא מצות אצ"כ הכי הוא לדעתי. דכיון שמוטל על האדם איזה מצוה מעת ידוע כגון תקיעת שופר שמתחיל החיוב בהתחלת יום ר"ה הנה הוא צריך מיד להסיר החיוב דרכיב עלי' וכל כמה שלא קיים המצוה אינש בר חיובא הוא והרי הוא כבעל חוב לגבי האי מצוה. ולכן אף שקיים המצוה בלא כונה מ"מ יצא כיון שהוא עומד לכך ובכל רגע ורגע רבע עלי' חיוב קיום המצוה וכל מה שמקדים ועשאה עדיף. וע"כ ממילא מעשיו יכונו לשם מצוה. ודומה הוא זה להא דאמרינן ריש זבחים לענין זבח סתמא כלשמה ופרכינן מגט ומשני שאני התם דסתם אשה לאו לגירושין עומדת משא"כ קרבן סתמא כל שעה כלשמה. כיון דלהקרבה עומד יעוש"ה. (ועיין בטורי אבן סוף ר"ה) וה"נ הכא אמרינן האי גברא עומד לצאת ידי חובתו בעת ההיא. ואף אם מעשיו סתומין מיחשבי מעצמם לשם מצוה כדי לגולל מעליו עול חיובו הרובץ עליו בעת ההיא. וכל זה הוא רק לפי שכבר חל עליו חובת המצוה. ועפ"ז מיושבת קושיי' תוס' הנ"ל דלא אמרינן מאצ"כ אלא אי מוטל עליו חובת המצוה מכבר אז הסברא נותנת דהוי כאילו נתכוון כיון שהוא נמשך ממילא לצאת ידי חיוב הקודמו וכמו שכתבתי. אבל הכא במצות הברכה אטו מוטל עליו חובת הברכה מכבר דנימא סתמא כנתכוון דמי. אלא הדין הוא שאינו יכול ליהנות מן עוה"ז בלא ברכה ולכן הוא מחוייב לברך. אבל בשעה שבירך לא חל עליו מכבר חיוב אמירת הברכה. ולא מנח אקרקפתי' דהאי גברא