זכר ישעיהו חלק ב קכה

הרי בהדיא דהא בהא לא תליא ואף דאין נענשין מ"מ נפסלין לכל עדות שבתורה וכ"ש דמיפסלי לאותו עדות שעיקר ההזמה בו. ואם כי יש לחלק אחר הלחץ והדחק. ומה שהביא מתוס' דפרק מרובה תמה אני עליו דהתוס' לא הקשו רק מנ"ל דנפסלין לכל עדות שבתורה דלאותו עדות בהדיא כתיבא עד שקר ענה ולא מטעם דאין נאמנות לחצאין. וכן משמע מלשון התוס'. דלפירושו בפשט התוס' קשה מנ"ל בעדות בן גרושה ובן חלוצה כשהוזמו דאינם נאמנים הא ליתא בהו עונש דכאשר זמם:

ח כתב שם בפ"כ בטעמא של הרמב"ם דלא אמרי' בממון ובמלקות כאשר זמם ולא כאשר עשה דבאמת הא דאין עונשין מן הדין הוא רק דין בעלמא וכו' רק דעיקר הק"ו פריכא הוא דהא בשנים שהמיתו פטורין וכשהעידו חייבין אבל לענין ממון ומלקות ליכא פירכא דשנים שהזיקו או שחבלו חייבין ממון ומלקות ע"כ. ולא הבנתי דבריו דהא אכתי יש ללמוד החמור מהקל ולפי הדעת הרגו הוא חמור מלא הרגו ולא שייך פירכא רק היכא דנאמר שאותו החומר שאנו רוצין למידן הוא מצד אחד קל מאותו שאנו דנין ממנו:

אבל הכא אותה פירכא שיש בהרגו יש גם בלא הרגו ושפיר נוכל ללמוד מה בשלא הרגו מכ"ש בהרגו. ואם תאמר שכן בהרגו אם הרגו בפועל היו פטורין הא ה"נ אם זממו להרוג פטורין ואדרבה הכא הוא יותר קיל דהא אף באחד אם זמם רע על חבירו הוא פטור ומכ"ש בשנים ומ"מ אם העידו חייבין. וראיתי בכסא דהרסנא להגאון מהר"ש סי' ש"א שכבר הרגיש הוא בזה והוסיף עוד דהא העדים אינם רק כגורם שהוא פטור והוכיח מזה דדיני עדים זוממין לאו מטעם רוצח הוא. ומכל זה יבואר דפירכא זו לאו פירכא היא. גם הדברים שסיים רוב גאונו אינם מובנים דהא בחבלה ליכא חיוב מלקות דבפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין. ואכתי איכא למיפרך (לפי דעתו) דאילו הם עצמם אם לקו אינם חייבים רק ממון ואם העידו ילקו. ועוד דהא לא הוי רק כגורם שהוא פטור כמ"ש הכסא דהרסנא. אלא ודאי כמו שכתבתי דלאו פירכא היא. ומה שהקשה מר דהא הוה כגלוי מילתא כבר האריך בזה הרב בעל פרי מגדים בריש ספרו גנת ורדים:

אמנם תמה אני על אדוני איך העמיס כונה זו בדברי רבינו הא בפירוש כתב אינן נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה ע"כ. והנה מה שסיים ודבר זה מפי הקבלה קאי אמ"ש אין נהרגין מן הדין כמו שפי' הכ"מ ואלימוד דכאשר זמם אינו קאי דהא לא מצינו לימוד זה בשום מקום בש"ס (ויעויי"ש בפי' המשנה דמסיים בתיבות הללו "אבל החכמים מעידים שהרי הסמיכו עליו" והם משוללי הבנה כמו שהעיר שם מהרי"ב. ול"נ דקודם לזה היה נכתב הלימוד דכאשר זמם וכתב דלא מצינו זאת בש"ס רק החכמים הסמיכו כן ר"ל החכמים שאחר חתימת התלמוד. וכן מצינו הלימוד אל תקרי בקמה אלא בקומה. ויעויין ברא"ש פ' ע"פ ובהגהות מהרי"ב) ולדבריו מאי פירושו של ודבר זה מפי הקבלה. ובעיקר טעמו של דין רבינו נראה דבאמת לא מצינו בשום מקום לימוד מיוחד ע זה דהרגו אינן נהרגין רק במשנה איתא דחכמים השיבו להצדוקים הא כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים פי' דכיון שנהרג זה שוב לאו אחיך הוא וע"כ הוא בלא הרגו. ובחידושי הריב"א כתב דלאו זה עיקר הלימוד דהא בגמרא לא נפקא לי' זה רק מדכתיב כאשר זמם ולא ידעתי היכא ראה כן רבינו הריב"א. וזה לא שייך רק בעדות דמיתה אבל בממון ובמלקות דאף לאחר שנגמר דינו עדיין אחיו בחיים חיותו שפיר אין חילוק בין קודם העשיי' ולאחר העשי'. ואולי יש לפרש כן דברי רבינו בדוחק. ולפי שני טעמים אלו בהא דהרגו אינם נהרגין יצא לנו ספק חדש באם מת הנידון בעצמו אחר הפס"ד דלטעמא של שאר פוסקים נהרגו העדים זוממין דהא לא בצעו אמרתם וזה מעצמו מת. ולטעם הב' אכתי לאו לאחיו קרינן דהא מת הוא:

ט כתב בפ"ב דאבל ה' י"ד דממ"ר במעשה דיפתח מוכח שאמ"ה בעי קבורה. ולי נראה דאין ראי' משם דיכול להיות שמה שקברו אבריו לאו משום חיוב עשו זאת רק כדי שלא יכשלו בהם הכהנים. וכן היו רגילין המוכי שחין כדאיתא (בכתובות כ"ו). ומדי כתבי זאת מצאתי שמרן זקנו הגאון בנ"ב מ"ת חיו"ד סי' ר"ט שכתב וז"ל אבל אמ"ה שאין שום מצוה בקבורה ומה שקברו האברים הוא להציל מן הטומאה עכ"ל. הרי שכתב בפשיטות דלא נמצא שום מצוה בקבורה זו. אמנם לא ידעתי מה הכריח למר לטרוח ולבקש מצוה בקבורה זו דדילמא אין ה"צ דלאו מצוה היא. ואין להקשות א"כ ל"ל קרא דאין מטמא לאמ"ה של אבי' הא בלא"ה אסור דכיון דאין כאן מצוה ממילא רכיב עלי' איסורא. די"ל אף שאינו מצוה מ"מ ה"א דמותר הוא לטמאות כמו בנפלים שאין מצוה לקוברו ומ"מ מצריכי קרא לאסור מלטמאות לבנו הנפל. וכן משמע מדברי זקנו הגאון בנ"ב:

י מ"ש בסוף ה' אבל שלא נמצא בש"ס נחום אבלים. הנה הואיל דלאוקמי גירסא הוא בסייעתא דשמיא תליא מילתא ונשמט מעינו הבדולח ש"ס ערוך דסוטה ספ"ק. ואם יאמר דלאו למצוה נשנית בסמ"ג וביראים ס"ד ובפי' המשנה ריש פאה. ובמדרש חזית בפסוק טוב ללכת הפליג במצוה זו:

יא כתב בפ"ט מה' מלכים טעמו של הרמב"ם דב"נ אינו מוזהר אאמ"ה דעוף משום דלר"ל דסבר דח"ש מותר מה"ת קשה מי איכא מידי וכו'. תמה אני על אדוני אשר עיניו כיונים על אפיקי הש"ס שלא הביא התוס' בחולין (ל"ג) סד"ה אחד שהקשו קושיא זו ותירצו שם בפשיטות. ומ"ש דבמ"ע לא שייך שיעור הכזית לא מסתבר דמה בין לאו לעשה הא אכתי וזבחת ואכלת כתיב ואכילה בכזית. וגם מדברי התוס' שם נראה דל"ס הכי מדהקשו קושיא זו ולא תירצו משום דאיכא מ"ע דוזבחת שהביאו בסמוך. ואף אם נאמר דקושיי' התוס' קאי אאמ"ה דטמאה (כאשר מוכח שם אחר העיון) דליכא עשה דוזבחת. אכתי קשה הא גם באכילת טמאה איכא עשה כמ"ש הרמב"ם בפ"ב ממאכלות אסורות:

אלו הדברים מה שראיתי לשאול מאת אדוני ויבינני נא ועוד הרבה שאלות בכמה ענינים הי' לי להרצות (התוי"ט סוף מס' יבמות טרח למצוא מקור למלה זאת ול"נ כי הוא על דרך הרבה מעות יש לי ואין שולחני להרצותן סנהדרין ס"ח) לפני רום כבודו אך לא רציתי להטריחו רק מה שנוגע לאמרותיו הנכבדים ואף גם בזה קצרתי:

דברי הק' והצעיר בחכמה ובשנים זכרי' ישעי' באאמ"ו הרב הגדול מוה' מרדכי צבי הכהן יאללעש נ"י מלבוב:

סימן יח ב"ה היום יום ו' עש"ק פ' תצוה שנת תקצ"א לפ"ק לבוב:

שלום רב. לידיו לו רב. ביום קרב. בחוקי חורב. ה"ה הרב הגדול הגאון האמיתי המובהק. אורו לישראל מבהיק. בקצוי ארץ מפורסם. גדול כבעלי תריסים. תורתו כמים לים מכסים. שלשלת היוחסים. ערוגת הבושם. בגן הדסים כו' כבוד מרנא ורבנא אלעזר סג"ל לנדא נ"י אבד"ק בראדי:

הגיעוני דברי אדוני כשמש מאירים. זכים וברורים. ותחי נפשי כי פנה לדברי אלה להשיבני דבר והחזיק