זכר ישעיהו חלק ב קכח

בוטח ושקט מדאגה ואנחה בהצטרכות העולם הנפסד המטרידים והמונעים את האדם מלעשות מה שתחייבהו התורה לעשות רק יהי' לו פנאי להשלים נפשו ולעבוד בוראו כל ימיו. וזאת היתה כונת תורתנו התמימה במצות הצום והעינוי למען הרגיל נפשינו במדת ההסתפקות ולא להיות להוט אחרי בולמוס החשק והתאוה ואם כן נחזה אנן בנזיר הזה ששתה יין בסוף ימי נזירותו ולא יכול לעמוד על נפשו ולהתאפק עד שימלאו לו ימי נזירותו. מה לי אם עודנו שם נזיר עליו או סותר נזרו יקרא. הן כל מה שפעל זה הנזיר שעוד שם נזיר עליו בנזירתו פעל גם זה שסתר נזרו ומדה אחת לשניהם כמו זה כן זה הכין לבבו להיישיר את נפשו עד שהיתה ידו יד קרוץ מחומר מגעת. שניהם הרגילו עצמם בנזירות מההנאות הפחותות מזמן תחלת שלשים עד סוף השלשים ולא עד בכלל ולבסוף לא קיימו מוצא שפתם ומה יתרון האחד מן השני. וכי תאמר שזה הראשון סבל מלקות עבור זה ששתה יין לבסוף ולא כן השני. הנה גם בזה לא בחר ה'. ובפרט שכפי הנראה לא סבל היסורין של מלקות ולא עשה טצדקי הלא רק למען יהיה בידו המצוה שציער עצמו בשלימות ולא יסתור נזרו כמו שכתב בתומים שזהו העצה היעוצה לעובד השלם שיהי' בידו המצוה הזו ויקבל שכרו. משלם ומהתימא על הגאון התומים שקראו לזה עובד השלם העובד ע"מ לקבל פרס. ומה גם שלקח הדברים כפשטן שבכל תענית ותענית יעשו נחת רוח ליוצרם ויעשירו כבוד ביתו. לא זו הדרך ולא זו המסילה לעלות אל הר בית ה' ולא זו העצה היעוצה לעובד השלם כמו שיעץ אותנו הגאון הזה. והדברים פשוטים ונכונים לכל בעל שכל ישר:

עוד בסי' ע"ה ס"ק י' תירץ שם בתומים קושיי' התוס' בב"ב (דף ל"ד) בסוגיא דנסכא דאמאי פטור לרב ושמואל מכיון דלית לי' מיגו וכו' וכתב דבאמת כתבו התוס' דהאיך משכחת לרב ושמואל מ"מ הא אית לי' מיגו דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהא ל"ל משאיל"מ. ותירצו דזה הוי מיגו גרוע ע"ש. א"כ הא שפיר יש לו מיגו כאן דאיני יודע אם חטפתי או אם ברצון נתנו לי אליבא דרב ושמואל ולא הוי מיגו גרוע דהא גם עתה טוען טענה גרוע דשלו חטף דזהו נגד חזקה עכ"ד. ונהירא כד הוינא טליא נתן לי מורי דבר חידוש הלז לבחון אותי אם אוכל להוציא דבר הזה מעצמי ולבוא עד תכונתו וב"ה כי כונתי לדעתו. ועתה אחרי העיון מעט נראה השגיאה המונחת על פני החידוש הלז דהאיך נוכל לומר שאדם א' יטעון איני יודע אם חטפתי או אם נתן לי ברצון ואיך משכחת לה במציאות כלל שישכח מעשה רבה כזו אם עשה היינו אם חטף מחבירו. ובשלמא איני יודע אם נתחייבתי או חמשין ידענא וחמשין ל"י שפיר יוכל. להיות ששני אנשים סוחרים אשר היה להם עסק ביניהם וא' לקח מחבירו כמה פעמים סכומים ונתן לו בחזרה ובתוך הזמן נשכח ממנו סך א' אם לקח או שהוא טרוד מאד. ועכ"ז היא טענה גרוע. אבל כאן אף טענה גרוע לא הוי דאיך יוכל להיות שישכח דבר כזה אם גזל וחטף. ומה שהביא ראיה מלקמן סי' צ"ב דאף בזמן קרוב שייך לומר אשתלי. הנה משם מבואר ההיפך ע"ש בסעיף ב' ובמפרשים. הנני מחכה ומצפה לראות דבריך ותשמחני כימות עניתני:

דברי אביך המחבקך מרדכי הירש. סימן כ מהגאון המחבר לאביו הרב על מכתבו הקודם:

בעיקר ענין נזירות שמשון צ"ע מה טעם היה שדימה א"ע לשמשון שנדרו המלאך הרי סוף סוף זו השתוות גופי' רק מכח נדר קאתי וכל נדר יש לו ביטול ע"י התרה. ולולי דמסתפינא הייתי ממציא לומר דליתא לעיקר דין זה. והא שאמרו במס' מכות דיש חורש וכו' מתניתין בנזיר שמשון היינו דמיירי בנזירות ממש כשמשון ר"ל בנזיר שנדרו אותו מלאך אבל אם אמר מעצמו אהא כשמשון יש לו התרה. ובזה ניחא דלא קאמר ביבמות (דף ה') נזיר איתא בשאלה אכתי נזיר שמשון מאי איכא למימר. ועיין בטורי אבן נידון קושי' זו. אמנם בנזיר (דף י"ד ע"א) משמע מפורש דיכול להדיר א"ע כשמשון ולא יהי' לו התרה. וע"ש בתוס' ד"ה אמר. והתם בגמרא צ"ע אמאי לא יחול הך נזירות עשרים יום מעכשיו הרי יש נפ"מ לענין להטמא למתים דנזיר שמשון מותר לטמא למת. ועיין ה' נזירות פ"ב ה"ז האומר הריני נזיר כשיהי' לפלוני בן וכו' ה"ז ספק נזיר. ויש לתמוה הרי זה הנודר יודע בעצמו האיך נתכוון. ואת"ל דלא מהמנינן לי' הא יש לו מיגו שיכול לשאול על נזירותו. ובע"כ צ"ל דאיירי בנזיר שמשון דליתא בשאלה. אמנם לפ"ז שוב יקשה הא בנזירות שמשון לא קיי"ל ספק חירות להקל עיין כסף משנה ה' נזירות פ"ד ה"ט ובל"מ שם. אך קשה לי ע"ז מהא דפ"ק דנזיר (דף ד') במשנה מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון וכו' וא"כ ליחשוב נמי זה ספיקו מותר וזה ספיקו אסור. אך מ"מ זהו נגד הסברא מדוע יהי' עדיף כשאמר הריני כשמשון שנדרו המלאך ואינו בשאלה מכי אמר בפירוש הריני נזיר ולא אהי' יכול לשאול דפשיטא דלא גרע כחו בזה וסוף סוף מיתשיל. ועיין ה' שבועות פ"ו הי"ג דבכה"ג נשאל על השבועה האחרונה ואח"כ על הראשונה. [ועיין מ"ש המחבר בחדושיו להרמב"ם ה' נזירות פ"ג הי"ד]:

ובענין נזירות ע"ד רבים לכאורה קשה אמאי כדבעי הש"ס במס' מכות ובנזיר שם למצוא נזירות דליתא בשאל נקט נזיר שמשון ולא קאמר נזיר ע"ד רבים. ובשלמא מכות בסוגיא הנ"ל לא מצי למימר בנזיר עד"ר דהא סוף סוף איתא בשאלה כשירצו הרבים או לדבר מצוה אבל במס' נזיר שם (דף י"ד) קשה לנקוט בנזיר עד"ר דעכ"פ הוא יותר חזק ואמיץ נגד סתירת השאילה מן סתם נזירות ושפיר חיילה נזירות דהשתא. וע"כ נימא דמסתבר דלא שייך כלל נזיר עד"ר דרק בנדר מצינו כזה היינו שהרבים מדירים אותו לצרכם כמו בהך מקרי דרדקי דפשע בינוקי וכן בכהן הנושא נשים בעבירה י"ל שיש צורך לרבים בהכשרו כדי שיעשה עבודת קדשים בשבילם:

והנה בעיקר קושיי' התוס' דהוי התראת ספק יש להתבונן בפשיטות דלק"מ כלל דהרי בשעה שעובר יש עליו חיוב הנזירות ולא יצא מעבירה זו אם לא שילקה אח"כ או שיפרע האוב היינו שישאל שזהו רק כפרעון חוב בעלמא דפורע למפרע ר"ל שעוקר הנדר. וא"כ האיך חשוב זה עכשיו התראת ספק בשעה שעובר. אך באמת גם בלא התראת ספק אכתי קשה האיך מלקין אותו אח"כ הרי בשעה שכופתין אותו על העמוד יוכל בכל רגע לומר אלך ואשאל ואפטר וכי יש זמן קצוב אל ההלקאה. ועיי' ה' שבועות ספ"ו וכעין זה ק"ל האיך מלקין וממיתין בכל האיסורין הא יוכל לומר אנוס הייתי מחמת חולי דחולה שאמר צריך מחללין את השבת ואפי' רופא אומר א"צ שומעין לחולה. והאיך אנו יכולין להכחישו אם יאמר שהרגיש כ"כ עקיצת התאוה עד שהרגיש שנוגע לכלל סכנה. וע"כ מוכרחין אנו לומר כהך פסק הש"ע בה' שבת דבעינן דוקא שיהי' ניכר בפניו דחולה הוא:

סימן כא עוד מהמחבר לאביו דרב ז"ל:

א מה שדחית את תירוצו של האורים ותומים הצדק אתך. ומיד בתחלת עיוני בו היה מתנגד לשכלי כי הלא כל אדם יודה אף אם לא תוכל למכור כתובתה רק ע"מ שתתאלמן ולא ע"מ שתתגרש הנה תקח טובת הנאה עבור