זכר ישעיהו חלק ב קכז

רק חיוב פרוטה אחת. אלא ודאי דאף בכה"ג מיפטרי ממלקות וכיון שכן הדין בעדים זוממים גם בחובל כן הוא. ויש להאריך קצת:

ה ומ"ש בענין קבורת אבר מן החי לא יוכל השומע לקבל זאת ולהמציא מצוה חדשה מסברא דילן. ומ"ש דאי. קבורה זו הוא רק להציל כהנים מן הטומאה היה לו לשורפם. י"ל משום שהיה מנהג כזה בין הרומיים אסור משום ובחוקותיהם. א"נ י"ל שיגיע היזק לאדם אם נשרוף מה שניטל ממנו כמ"ש התוס' בנדה (דף י"ז ע"א) ד"ה שורפו מדברי הש"ס דשבת (איברא דל"נ דהא דאמרינן בשבת כיון דחלש פירושו שהשונרא תחלש מאכילת דם נדה שהוא מזיק יותר מכל הסמים הממיתים שבעולם כמ"ש הרמב"ן בפי' על התורה ר"פ תזריע ויעויין בס' פחד יצחק ערך דם נדה). גם השריפה היא רק ממדת חסידות כמו בצפרנים. וראיית המ"א בסי' תקכ"ו ס"ק כ' לענין נפל דמצוה לקברו מדבעי קרא לאסור מלטמאות לבנו הנפל. נוכל לסתור לפי דברינו. דהא גם באמ"ה בעי קרא אף שאין מצוה לקברו. ויש להביא קצת סמך דאין מצוה בקבורת אמ"ה מדתנינן בפ' המצניע אף כזית מן המת. ופי' התוי"ט הטעם משום דמצוה לקבור כזית מן המת לכן ראוי להצניע למצותו. ויש להקשות למה לא כלל התנא ולאמר אבר מן האדם ויהיה משמע בין מחי בין ממת. אע"כ דבאמ"ה אין מצוה כלל וסוף סוף הי' צריך למינקט מן המת לכן אמר סתם כזית:

והנני נפטר מאת אדוני בברכת הכהנים. יאריך ימים ושנים דשנים ורעננים להאיר עיני ישראל. עד ביאת גואל. דברי הרך בתלמידיו הק' והצעיר בחכמה ובשנים:

זכריה ישעיה בן לאאמ"ו הרב המפורסם מוה' מרדכי צבי הירש יאללעש מלבוב. סימן יט מאבי המחבר הרה"ג מוה' מרדכי צבי הכהן יאללעש ז"ל ב"ה יום ועש"ק משפטים כ"ד שבט תר"ב. אהובי בני. מחמד נפשי. עטרת ראשי. מאיר עיני. היקר והמסולא מכל מחמדי תבל מהו' זכרי' ישעי'. יאריך ימים בטוב ובנעימים. יגדל שמו לעולמי עולמים. א"ס:

שימה נא עיניך על אשר כתבתי מעל"ד בד"ת וכאשר אדמה צדקתי בכל אלה. ונא להראות ג"כ לידידנו הרבנים. הגדולים ראפפארט וישורון. ובפאסט הבא אשלח עוד מה שהראיתי בדברי התומים ותתפלאו כי המצאתי שם דבר חדש. ראה כי ד' נתן לי כח ואומץ להגות בענינים כאלה אף כי הנני מסובך ומוטרד מאד:

בש"ע חו"מ סי' ע"ג ס"ק ו' הביא האורים ותומים דברי התוס' בנימין (דל"ג) שהקשו אהך דנזיר שהי' שותה יין ואמרו לו אל תשתה אל תשתה, חייב על כל אחת ואחת הוי לי' התראת ספק דשמא ישאל על נזירותו. ותירצו דמוקמינן אחזקה. והקשה המהרש"א דהא ודאי ישאל כדי שלא ילקה והאיך מצינו נזיר שלוקה. ותירץ דודאי ביודעין שעבר על נזירתו במתכוין החכם לא ישאל לו כדי שלא ילקה. אבל התראות ספק מיהת הוי דשמא יבוא לחכם שלא ידע אם עבר נזירתו וישאל לו עכ"ל. ועפ"ז תירץ בתומים קושי' השניה של המהרש"א שם שהקשה מדוע הביאו התוס' בקושיתם מהך דאל תשתה אל תשתה ולא הקשו בפשיטות מכל מקום דקיי"ל דנזיר לוקה. וכתב הוא דבאמת קשה מאי הקשו התוס' דדילמא מיירי בנודר ונזר על דעת רבים דלית לי' התרה. אולם ידוע דעת הרשב"א הובא במשנה למלך פ"ו מה' שבועות הלכה ח' (ואני בעניי חפשתי ברשב"א בכל המקומות ולא מצאתי) דאם כבר עבר על נדרו דמתירין לו דהוי כמו לדבר מצוה. וא"כ הקשו התוס' שפיר דהא עכ"ז יתירו לו אחר שיעבור על שבועתו רק הא קיי"ל דצריך לפרט הנדר ויאמר דע"ד רבים נדר וא"כ אם לא יאמר שעבר על שבועתו לא יתיר לו ואם יאמר דעבר הא כתב מהרש"א דאין חכם מתיר עד שילקה. אמנם בהך דאל תשתה אל תשתה קשה האיך משכחת לה מלקות שנית הא יוכל להיות שיעבור וילקה על פעם ראשונה ואח"ז ישתה והוא ילך לחכם ויאמר האמת נדרתי ועברתי ונלקיתי דאז יתיר לו כדי שיהי' לו כפרה דאף דלקה מ"מ צריך כפרה ומשתי' השניה לא יגיד לו רק דממילא הותר למפרע וא"כ האיך משכחת לה שילקה אשתיה שניה כן הוא דבריו בדרך חידוד:

ולדעתי אין לדברים אלו שחר כמו שאבאר. א' מה שהמציא גווני לסתור קושיי' התוס' וכתב דהא משכחת לה בנדר ע"ד רבים. הנה אם דחק עצמו למצוא גוונא בדרך רחוקה לאוקמי מתני' בהכי הלא נוכל למצוא עוד גוונא אחרת בנזיר שמשון דאין לו התרה. ולפ"ז לא יתקיים בנינו עוד. אלא ע"כ דקושיי' התוס' מדנקט סתם במתניתין ע"כ לא ניחא להו לאוקמי במילתא דלא שכיח כמו בנזיר שמשון או בנודר ע"ד רבים. וכמו שמצינו בכיוצא בזה שאמרו איכפל תנא לאשמועינן וכו' אם כן נסתרו דבריו. ב' מה שקיבץ ההקדמות דברי המהרש"א ודברי הרשב"א לגמור משניהם המצאתו הנ"ל. הנה כפי הנראה בפשיטות לא יוכלו דברי שניהם להתקיים יחד. ולא נשא אותם השכל הישר לשבת יחדיו כי סותרים זא"ז. דהרי לדברי הרשב"א מצוה היא להתיר למי שעבר על נדרו אף שנדר ע"ד רבים כדי שלא יעבור למפרע על איסור נדר החמור ומצוה לתקוני גברא ואף שעי"ז ירויח שלא ילקה מה בכך. ודעת מהרש"א הוא להיפך שאין מהראוי להתיר כדי שלא יעבור ולא ילקה וע"ד הלעיטהו לרשע וכו'. ודברי שני הגאונים הללו המה שני הפכים בנושא אחד. ועל גוף קושיית המהרש"א מדוע נקטו בלשונם הך דאל תשתה וכו', כבר תירץ שם במהרש"א וכן במהר"ם שי"ף בדרך פשוט ונכון בלא פלפול עיי"ש. אולם על קושיי' המהרש"א השני' שהקשה דהא ודאי ישאל נזירתו כדי שלא ילקה (וזהו רק דקדוק בלשון התוס') נראה לענ"ד לתרץ דהא לפי ההוי אמינא דהשתא בקושיי' התוס' דהוי התראת ספק הא בלא זה לא ילקה בשום אופן אף אם לא ישאל ומטעם זה גופא דהוי התראת ספק וכיון דמטעם ספק לא ילקה אין כאן ודאי שישאל וק"ל:

עוד שם בתומים תירץ קושיי' מהרש"א הלזו וז"ל הא ל"ק דאם ציער עצמו בנזיר זמן רב ויש שכר לפעולתו ובסוף ל' יום שתה יין אם ילקה נפטר מעונשו החמור ומקבל שכר טל ימים שסיגף עצמו ואין הקב"ה מחליף זכות בחובה משא"כ אם יתיר נזירתו וכלא היה יחשב ומתחרט על מחשבתו ומוצא שפתיו. א"כ אין מקבל שכר כלל על ימים שציער וסיגף את עצמו אך לשוא שמר ימים כאלה בלי חפץ. וא"כ זאת העצה היעוצה לעובד השלם לקבל עונשו ומבלי להתחרט ולק"מ עכ"ד. והנה תוכן דבריו אלו מבוארים בס' חות יאיר סי' קכ"ט ורק שהוא תירץ בזה קושיי' מהרש"א. ולענ"ד דדברים אלו לא יקובלו לכל לב מבין היודע ומעמיק לדעת כונת התורה השלמה בעניני הצומות וסגופים וכל מי שקרא ושנה בספרי מוסר המושכלים האמיתים יבין וישכיל מה ה' אלקינו שואל מעמנו. החפץ לה' בתעניתים ועינוים שמסגף האדם עצמו ומה בצע כי יכחיש את בשרו ונפשו עליו תאבל ויחלה בשרו ואיזה פעולה טובה ודעה אמיתית או הסרת העול (אשר זהו מטרת תוה"ק בכל פינותיה) יגיע לנו ע"י הצום והעינוי. אולם כל מה שמצינו בענין זה בתורתינו היתה הכונה לחסום תאות לבנו להתרחק מן המותרות בכל מה דאפשר ולמעטם בכל היכולת כדי שלא יקח האדם מעדוני העוה"ז רק כפי ההכרח לו וכשיעור הנאות והנותר יחרים ואז לא יופסד גופו ויהיה