זכר ישעיהו חלק ב קכג

(תי' מושכל) ונראה לתרץ בדרך מושכל לפרש כוונת הש"ס בשינוי החוזר לברייתו באופן שלא יקשה עוד קושיית התוס' וממילא מתורצת גם קושיא הנ"ל לשיטת הר"י. די"ל אין ה"נ דמצי הש"ס למימר משום מה"ב אבל בלא"ה משני שפיר. והנה רש"י פי' דמש"ה נקרא שינוי החוזר לברייתו דכשמתיר אגדן הרי הן כבראשונה. אמנם לפי מה שביארנו אין צורך למימר הכי. לפי דיכול להתיר אגדן בפועל נקרא חוזר לברייתו. רק נאמר דממילא הוא חוזר לברייתו אף בלא עשייתו. ר"ל דכפי האמור לעיל מבואר דכל עיקר מה שהאגידה נקראת עשיה הוא רק לפי שיש בה צורך מצות לולב הא לא"ה לא מחשבא עשיה להיות נקרא שינוי מעשה. וכיון שכן הנה אחר יו"ט דליכא עוד צורך מצוה. ואין אז עוד שום נ"מ אם הלולב אגוד או לא. ע"כ אחר יו"ט תו לא נחשוב את האגידה לאיזה עשיה. הואיל דאין אז עוד צורך בה. ולכן אף קודם יו"ט מקרי עשיה זו שינוי החוזר לברייתו ממילא היינו אחר יו"ט. לפי שאחר יו"ט אזיל מינה שמה דעשיה זו אף אם לא יתיר אגדן כיון שאז האגד לא מעלה ולא מוריד. והוי כאלו אינם אגודים. כן נפרש בדרך מרווח כוונת הש"ס דקרי לזה שינוי החוזר לברייתו:

(ומתורץ קו' התוס' ועוד קושיות) ואם נפרש הכי מתורצת שפיר לנכון קושיית התוס' הנ"ל שהקשו הא שינוי החוזר לברייתו קונה עכ"פ מדרבנן. ולפי ענ"ד נראה דלא אמרינן כן בנ"ד אע"ג דבכל מקום שינוי החוזר לברייתו קונה מדרבנן. היינו רק היכא שהוא חוזר לברייתו ע"י מעשה. לכן שפיר מסתבר דקונה עכ"פ מדרבנן. כיון דלעת עתה הרי השינוי לפנינו ואינו חוזר רק ע"י מעשה. ע"כ אנו אומרים דמסתמא לא יעשה מעשה. ותשאר השינוי קיימת כגון נסרים ועשאן כלים דחוזר לברייתו ע"י שליפה מוקמינן הכלים בחזקתן שלא יחזרו לקדמותן (דומה לזה כתבו התוס' לענין שאלה בחיר ולענין אפקעינהו וכו' עי' גיטין דף ל"ג ע"א). ע"כ בכה"ג השינוי קונה עכ"פ מדרבנן. משא"כ הכא בנ"ד הרי שינוי מעשה זה חוזר לברייתו ממילא בלא עשייתו כלל. היינו מיד אחר יו"ט בסור המצוה לא תהי' נחשבה גם האגידה לעשייה והרי היא כמו שאינה וכמ"ש. וע"כ בכה"ג כיון שהשינוי חוזר לברייתו ממילא לכן אף מדרבנן אינו קונה. וא"ש דברי הש"ס דמתרץ שינוי החוזר לברייתו היא. ולק"מ קושיית התוס'. וע"כ לא קשה ג"כ קושייתי על שיטת הר"י לשני הש"ס משום מה"ב. משום דבלא"ה משני שפיר:

ובהכי ניחא נמי עוד תמיה רבתא שהקשו בתוס' אהא דקאמר הש"ס בתר הכי ולקנינהו בשינוי השם. והקשו הא גם שינוי השם החוזר לברייתו לאו שמיה שינוי. וכאן הרי השינוי השם הוא ג"כ חוזר לברייתו כשמתיר האגודה והרי הכל חוזר כבראשונה. ותהי' האסא בפ"ע ולכל מין מוסבות שם כבתחלה. וזהו קושיא אלימתא. אך לפמ"ש א"ש דאי אפשר לתרץ הכי דמשום שהוא שינוי השם החוזר לברייתו. דכאן שוב נימא כקושיית התוס' הקודמת. דשינוי החוזר לברייתו קונה עכ"פ מדרבנן. (דפשיטא דכמו דשינוי מעשה החוזר לברייתו קונה מדרבנן. ה"נ שינוי השם החוזר לברייתו בודאי קונה ג"כ מדרבנן דמהיכא תיתי לחלק) ולכן לא מצי לתרץ הכי. והכא לא מצינו למדחי כדלעיל כיון דהשינוי ממילא חוזר ע"כ אינו קונה אף מדרבנן. זה אינו. דזה לא שייך רק אי אתאן עלה מצד שינוי מעשה. משא"כ עכשיו דאנחנו באים מכח שינוי השם. הרי אף אחר יו"ט אינו חוזר לברייתו ממילא דמה בכך שאין אנו צריכין אחר יו"ט להאגידה סוף סוף כל עוד אשר אגודתה יחד יסדה עדיין שם הושענא לא סר ממנה. ואינו חוזר לברייתו רק אם נתיר בפועל ממש את האגודה. וע"כ שפיר בכה"ג הוא קונה עכ"פ מדרבנן. וע"כ לא מצי הש"ס לתרץ גם על זה שינוי החוזר לברייתו הוא. ולק"מ קושיית התוס':

ולדברינו יש לתרץ ג"כ דעת הרב המגיד שכתב ספ"ו מהלכות גניבה דבספק גזל אפילו שיטי החוזר לברייתו קנה. ודבריו תמוהים מהך סוגיא דילן דמשני הש"ס שינוי החוזר לברייתו הוא וע"כ לא יקנו האוונכרי ע"י זה. והשתא לדעת הרב המגיד הא פשיטא דכאן הוא רק ספק גזל. וקונין אפילו בשינוי החוזר לברייתו. ומאי מתרץ הש"ס. וראיתי שהרגיש בזה הרב בעל כפות תמרים. אמנם לפי סברתי הנ"ל לק"מ דשאני נ"ד משינוי החוזר לברייתו שבכל מקום דכאן הוא חוזר לברייתו ממילא. ולכן קל הוא ואין בו ממש. וע"כ בכה"ג מודה הה"מ דאינו קונה אפילו בספק גזל. והוא לא קאמר הכי רק כגון מוכין ועשאן כרים דאינו חוזר לברייתו רק ע"י עשיה בפועל ולכן קונה בספק גזל כן נראה לענ"ד:

סימן יז ב"ה יום ד' פ' בשלח י"ב שבט:

להגאון אלעזר סג"ל לאגדי, האב ב"ד בעיר החכמה כראדי' לפ"ק:

השם עבים רכובו. ישלח ממרום טובו. לרועה עם קרובו. ה"ה הרב הגאון האמיתי. חסדאין מיליה כבבא בן בוטי. סכינא חריפא וחדי. בסבי דנהרדעאי. כלילא דורדא. ברישי דיהודאי. כקש"ת מוה' אלעזר סג"ל לאנדי. אבד"ק בראדי נ"י:

בספרו הנחמד עיינתי ונקיטנא בשיפולא דגלימא. ואם כי רובא דרובא מדבריו נכוחים וישרים המה. מעט מהם רחוקים ממני ואמרתי אחכמה. לכן ערב לבי לגשת בחצר המלך פנימה. לשאול מאתו ברוח נכאה ובקול דממה. יבינני אדוני דבריו וישיבני בנעימה:

א כתב בפ"ה מה' מזוזה דארטבן הנזכר בירושלמי הוא הוא שנזכר ביומא ט' (וצ"ל י"א) יפה כוון בהשערתו. וכן משמע מבה"ג סוף ה' מזוזה ושם ליתא מלת אחד דשפיר יכול להיות דארטבן הוא שם העצם. וראיתי ביפה תואר בב"ר פל"ה דקאמר שהוא היה מלך פרס יעו"ש. ובמחכ"ת טעה בחשבון השנים דארטבן זה היה כמו שבעים שנה קודם לידת רבי. ומה שרצה מר להגיה במקום רבי רב ותחת ארטבן אדרכן לא נראה דבירושלמי ובב"ר ובשאלתות סי' קמ"ה (ויעויי"ש סיום מעשה נפלא זו) ובבה"ג איתא להדיא רבינו הקדוש וארטבן. אולם עיקר קושייתו למה מסר לו רבי מזוזה לאו קושיא דאין מקשינן מן האגדות כמו שהשיב מרן זקנו בנ"ב מ"ת חיו"ד סי' קס"א והביא שם דברי הרשב"א דמגילה. ועפ"י הנחה זו יישבתי מאי דקשה על המדרש עשרת הדברות דיבור זכור שמביא שם מעשה בחסיד אחד שלחש לפרה בשבת שתעבוד (ולספור זה כוונו הת"י ביומא (דף ט') ד"ה ר"י בן תורתא ועויי"ש וצ"ע) וזה אסור על פי הדין דהוא כמחמר אחר בהמתו בשבת. אלא דאין מקשין מן האגדות להלכות:

ב מה שתמה בפ"ב מה' שבת בהא דאין עושין אלא ע"י גדולי ישראל והעלה שם כהרב"י. תמה אני עליו למה לא הביא דברי הט"ז שם. ויעויין בשו"ת התשב"ץ ח"א סי' נ"ד שהעלה ג"כ כהב"י וצ"ע:

ובעיקר השאלה דאיתשל קמיה הראב"ד ופליאתו על דבריו יעויין בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' ל"ז שהאריך בזה מאד והביא שם דברי הרשב"א בהאי ענינא (בתשובותיו סי' תרפ"ט) והקשה שם כל הקושיות שהקשה מר וכתב דהראב"ד לא מיירי רק כשהנבלה מוכנת לפניו אבל כשאינה מוכנת אמרי' לישראל לשחוט מטעם דאין עושין וכו' (וברשב"א