זכר ישעיהו חלק ב קל

שחבירו עומד אצלו מטעם לא תעמוד וגו'. ובמקום שאינו עומד אצלו אין הלה מחויב לו כלום ולאו דינא עביד (וכל זה הוא מדאורייתא). ויעויי"ש בשיטה מקובצת דדעת הראב"ד היפך מ"ש ולא ברירא לי דנראה שסבר כי מדין תורה לעולם אסור להציל עצמו (אפי' באונס מיתה) אדעתא דלא לשלם וגם בפניו מותר דוקא אדעתא דלשלם. רק אחר תנאי יהושע שהתנה דהתועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד וכו' אז מותר אף שלא בפניו ובתנאי שישלם אח"כ. והא דמחייב למיגר מד"ת מקרא דלא תעמוד מיירי רק בפניו. ומאד קשה לקבל זאת דאף שלא בפניו ומפני איסור גזל גרידא יהרג ואל יעבור (ומ"מ לא קשה עליו מסוגיא דהעדים שאמרו דהתם דעתייהו לשלם ומותר אף שלא בפניו אחר תנאי יהושע. ועוד דהתם האנס מייחד להו ממונם של זה דמותר לכ"ע וכמ"ש בסמוך). ויעויי"ש דהקשה הא דוד הי' אחר תנאי יהושע דאף שלא בפניו מותר ואמאי אמרו לו אסור להציל ומתרץ דכך שלחו אליו בלא תשלומין אסור אבל מלך אתה ומותר לך אפי' בלא תשלומין. ולדעתי אכתי לא העלה הראב"ד ארוכה בזה דהרי הוא עצמו הוכיח לעיל מיני' לדינא דהיכא שהאנס מייחד ממונו של פלוני אז מותר למסור ממונו של זה ופטור מלשלם. וא"כ ה"נ ליהוי כאלו יחדו גדישים אלו שהרי היו פלשתים טמונים בתוכם ולא היו ישראל יכולין להמלט מהם אם לא שישרפו דוקא גדישים אלו. וכמו דגבי המקשה לילד אמרינן דעד שלא הוציא העובר את ראשו מחתכין אותו ואף כשהוציא היינו הורגין לו לולי דאמרינן משמיא מרדפי לה. ואע"ג שהתינוק אינו מתכוון לרודפה ולמה נהרגנו. מ"מ אנן חשבינן לי' כמתכוון הואיל ואי אפשר להצילה באופן אחר (וזהו סברת רב הונא דאמר רודף א"צ התראה דלא אזלינן בעניינא דרודף בתר דעות אם הם מתכוונים או לא. רק מצד בחינת המעשה אנו דנין דאם אירע שא"א להציל איש נקי מיד הדבר המבקש את נפשו אם לא שנסיר אותו דבר עבדינן הכי. ולכן אנו הורגין התינוק כי תכלית הכוונה היא רק להציל אמו ודו"ק). וא"כ ה"נ במעשה דילן הואיל שאירע דפלשתים מטמרי בהני גדישים ולא היו ישראל יכולין להנצל מהם אם לא בשריפת הני גדישים דוקא נימא דהוי כאלו בא אנס ומייחד להו הני גדישים שישרפו אותן. סוף דבר לא ירדתי לעומק דעת הראב"ד. ובכלל בהאי עניינא צריך יישוב גדול לברר החלוקים היטב. ואין עת האסף:

ומה שרצה רו"מ להסביר דטעמא דרב חסדא דסבר יהרגו ואל יחתמו שקר הוא משום דסבר לא עביד אינש דינא לנפשי' אפי' במקום פסידא. הא ליתא דהנה אם הדין הוא דאף שלא בפני בעלים שייך לאו דלא תעמוד ורשאי לו להציל בממון חבירו ממילא שב רשות זה להיות חוב. ומצוה הוא להציל א"ע ואינו יכול למחול להבעלים שלא יצילוהו ולעולם הם עומדין בלאו דלא תעמוד. והרי הוא כשאר איסורא. ואם כן הוא כ"ע מודים דבכה"ג עביד אינש דינא. דלאו דינא לנפשי' עביד רק למנוע האיסור. והרי מבואר בר"פ המניח דמקשה אדר"נ מהא דנרצע שחבל בו רבו פטור ומתרץ בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא התירא השתא איסורא. ובפרש"י שם ורשאי להלקותו ולהפרישו דהאי דינא לאו לנפשיה הוא ע"כ. הרי דגבי איסורא לכ"ע עביד אינש דינא. ועוד לו יהא דלא עביד אינש דינא אף בכה"ג. ואעפ"כ אי עביד לא עדיף מגזל. והא אמרינן דמצי לאצולי נפשי' בגזל. ולמה לי' דליעבד דינא והרי גם אי לאו דינא הכי מ"מ מותר מפני פקוח נפש ולא ימנע משום איסור גזל:

ומ"ש מכ"ת בסוף דבריו וז"ל וגם מה שפלפל לפי דעתו דמחוייב למסור עצמו ע"ז א"כ אם לא מסר נפשי' מפני מה מחוייב לשלם אח"כ יהא פטור כמו על ג' עבירות. לדעתי תלוי דין זה בהא דאמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד וכו' עכ"ל. הנה כך הי' אפשר לומר אלו הי' לו הממון כאן בעין אז הוי אמרינן דצריך להחזיר דבמאי הוא רצה לקנות לי' רק במה שהציל עצמו בו. הרי אותה הצלה היתה באיסור וכמו דאמרינן גבי גזל שעשה בו שינוי. אבל השתא דליתא לממוניה בעין ואתה רוצה לחייבו לשלם ממון אחר וזהו שוב הוי כמו עונש דפטור מטעם ההוא ולא אנוס (כמו אלו עבר על א' מג' עבירות דפטור) וע"כ אתה צריך להסביר בדרך הסברא שאמרתי. ואין להאריך בזה הואיל שכבר נדחו הדברים מהלכה. וכל מה שהארכתי בקונטרסי בזה הי' רצוני בהסברת טעם דינו של הרמב"ם:

ובהך סוגיא דתמורה ק"ל אהך דבא במחתרת דא"ר מסתברא מילתא דרב בששיבר אבל נטל לא וכו'. ועוד אי' התם דרבא איגנב לי' דיכרא במחתרתא ולא קבלינהו הואיל ונפק מפומי' דרב אפי' בנטל ומשמע דעכ"פ בשיבר מודה רבא ואמאי הא איהו גופי' סבר כל מילתא וכו' דלא מהני וה"נ הרי התורה אסרתה לבוא במחתרת ואמאי קניא לי' הגנב בהאי איסורא. איברא כי בששיבר בעודו במחתרת לא קשה כל כך די"ל כיון דבשעת היזק עדיין הי' עליו חיוב מיתה ופוטרתו עכ"פ מהתחלת החיוב. אבל על התוס' שם קשה שכתבו דמיירי אפי' שיבר אח"כ כשיצא מהמחתרת מ"מ פטור. ואמאי הא בשעה שלקחם לא קנינהו והוה גזל בידי' ונתחייב להשיב ומה"ת יפטר אח"כ על שבירתו ומה השבה היא זו. ולכאורה י"ל דהנה הרשד"ם הקשה אהך דהשוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשירה אמאי ליהוי כמו כל מילתא וכו' דלא מהני. והמציא עי"ז דלא אמרי' הכי רק היכא שיתוקן האיסור אם לא מהני ומשום האי טעמא בעצמו אמרי' הכי כי היכי דלא נעשה איסור. אבל במקום שלא יתוקן האיסור אף אם נימא דלא מהני שוב אמרינן דמהני. ולכן בשוחט ביוה"כ אף דנפסלה השחיטה מ"מ שור שחוט לפניך ועבר על נטילת נשמה. והכא נמי דכוותי' הוא דכבר נסתכן ועבר על ונשמרתם מאד וגו' והאי איסור ליתא בחזרה. אך אכתי נימא דהא זולת זה עבד איסורא על שלקח ממונו של זה. אטו הוא מותר לגזול לכתחלה משום טעמא דבדמים קנינהו. ויעויי"ש בתוס' ד"ה לא. וי"ל דהכא משום קלב"מ קא אתינן עלה ואיכא קרא דכדי רשעתו. ומ"מ צ"ע למה לא מקשה הש"ס בתמורה גם מהכא. ויש לפלפל עוד אך כבר דשו בי' רבים:

ועתה אבוא במשפט על אודות קץ אמריו. ואני ידעתי כי לבבו צדקות ומישרים אהב. ולא אשחית בזאת את האהבה אם יאהבני מקדם כאשר כתב. ולכן לא עצרתי מדבר מילים אחדים הללו. הנה כה הוא הדבר אשר חזה על שרי המדינות האלה ותלמידיהם לאמר:

זה דרכם למו להרוס את אשר יבנו ולעקור את אשר יטעו. והמה חובלים ומבלים זה לזה בהלכה. אפס רק ארצו היא מבורכת ד' אשר עינו עליה והולידה והצמיחה כל איש בריא וכל איש חיל במלחמת התורה לעבור ארחות ים התלמוד ולהעלות ההלכה האמיתית בידיהם. ככה דיבר במכתבו. ואנכי לא דמיתי כי עוד בימים האלה אשר רוב מושבות בני ישראל מלא דעת והשכל בלימוד הגפ"ת, שיתפאר לבב א' מהם במיטב מקומו ויאמר ידנו רמה מאתנו תצא תורה. ואילו התגדר כן רב א' אשכנזי או צרפתי לפני איזה מאות שנה על תושבי ארצותינו, אז היינו מתנצלים בעדו ואמרנו אך פועל ידיהם אנו ואליהם אנחנו נושאים את נפשינו. על כן יתפאר החוצב על הגרזן. אכן עתה הן כל עיר ועיר מדינה ומדינה יושבת תחת שריה ומוריה. האמנם כי לא יכיל פה המקום להרחיב במחלוקת הפלפול ולברר חלק הנבחר והנאות או הבלתי וכו' כי לא יושלם זאת רק במאמר מיוחד כאשר בדעתי לכתוב. אכן בכל זאת בדרך כלל אומר כי מיום עמדי על דעתי ובחרתי לי דרך זו אלך בלמוד ההלכה ראיתי כי כשם שאין הדעת נוחה לפזר זמן רב בעסק פלפולים חרבים ומדולדלים אשר עליהם באמת נאמר