זכר ישעיהו חלק ב קכב

משם פלוני משא"כ בשום תנא המובא לרוב בתלמוד (ובנזיר (דף נ"ו) נגרוס בהכרח ר' אלעזר שהוא ר"א בן שמוע ולא ר' אליעזר כי איך שייך שקבל מר' יהושע ב"מ אשר היה תלמיד ר"מ שהיה תלמיד תלמידו. ומצאתי שכן הגיה בסדר הדורות והטעם כי מסתמא כל מה שאמר וכל הלכותיו ממקור אחד נבעו ובמקום אחר המיועד נאריך בכוונת ר' אליעזר ומדוע נהג עצמו כן:

ג בפרק אנדרוגינוס עיינתי בשו"ת מנחם עזריה ולא ראיתי שהרגיש במה שכתבתי ותמה אני על הגאון הזה וגם על הגאון מהר"י ברלין שהביא רק המנחם עזריה ולא דברו מאומה מבעל הלכות גדולות שכבר הביא פרק זה בה' יבמות (דף ל"ט) ופירושו על הא שמעתתא:

ושם אית דאסור להתיחד עם אנשים ועם הנשים ודלא כדברי המ"ע. וראיתי גירסת הגאון מהר"א ווילנא בפרק זה הנדפס סוף ביאור למסכתות קטנות ג"כ כגירסת הבה"ג בזה. והנה חשבתי להגיה במשנה ג' גם יפטור מראיה כנשים (ריש חגיגה) ואז יהיה בפרק זה דינים השייכים לכל החמשה סדרים הנותרים (יפטור מראיה למועד. זוקק ליבום לנשים. חייבים על מכתו לנזיקין. וחולק בקדשים לקדשים. ומטמא וכו' לטהרות) ולכן סיים המסדר בכונה בזה הפרק סוף סדר זרעים. וכבר הראיתי בחי' לאגדות הרבה רמזים מדברי החכמים והמסדר. דוגמא לזה סוף מס' ברכות מסיים במאמר אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך וכו'. ובמאמר זה סיים גם ביבמות ובנזיר ובכריתות וטרחו הצל"ח והמהרש"א במקומות אלו ליתן טעם לזה יעויי"ש ול"נ כי עיקר הדרוש הזה סובב רק על תיבת בניך והוא ר"ת "ברכות "נזיר "יבמות "כריתות. והארכתי שם בזה. וכן הא דאמרינן בירושלמי דשקלים פ"ה ומשפחת סופרים שעשו התור' ספירות ספירות ה' לא יתרומו ה' דברים וכו'. ויש לתמוה למה קחשיב רק אלו ליחשב עוד הרבה (כמו שנזכר בה"ג ה' סופרים) ואי תפס רק לדוגמא ליחשב רק תרין ותלת. אמנם באמת נראה דנקט כאן חד מכל הששה סדרים. יעויי"ש וימצא. ובעל עין יעקב השמיט כאן בלי כונה הא דל"ו כריתות. וכן המעלות שחשב רפב"י בע"ז כ' ובסוטה ובירושלמי שקלים ופ"ק דשבת ובמדרש שה"ש נראה כי שמו ושם אביו הוא ר"ת של המדרגות הקדושות הללו. פנחס ר"ת פרישות נקיות חסידות יאיר ר"ת יראת חטא אלי' רוח הקדש. והכל מיד ה' השכיל במדה ובמנין ובמשקל:

בדבר ההגהות משתחוה אני בעניותי. בפשוט רגלים ובנפילת אפים. להדר גאונו. וברכתי למי שהשמחה במעונו. כי זכיתי שישים מר בדברי עיונו. ואשרי לתלמיד שרבו הוא המעידו. לפאר מעבדו כו'. מי אשר לו דומיה תהלה. ארוכה למחלתו יעלה. ועד יבוא שילה. ינחנו בדרך סלולה. כאשר זאת מחלה:

הצעיר מתלמידיו זכריה ישעיה באאמ"ר הרב הגדול מוה' מרדכי צבי נ"י הכהן יאללעש מלבוב:

סימן טז ר"פ לולב הגזול בסוגיא דאוונכרי. א"ל רב להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מכותים. לגזוזי אינהו דסתם כותים גזלי ארעתא נינהו וכו' לא צריכא בהושענא דאוונכרי גופייהו דליכא רק יאוש גרידא. ולקנינהו בשינוי מעשה דהא אגיד לי'. קסבר לולב א"צ אגד. ואת"ל צריך שינוי החוזר לברייתו הוא (פי' רש"י שהוא מתיר אגדן והרי הן כבראשונה) ולקנינהו בשינוי השם דמעיקרא אסא וכו' ומשני מעיקרא נמי הושענא קרי לי' עכת"ד הגמרא:

וביאור סוגיא זו לפי שיטת הר"י בתוס' בב"ק (דף ס"ד) ולפי הצעת הקדמונים לשיטתייהו הכי הוא. דרב סבר יאוש כדי לא קני. וגם אית לי' דין מצוה הבאה בעברה. ולכן אמר לאוונכרי שהכותים יחתכו מן המחובר. ויהי' יאוש ושינוי רשות אח"כ. וליכא לאקשויי אכתי מאי מועיל זה. נהי דהני אוונכרי יקנו ע"י יאוש ושינוי רשות הא מ"מ עכ"פ איכא משום מצוה הבאה בעברה. זה לק"מ. דהיכא אמרינן מה"ב רק במקום שעיקר הגורם להקנין הוא ע"י המצוה כגון בגזל בהמה והקדישה דקני להבהמה ע"י יאוש ושינוי רשות או שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש. רק כה"ג שפיר יש משום מה"ב הואיל דעיקר קניתו הוא רק ע"י המצוה היינו מה שהבהמה נעשית הקדש. דבלעדי זאת לא הי' קונה אותה ביאוש כדי. משא"כ בנ"ד בהני אוונכרי אי חתכו הכותים להושענא והוי יאוש בידם ואח"כ מיד כשבא לאוונכרי הי' שינוי רשות. הרי שנקנה להם האסא לגמרי בלא המצוה ע"כ אין בזה משום מה"ב. זהו הצעת הסוגיא דילן לשיטת הר"י :

(מלתא חדתא) וקשיא לי בזה מלתא חדתא. דהנה לכאורה צ"ע בהא דמשני הש"ס קסבר לולב א"צ אגד ולא הוי שינוי מעשה. ויש להבין נהי דא"צ אגד מ"מ אי אגד הרי עביד בה שינוי מעשה. והי' לו לרב לומר להנהו אוונכרי אי תגזזו אתון תראו אח"כ לאגוד הלולב ויהי נקנה בשינוי מעשה. אך באמת זה לק"מ. דבשלמא אי לולב צריך אגד אז דוקא נחשבה האגידה למעשה. משא"כ אי אין כאן צריך אגד אז אף כשאגדו לא מקרי זה עשיה הואיל דא"צ לה. ומנא אמינא לה להאי סברא. מהא דאמרינן בב"ק (דף ס"ו ע"ב) על האי מתני' דעורות גזלן טמאין דאיירי כגון שקיצען וקני בשינוי מעשה. ופריך ע"ז והלא עוצבא שנו כאן ועוצבא א"צ קיצוע. וכתבו ע"ז התוס' וכיון שראוי להשתמש בו בלא קיצוע אין קיצוע שלה חשיב שינוי מעשה עכ"ל. וכה"ג אמינא גם הכא בנ"ד דאי א"צ אגד אז אף כשאגד אין זה מקרי שינוי מעשה וא"ש:

ואולם סופן של דברים קשים עכשיו לשיטת הר"י דקאמר הש"ס ואי נמי צריך אגד שינוי החוזר לברייתו הוא והקשו התוס' על זה אכתי הא אף שינוי החוזר לברייתו קונה עכ"פ מדרבנן. ותירצו בדוחק דכיון דמדאורייתא לא קנה לא נפיק וכו' (וזהו מקצוע גדול בש"ס לענין אי מילי דרבנן מעלין או מורידין במצות דאורייתא. ובמק"א אי"ה אקבץ המון המבוכות שנמצא בזה. ועכ"פ הכא התוס' בעצמם הרגישו דוחק תי' זה). והשתא לדעת הר"י למה לי' להש"ס דוחק זה לימא בפשיטות ואי נמי צריך אגד מצוה הבאה בעברה הוא. ר"ל הואיל דהאגידה נחשבת למעשה רק הואיל שהיא מצותה בכך לאגוד הלולב הא לאו הכי לא היתה נחשבת שינוי מעשה נמצא דעיקר הגורם לקנין זה שע"י שינוי מעשה של האגידה היא רק המצוה. הרי זה שפיר מה"ב. ודמיא לגזל בהמה והקדישה דכמו התם ע"י ההקדש הוא קונה אותה. ה"נ כאן רק ע"י המצוה הוא קונה בשינוי מעשה ואין לדחוק ולחלק דשאני התם בהקדש דאינו קונה ממש רק משעת הקדש. משא"כ הכא אחר שכבר ידענו שיש כאן תועלת בהאגודה מחמת המצוה הרי היא האגידה מקרי עשיה בשעה שאוגד ולא משעה שיוצא בלולבו ידי המצוה. וע"כ הוא קונה בשעת האגידה מיד. ולכן לא מקרי שוב מה"ב. אמנם אחר העיון אין לחלק בהכי דזיל בתר טעמא של הר"י. דהואיל שהמצוה גורמת לתוקף הקנין. אין זה כבוד שם שמים להיות מסתייע ידי עוברי עברה ע"י המצוה. ולכן נקרא זה מה"ב ואותו הטעם שייך נמי כאן. הרי אי לאו הי' המצוה לא מחשבא האגידה שינוי מעשה. א"כ שפיר המצוה גורמת להקנין באיסור והוי מה"ב. ולמה לי' להש"ס לומר מטעם שינוי החוזר לברייתו ולמדחק כתירוצם של התוס' הואיל דמדאורייתא אינו קונה וכו' וזהו קושיא חדתא לשיטת הר"י: