זכר ישעיהו חלק ב קכד

אי' אומרים לגוי וצ"ל לישראל) ותמה אני על הט"ז סי' שכ"ח ס"ק ו' שכתב דהראבי"ה סבר כהראב"ד דאין אומרים לשחוט רק יעבור הוא על לאו דנבלה ה"ה ביי"נ אומרים לגוי לחמם. דהא הראב"ד לא קאמר רק כשהנבלה מוכנת אבל היכא שהגוי צריך לנחור שוחט הישראל משום דאין אומרים וכו' והכא הגוי לחמם דוגמא דצריך לנחור כ"ע אמרי דאסור. ואולי הראבי"ה סובר ג"כ כהש"ג המובא בהגה סי"ב דהיכא שהכותי עושה בלי איחור מותרת לעשות על ידו. ולפי"ז יוכל להיות גם שאלת הראב"ד אף בדליכא נבילה מוכנת רק כשהגוי יעשה בלא שום איחור וכן נראה מהש"ג. ויעויי"ש סיום תשובת התשב"ץ דמסיק כהראב"ד ומוכח מדבריו דאף אם נאמר שבת הותרה שייך מ"מ לפרוך וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. ומבואר משם דאם יש חד איסור לגבי המפקחים ואז לא יעבור החולה וחד איסור לגבי החולה ואז לא יעברו המפקחים לא אמרי' חטא וכו' ודלא כדברי מר דזה לא מיקרי איסור כלל דכיון אם לא היה אפשר היה מותר ה"נ אם אפשר לאו איסור הוא. ומ"ש רום גאונו דלא מצינו בשום מקום בבבלי וירושלמי ענין מצוה הבאה בעבירה זולת באיסור גזל וכו' לא דק מר אשיגרא דלישנא דמצינו בירושלמי פ' האורג אמשנה דהקורע על מתו בשבת דבעי למימר דמוציא מצה מרשות לרשות אין יוצאין בה מטעם מה"ב. יעויי"ש. ומה שחשב שם הקרבן עדה כי דברי הירושלמי הם דברי התוס' בסוכה. במחכ"ת לא דק כמבואר שם בהשתכלות קל:

ג ראיתי שמתמה אדוני בפ"ד מה' אישות אדברי התוס' בב"ב (דף מ"א) ד"ה נחלקה וכתב שם דצריכין ביאור. והנה בודאי כוון למ"ש שם והלכתא הכי דר"נ פסק כוותי' ובמכות אי' איפכא דרב נחמן פוסק כרבי. איברא שגם הגאון מהרי"ב הניח דבריהם בצ"ע. אמנם במעט עיון יבוארו דבריהם ויעמדו על נכון. דהנה יש לתמוה למה פסקו כאן הלכתא בפלוגתא זו אשר אין לה שייכות עם הענין הלז רק כהקדמה קטנה. ולא כתבו זאת שם במכות ולפי פירושנו יתיישב הכל. דיש להבין לדעת החולק על רשב"א במאי פליגי ב"ש וב"ה ע"כ נאמר דסבר הכי דבכת אחת כ"ע לא פליגי דנחלקה עדותן רק בב' כתות סברי ב"ש ג"כ דנחלקה עדותן וב"ה קאמרי יש בכלל מאתים מנה. וכן מבואר במס' נזיר. ולפ"ז קשה קושיי' התוס' על ב"ה מאי דקשה לרשב"א על ב"ש וע"כ צריכין אנו לתרץ דב"ה סברי כר' יוסי וקשיא הלכתא אהלכתא דהתם נפסוק כרבי דר"נ פסק כוותי' והילכתא כר"נ בדיני והכא הלכה כב"ה. לכן הוכיחו התוס' מכח קושיא זו דקיי"ל כרשב"א כי היכי דלא תקשה הילכתא אהילכתא. ומ"ש והילכתא הכי קאי ארשב"א ושפיר כתבו זאת במקום הראוי והנכון:

ד כתב שם דנא שייך למימר פלגינן דיבורי' במקדש בע"א שהוא ואותו עד יצטרפו להחזיקה בא"א דלא אמרי' פלגינן דיבורי' רק כשהדיבור הזה אינו סותר לעדותו והכא אם אמת שנתקדשה לאיש אחר אי אפשר שתתקדש שוב לו. ותמה אני על דבריו הללו שהם נגד ש"ס ערוך דיבמות בהא דהרגתיו דאמרינן ג"כ פלגינן דיבורי' והתם אי איתא שהמיתו אחר אי אפשר שיהרגו הוא. ובעיקר קושייתו כבר הרגיש אבי זקני הפ"י ויישב שם בטוב טעם ודעת:

ה כתב מר בפ"י מגירושין ה' י"ו על הבית מאיר שדבריו תמוהין במה שרצה לדחות ראיית הט"ז (וגם בעל המקנה והקצה"ח דחו דברי הט"ז כן) דהא אי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ כבר קנה הראשון ובמתנה יסבי' נהלי' ע"כ. ונשתוממתי על אדוני איך העיף עינו הזכה מדרך הסוגיא הלזו ואחז החבל בתרין ראשין. דהלא אמרינן השתא דמאי דקאמר אני זכיתי בה הוא אחר שנתן לחבירו חכ"ד וקודם לכן לא כוון לזכות כלל. וא"כ ה"ל חבירו כקונה מן ההפקר. ורש"י שפי' כן במתניתין הוא רק אליבא דאמת אחר שנכתב שם תחלה דשפיר בתורת מתנה נתן לו. גם מה שסיים אדוני בישוב קושיי' הט"ז דכיון דבתורת שליחות נגעו ביה כבר נסתלקה שליחותו אחר שנתן לו החפץ ולא מהני אף תכ"ד הוא תמוה דהא אמרי' השתא המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ לאו בתורת שליחות אתאן עלה. רחקו מחשבותיו ממני:

ו מה שתמה הדר כבודו בפכ"ג מטוען אדברי התוס' דב"מ יעויי"ש בדברי מוהר"ם דפי' דברי התוס' בענין אחר. ונראה דמחמת קושיא זו פי' כן. והנה בהא דשטרי חוב המוקדמין לא אמנע מלשאול למר מאי דאיתקשאי כבר בזה. הרמב"ם בפי' המשנה סוף שבועות פי' משנה זו וז"ל כגון שלוה ראובן משמעון ממונו וכתב לו שטר ואח"כ החזיר ראובן לשמעון ממונו וכתב לו שמעון מחילה חי' השטר ההוא נמחל שעבודו ונעשה חספא בעלמא ואח"כ אם לוה שוב ראובן משמעון על אותו שטר נאמר שהשטר ההוא מוקדם ע"כ. ותמיהני על רבינו למה תפס שני טעמים אלו אשר יש בכח כל אחד לפסול השטר ולמה ליה להרכיבם יחד דהא מטעם דנמחל שעבודו נפסל אף באותו יום דליכא חשש דטורף מלקוחות וכו' ומטעם דמוקדם פסול אף בלא נמחל שעבודו כדמסיק הש"ס בכ"מ. ואין ליישב דמיירי שהקנה מידו בהלואה שניה וכדברי המרדכי דשוב ליכא למיפסל מחמת דנ"ש רק מטעם מוקדם דאכתי מי דחקו לפרש כן. ולמה לא פי' בפשיטות דברי הש"ס כשאר מפרשים. ואולי כוון בזה ליישב קושיי' התוס' והר"ש שתמהו הא העדים פסולין נינהו לזה תפס דוגמא זו דשפיר בשעת חתימת העדים היה אותו זמן באמת רק ההלואה שניה היתה מאוחרת. וצ"ע דלא ה"ל לסתום כוונתו כ"כ. וגם רחוק הוא להעמיס כוונה זו בדבריו. ומ"מ נכון הוא בפ"ע:

ומה שתמה שם אהרמב"ן דנעלם ממנו הירושלמי יעויין בנ"י שם (והוא הביא זאת בשם הירושלמי דר"ה וצ"ל דשביעית) שהביא פי' הרמב"ן על ירושלמי זה ולדבריו יקשה גם אדברי התוס'. ויותר יתפלא אהר"ש שהביא ירושלמי זה וגם הוא הקשה קושיית התוס' (ומה שסיים שם אי נמי עד משמע להו נכתבים כאן בטעות ושייכים לע"א קודם ופריך בירושלמי. ויעויי"ש במפרש רא"פ שחשב שכל מאמר זה סובב אמילתא דפרוזבל ובמח"כ טעה). אמנם בעיקר קושיתו כבר האריך בזה הגאון בתומים ומתוך דבריו יתבאר ישוב קושיתו:

ז נסתפק מר בפי"ח מה' עדות באחד שנתחייב על רציחה בזמן הסנהדרין ובאו עדים והעידו דראו שהנרצח היה טריפה ואח"כ הוזמו אם נאמר כיון דליכא לקיים בהו כאשר זמם דאדרבה הם רצו להציל את הרוצח שוב הוה עדות זה עדות מוכחשת ואין הורגין לזה או נאמר דלענין גוף העדות דינם כמוזמים וכו' עד כאן תורף דבריו. ונפלאתי על שאלתו דבכגון דא האיך אפשר לעדות הראשונים שיוזמו אם באו האחרונים קודם גמר דין אין כאן דין הזמה ואי באו לאחר גמר דין ר"ל לאחר שפסקו הב"ד שיופטר שוב הוא כלאחר מעשה. ובודאי דוחק לומר דמה שהוא חבוש בבית האסורין חשיב קודם מעשה. ובתוס' ב"ק (דף ד) ובנ"י פ' חזקת הבתים הביאו דעת הריב"א דבממון לא שייך לומר כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה וא"כ ה"ה הכא נימא כן דאף לאחר שגמרו עליו הדין דאפשר לא מיקרי כאשר עשה דאפשר בחזרה דעצם קיום הפס"ד הוא רק העדר העשיה. אולם לתירוץ הב' של הנ"י אין מקום כלל לספק זה. אמנם תמצית שאלתו הוא לפי דבריו אם הנאמנות תליא בעונש ההזמה או לא. וזה נוכל לפשוט בקל מדברי הרמב"ם (ותמוה שהגאון בתומים סי' ל"ח דף פ"ו סע"ב הביא דין זה בשם הריב"ש ולא הביא דברי הרמב"ם) בפ"כ דפסק שאם הוזמו העדים קודם גמר דין נהי דלא מיענשי מ"מ נפסלין בכך.