זכר ישעיהו חלק ב קיח

מותר הוא. והר"ן דחה זאת הואיל דעיקר הדין דדשיל"מ לא בטיל הוא רק מדרבנן. אבל אי הוי מדאורייתא מודה הר"ן דכאן לא בטיל החמץ ואע"ג דגם אחר הפסח אסור מדרבנן. וביותר יפלא לדעת הר"ת שכתבו התוס' פ"ב דע"ז דהיכא שיש לו טורח או הפסד קצת אם ירצה להתירו לא מיקרי דשיל"מ. וכ"כ הר"ן פ"ק דביצה. וא"כ הכי לא עדיף שחכמים אסרו החמץ לגמרי אחר הפסח מאילו הי' לו איזה הפסד וטורח תמה על עצמך. וגם עפ"י הך סברא יקשה אמאי הקילו בכל איסורי תורה בספק ספיקא הא הוי דשיל"מ ע"י ביטול דמדאורייתא מותר לבטל איסור לכתחילה לרוב הפוסקים. והואיל דכל האיסורים הם לפ"ז מדאורייתא דשיל"מ ע"י ביטול אמאי לא נחמיר ג"כ בס"ס. והר"ן פ"ק דביצה נסתפק אי אסור ס"ס דאורייתא בדבר שיל"מ. ולהך סברא דילן הרי כל ס"ס דאורייתא מיקרי דשיל"מ שיבטל ואע"ג דמדרבנן אין מבטלין ומאי שנא מחמץ. אך בהא י"ל דלא נקרא דשיל"מ אלא שיהיה אח"כ ניתר לגמרי אבל לא היכא דסוף סוף אתינא מטעם ביטול ברוב:

ובמסכת יומא (דף כ"ט) הקשו התוס' לר' שמעון אמאי הוצרך ללמוד מקרא דבזמן דמחייב אזבח היינו קרבן פסח לא מחייב אזבחים תיפוק לי' דבזמן הפסח שארי זבחים פסולין דהוי אחר תמיד של בן הערבים כי היכא דפטור פסח. במועד על החמץ משום דזבח פסול. וע"י כן הוכיחו דפסול הזבח אחר תמיד של בה"ע הוא רק מדרבנן שגזרו שלא לזרוק הדם. הרי מבואר בדבריהם הואיל שהפסול הוא רק מדרבנן מיקרי שחיטה ראויה הואיל דמדאורייתא כשר. אמנם בהא י"ל דהא אפי' מדרבנן לא מיפסלא השחיטה כלל אל השחיטה כשירה לגמרי כבכל הזבחים רק דאינה מועלת בלא זריקה שאח"כ. והואיל שחכמים אסרו לזרוק אח"כ ממילא לא הועילה השחיטה למפרע להתיר אבל מ"מ בשעת שחיטה שחיטה שפירתא היא ואם עבר וזרק אח"ז הבשר נאכל להס"ד של התוס' ועל כן עבר על לא תשחט על חמץ:

ובפרק א"נ בסוגיא דטובח ע"י אחר פריך הש"ס ואי מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן ואע"ג דמדרבנן אסור מ"מ נקרא זאת שחיטה ראויה. והשיטה מקובצת בפ' מרובה באותה סוגיא כתב בשם הרמ"ה דלמדין מהא דאם מכר הגנב וקיבל דמים רק לא משך הלוקח מ"מ חייב בארבעה וחמשה. איברא דצ"ע דזה סותר למ"ש השיטה מקובצת בב"ק בסוגיא דעקוץ תאנה דהא דלא מוקמי הש"ס כגון שקנה בקנין מעות הואיל דמעות לא קנה מדרבנן. ומהתימא שסתר דברי הרמ"ה הנ"ל שהוכיח להפך. וכן משמע בכלל גבי גניבה דהיכא שיגיע תועלת להגנב ע"י דברי חכמים מוקמינן אדאורייתא כלומר כאילו הי' בלא גזרתם. וכן מוכיח הש"ס שם דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דאי דאורייתא מכי שחט פורתא אסרה אידך לאו דמרה וכו'. אבל אי רק מדרבנן אסור שפיר וכמ"ש התוס' עש"ה. ובכל זה יש להסביר שחכמים לא תקנו באופן שיהא חוטא נשכר והם לא עשו רק לתיקון ובמקום שיגיע עי"ז טובה להגנב החוטא לא תקנו. ר"ל שהפקיעו ממונו של הגנב ע"י הפקר ב"ד:

ואח"ז מצאתי במשנה למלך פ"א מה' נערה בתולה דין ה' שהביא גם הוא בכגון זה הא דאמרינן גבי אונס דאף אם היתה אסורה עליו מדרבנן לא אמרינן ביה ולו תהיה לאשה. וכן הא דאמרינן בסוטה אם בעל ביאה שאסורה מדרבנן הוה ג"כ אינו מנוקה מעון. וכן גבי מי האיש הירא ממעטינן אפי' עבירות דרבנן. וכן חלוצה בכהן אסור לטמאות בה דאיכא חילול מדרבנן. וכיוצא בזה מצאתי גם אני בהא דבן סורר ומורה כמו שכתבתי. ובפ"ז מה' תרומות הלכה א' הביא עוד הא דפסחים (דף ל"ה רע"ב) דמאי הא לא חזי ליה ע"ש בפרש"י ואע"ג דאינו רק דרבנן מדברי התוס' שם (דף ל"ח ע"א) ד"ה אבל. אך הראה פנים גם להפך מדברי הרמב"ם ה' גניבה פ"ב הלכה ח' שמחייב בחולין בעזרה הואיל שאין איסור הנאה רק מדרבנן. ועיין תוס' ב"ק (דף ע"ב ע"ב). ועוד הביא שם התוס' (דף ע"ז ע"ב) ד"ה אומר. וגם הרגיש שם בהא דכיסוי הדם שהבאתי בשם הבני יעקב. סוף דבר הדברים הללו קשה מאד להולמם ולית נגר ובר נגר ליישבם על נכון:

ב ואשוב לדברי הרב המחבר פה. מ"ש סברא חדשה בדין הפקר ב"ד הפקר דאין בידם לאוקי ברשות האחר. עיין להרב בס' מקור חיים סי' תמ"ח ס"ק ט' שכוון לסברא זו וכתב שמצא כן בס' גט פשוט ע"ש מה שחידש עי"ז. ומצאתי להרב בס' ברכי יוסף סוף חידושיו על הח"מ שכתב שמהר"י בכר דוד בס' דברי אמת דף צ"ג האריך מאד בזה ולבסוף לא מסיק הכי. ואין בידי הס' דברי אמת שאינו מצוי כלל במדינתנו. ומצאתי שכבר קדמם בזה מהרש"ל בים של שלמה למס' יבמות פ"י סי' י"ט והרגיש בסברא זו אך דחה אותה ג"כ וז"ל שם. דין דהפקר ב"ד הפקר אפי' להפקיע ממון של אחר ולהחליט ביד חבירו דא"ר יצחק מניין שהפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים וגו' ר"א אומר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו וגו'. ונראה דהא דר"א עדיף דילפינן מיני' שיוכלו להפקיע ממון של אחר ולהחליט לחבירו ולא תימא דוקא שיכולין להפקיר אותו או להחרימו עכ"ל היש"ש. כלומר דמדר' אלעזר שלמד מהא דנחלה משמע שיכולין הב"ד להחליט הממון ביד האחר כמו ירושה. הרי מבואר שדחה לסברא זו שרצו האחרונים:

וכמדומה דאישתמיט מינייהו דבריו מדלא הביאו אותו לנידון זה. והרב המחבר סיים פה ועיין פ"ק דב"מ גבי מלקט בנו אחריו. ולדעתי הקלושה נראה להוכיח משם להיפך דב"ד יכולין אף להעמיד מה שהפקירו ביד האחר. והוא דאמרינן שם עשו חכמים את שאינו זוכה כזוכה והקשה השיטה מקובצת שם הא סוף סוף אין זכותו רק מדרבנן ואין מוציאין מהעניים מה שזכו מדאורייתא פי' אף דהפקר ב"ד הפקר מן התורה מה בכך הא מ"מ הקטן אינו זוכה רק מדרבנן:

אמנם נ"ל לתרץ דהנה בדעת אחרת מקנה כ"ע מודי דיש זכיה לקטן מן התורה ואם נאמר שכח ב"ד בארץ ישראל היה יפה כל כך עד שיכלו להקנות בהפקרם א"כ כשהם הפקירו הלקט והעמידו ברשות הקטן הוה כדעת אחרת מקנה ר"ל שהב"ד הם כדעת אחרת והם מקנים לו. ושוב קנה הקטן מדאורייתא ולא קשה קושי' השיטה מקובצת:

ומזה מוכח דלא כסברת המחבר פה:

ועיין מה שהבאתי לעיל סימן א' בשם הש"מ דב"מ (דף יו"ד) שכתב דהמגרש ע"י ד' אמות שלה מפקיע קידושין דאורייתא מטעם דהפקר ב"ד הפקר והוה כמו ירושה ע"כ ואכתי קשה נהי שחכמים הפקיעו מרשותו מה מהני הא איהי קנתה הגט רק בקנין דרבנן היינו ע"י ד"א אלא ע"כ דמהני הפקר ב"ד גם להעמיד ברשותה. וזהו כונת הש"מ שסיים והוה כמו ירושה ר"ל כמו דירושה יוצאת מרשות זה לרשות אחר ה"נ הב"ד מפקיעין מזה ומקנין לזה. וראיתי להרב בעל אבני מלואים שכתב דע"כ מאי דקאמר משום הפקר ב"ד ר"ל שהם הפקירו החפץ אבל אין לומר דהכונה שהפקירו הד' אמות לגבה דליהוי כרשותה דהא מהתוס' ביבמות (דף צ' ע"ב) משמע דהיכא שלא הפקירו לגמרי לא שייך הפקר ב"ד והכא לא הפקירו לגמרי דהא אח"כ רשות גם לאחרים לזכות בד"א אלו עכת"ד האבני מלואים. ולדבריו קשה היכא נאמר הכי גבי גט הא בגט בעינן משל בעל. ואי נימא דכאן מטעם הפקר ב"ד נגעו בי' והיינו שהפקירו החפץ לא הוה משל בעל. אמנם באמת נמצא מבואר בשיטה מקובצת ב"מ (דף י' ע"ב) דלא כהאבני מלואים וז"ל אהא דאמרינן יש לה חצר ויש לה ד' אמות וא"ת וכיון דמדאורייתא וכו' וי"ל דהפקר ב"ד הפקר וכאן דאקני לה רבנן מקום ה"ל כחצירה