זכר ישעיהו חלק ב קיט

דאורייתא ע"כ. ומלשון זה נראה דהכונה היא שהפקירו הרשות לגבה ר"ל לענין קניית חפץ זה היינו הגט או הקידושין הוציאו כח קנין בד' אמות אלו מרשות כל אדם ותו ליתא למ"ש האבני מילואים שם הגע בעצמך וכו' ומהתוס' דיבמות שהביא הא"מ ג"כ אין ראיה די"ל הכא לא הוי הפקר ב"ד ממש רק הפקעת זכותו ר"ל שכל אדם יש לו זכות על ד' אמות שלו שיקנו לו חפציו אבל אין גופן של ד' אמות שלו ודמיא לקנין פירות. והפקעת הזכות אמרינן אף במקום דלא נימא הפקר ב"ד. ועיין שיטה מקובצת כתובות ר"פ אלו נערות שכתב על מ"ש התוס' (ריש הפרק) דלא אמרינן הפקר ב"ד אלא לצורך וז"ל ומ"מ חלקנו נתיר אפי' שלא לצורך דלאו מטעם הפקר ב"ד נגעו בה כיון דאין כאן אלא הפקעת שעבוד בעלמא ע"כ. פי' כיון שאין גופן של נתינים הי' לישראל כמו שאר עבדים רק שנשתעבדו בהם והוי כמו קנין פירות. וה"נ בנ"ד אף דהפקר ב"ד ממש לא שייך מ"מ יכולין להפקיע הזכות. ועוד אין נידון דידן דומה ממש להתוס' דיבמות כמבואר למעיין היטב ונדבר מזה ברצות ה'. אבל לעולם ההפקר ב"ד קאי על המקום שהוציאו מרשות כל אדם. אך עדיין קשה מה הועלנו בזה הא סוף סוף במה קנתה היא המקום. לזה נשיב נהי נמי שגם היא לא קנתה הד' אמות מ"מ קניא לה כחצירה מדאורייתא דהא אין לשום אדם יד בד' אמות אלו ממילא הרי הן כרשותה לקנות לה כחצירה. ולמדתי סברא כזו ממאי דאמרינן בגיטין למ"ד המלוה מעות את הכהן וכו' להיות מפריש עליהן מחלקו מפריש עליהן וכו' ופריך הש"ס האיך קנה הכהן מתנות אלו ובמאי יצאו הבעלים ידי נתינה ומתרץ רב במכירי כהונה וכתב שם רש"י דאינו רגיל לתת תרומותיו ומעשרותיו רק לזה הילכך כיון דמילתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו והוה כמאן דמטו לידי' דהני ע"כ. מבואר דאף שהכהן לא עשה שום קנין מ"מ כיון שהוא נפקע מרשות כל הכהנים הוה כמאן דמטי ליד זה. וה"נ כאן הוו ד' אמות אלו כמו שהיו חצירה כיון שאין לשום אדם רשות לקנות בהן האי חפצא. וכיון שהד"א הם כחצירה ממילא נקנה לה החפץ ר"ל הגט או הקידושין מן התורה מטעם חצר ולא מטעם שחז"ל העמידו הד"א ברשותה רק די לנו אם הפקיעו אותן מכל אדם דממילא קונין לה כחצירה כמ"ש. ואין ראיה מכאן שב"ד יכולין גם להקנות. אמנם אח"ז ראיתי להרב בעל אבני מלואים סי' למ"ד שהביא בשם הרמב"ן לענין ד' אמות ג"כ כסברת השיטה מקובצת דמשום הפקר ב"ד נגעו בי':

סימן יג בכל דרכיך דעהו. ב"ה היום יום ועש"ק פ' וארא תקצ"ג לפ"ק פה לבוב. העוטה אור כשלמה. ישלח רב טוב ושלמא:

להאשל הגדול אשר ברמה. ה"ה הרב הגאון המובהק המפורסם. מאיר עינים. כאור שבעתים. כבוד מרנא ורבנא מוהר"ר משה סופר אבד"ק פרעשבורג נ"י ויזרח. עד בלי ירח. ועד שמש ינון שמו יגדל ויכון אמן:

טרם אפתח פי לדבר אל הדר גאונו אבקש מאתו סליחה לבל יחר אפו כי הטרחתי אותו במכתבי עד הנה שכך הוא דרכן של תלמידים מקשיבים להביא כל שאלותיהם לפני גדולי הדור כתלמיד השואל מרבו. ועתה יואל נא אדוני וישמע לדברי הפעם ולולי כי דבר זה אשר אני שואל מאתו כעת נחשב לדבר מצוה לא הטרחתי אותו עוד. והוא כי מאז שמתי עיוני בלימוד הגמרא ראיתי כמה וכמה שבושים אשר לא העבירום קולמסן של הני גאוני מגיהי הש"ס אשר הי' לפנינו ובפרט בסדר זרעים עלו כלו קמשונים וגם בס' קדשים וטהרות רבו הטעותים למאד בלי מעורר לב עליהם (ובאמת גם בימי חכמי התלמוד לא שקדו למודם בס' אלו כנודע מאמר רבה ב"א לאלי' בארבע לא ידעי כו' ומדברי ר"א כי מטיא לשחיטת קדשים וכו'. והרמב"ם בהקדמתו לקדשים כתב שהרבה מחכמי דורו לא למדו ס' זה) והייתי יושב ומצפה בכל יום ויום מתי יתבער המכשלה הזאת וכאשר נשמע שהאדון בווינא הניף ידו שנית להדפיס ספרי הש"ס שמחתי ואמרתי עתה יפקדו דברי הקדמונים ויוסר מהם כל טעות וגמגום. אמנם תוחלתי נכזבה בראותי כי נשרשו הטעותים. השבושים חזרו והזקינו. לכן אזרתי כח וקבצתי הגהותי לס' זרעים וגם קצת ציונים נצרכים (ואגב אספתי הגהות גם להקדמת הרמב"ם לס' זה ובמבוא התלמוד) ואשלח לאדוני שיביאם בכור בחינתו והיה אם ייטבו בעיניו כאשר אקוה ימחול נא אדוני להשיבני דבר ואז אתעסק בכל מאדי לחברם אל ספרי הש"ס או להדפיסם בקונטרס בפ"ע. ואיידי דמישתעי אנא מעסק ההגה"ה שמתי עצמי כמחויב להודיעו ממה שראיתי ששגו המגיהים הישנים ושלחו ידים מסואבות בדברי התוס' ברכות (דף נ"ב ע"ב) ד"ה דבר דאיתא בדפוס קאשטאנטינא הכי קאמרי להו ב"ה לב"ש אפילו וכו' והגיהו הם הכי קאמרי להו ב"ש לב"ה כי טעו בכוונת התוס' במה שסיימו ול"נ דהא קאמרי ב"ש דאסור להשתמש וכו' וחשבו שבזה מדחו התוס' גירסא זו דב"ש סברי אסור להשתמש בש"ש ולא ב"ה. ובאמת אינו כן רק כוונתם דהא קאמרי ב"ש דאסור להשתמש כלל בשולחן שני וא"כ ליכא למיחש למידי וכן משמע מסוף דבריהם:

והנה הואיל דעסיקנא בס' זרעים לא אמנע מלשאול לאדוני תרין ותלת מילי מה דאיתקשאי בסדר זה:

א אמרינן בירושלמי ספ"ד דפאה מנין שספק לקט לקט וכו' ומקשה הגאון מהר"י עמדין בספרו לחם שמים ל"ל קרא לזה הא בלא"ה הוא מחויב ליתן לענים הספק לקט משום ספק גזל יעו"ש. ומתרץ דאיצטריך קרא שיהיו העניים פטורין ממעשר דאי משום טעמא דספק גזל הוי אזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא יעו"ש. וקשיא לי דגם אי הוה טעמא משום דספק גזל גזל היו העניים פטורין מלעשר מן התורה דעכ"פ לא יהי' עדיף מלקוח שהוא פטור מה"ת ממעשר משום דלא קרינן תבואת זרעך ה"ה נמי הכא נימא כן. ובשלמא לדעת הר"ת ניחא דקאמר הא דלקוח פטור ממעשר הוא רק היכי שלקח אחר המירוח אבל אם לקח קודם מירוח חייב מה"ת במעשר. דהכא מיירי שהוא עוד בשבלים. אבל לדעת הר"ש דקאמר איפכא דדוקא קודם מירוח פטור הלוקח קשה דהאיך נאמר שהתורה אתי לאשמועינן הפטור שעיקר החיוב הוא רק דרבנן. ואין ליישב ע"פ מ"ש הר"ש פ"ק מ"ו דכיון דזכי לי' רחמנא בהאי שדה תבואת זרעך קרינן בי' (ומכאן תשובה נמצאת למ"ש אחי הקצה"ח בקונטרס הספיקות בפירוש הש"ס דב"מ הא דהספיקות נכנסין לדיר וכו' ויש להאריך קצת ואכ"מ) דהא השתא קיימינא בשיטה דאי לא הוה כתיב קרא רק מטעם דספק גזל גזל. ועוד קשה דמ"מ יפטרו העניים ממעשר מטעם המוציא מחבירו ע"ה דדילמא לקט הוא דכמו כן פטור הדמאי ממעשר משום המע"ה. והנה י"ל דהנ"מ היא לענין התרומה ושוב לא שייך המוציא מחבירו ע"ה דהא איסורא הוא. אך אכתי קשה להרמב"ם דסבר דספיקא מדאורייתא לקולא ל"ל קרא הא אף משום טעמא דספק גזל פטורין העניים מתרומה דדילמא לקט הוא:

ב אמרינן שם בירו' רפ"ה והביאו הר"ש אהא דתנינן במתניתין דגדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגע בארץ הוא של עניים דלא אתיא כב"ה דאמרי הפקר רק לעניים לא הוה