זכר ישעיהו חלק ב קיז

לשוב לקחתה. וכאן תו ליכא לאוקמי בכה"ג כגון שגרשה משום אסורי ביאה דא"כ מכ"ש דלא צריכין קרא דאינו רשאי להשיבה דהא בלא"ה הרי עומדת עליו באיסור ביאה:

זה המעט מצאתי להעיר בדברי קדשו לפי מה שהזמן גורם. וספרו הנחמד הוא אצלי כעת רק בשאלה לימים אחדים והנושה בא לקחת אותו. ויהיה נא זאת המעט לרצון לפני כבוד גאונו ואז לא אבוש בהביטו אל כל דברי בעינו הזכה. וזה יהיה פרי עמלי ולבו סמוך בחסידותו אשר ישיבני במכתב קדשו על דברי הלכה הנ"ל. ועתה יותירהו ה' לטובה ונפשו תהיה כגן רוה כחפץ אוהב חכמים ויראי ד'. הצעיר ישעיה זכריה הכהן יאללעש. סימן יב בענין אם מה שגזרו או תקנו חכמים יכול לפעול באיסור דאורייתא. והערות על איזה מחבר ואת שמו לא הגיד לנו הגאון המחבר ז"ל:

א בשבת (דף ק"ד ע"ב) הקשו התוס' ד"ה א"ר חסדא לראב"י דמפרש פלוגתא דר"מ ורבנן רק בזה אלי ואנוהו מתניתין כמאן אתיא. והקשה המהרש"א נוקמי מתניתין בס"ת ומשום דליכא ואנוהו. ותירץ כיון דואנוהו אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא מתקן הוא לכן חייב. ודבריו מוכרחים בתוס' ואע"ג שחכמים הצריכו ואנוהו ומאי מתקן הוא. מ"מ הואיל דמן התורה לא בעי' ואנוהו שפיר מתקן הוא. ועיין במסכת חולין (דף פ"ה ע"ב) דמשמע למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה כשנחר בעי כיסוי ואע"ג דמדרבנן אינו נאכל ולא מיקרי אשר יאכל ולענין כיסוי בעינן אשר יאכל. ודבר זה מצאתי שהובא גם בשער המלך פ"ה מאישות משם הרב בעל בני יעקב. אפס אף אם נקבל זאת עדיין לא הונח לנו דאכתי תמוה לי אהא דאיתא שם (דף פ"ו ע"א) הטעם דשחיטת חש"ו משום דרוב מעשיהן מקולקלין ונבלה. ודאי היא ורבנן לא סברי האי רובא ומש"ה מחייבי בכיסוי. ולפי מה שאמרנו אכתי קשה נהי דאינו רק ספק הוא מ"מ ליכא ביה אשר יאכל. ואף מדאורייתא הוא אסור באכילה מספק. לא מיבעיא להסוברים ספיקא מדאורייתא אסור אך אפי' להרמב"ם דאמר ספיקא רק מדרבנן הוא מודה בדאיכא חזקת איסור והכא איכא חזקה דאמ"ה עיי"ש בתוס'. ואחר אשר בינותי בספרים ראיתי להרב בעל פרי מגדים בפתיחה ליו"ד שהרגיש בזה והניח בצ"ע. וי"ל קצת בדוחק ואין להאריך פה. אך אין הדעת מסכים כן דיש לשאול הא מאותו טעם עצמו שהיה מועיל אי הוה דאורייתא שייף גם אם הוא דרבנן ודו"ק. ועיי' בשו"ת נ"ב מ"ת חלק אה"ע דף מ"ד ע"א ד"ה ומ"ש שכתב סברא נכונה בענין כזה. וחשב לפשטות מה שהרב המחבר נסתפק פה. אולם אין חילוקו עולה יפה בכל הענינים שהבאתי כאן:

אמנם מה שהוא מסכים להסברא הישרה הן המה הדברים הללו. בשבת פ"ק (דף י"ז) קאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי רק מדרבנן בעי אחד מחמשים והכי פסקינן. וקשה הא הכהן אוכל מה שהוא יתר על חיוב התורה, בטבל. ובשלמא להר"ת (עיין ר"ש פ"ק דפאה מ"ו) דאמר הא דלקוח פטור היינו אחר מירוח ניחא דהא תרומה תורמין אחר מירוח נמצא דהכהן אינו חייב לתרום רק מדרבנן דהרי לאו תבואת זרעך הוא והם אמרו והם אמרו. אבל להר"ש דאמר איפכא דלקוח אחר מירוח חייב מן התורה קשה אמאי יאכל הכהן כל תרומתו טבל וכן לכל דבר חשבינן ליה כתרומה דאורייתא. אע"כ דכיון שחכמים נתנו שיעור זה תרומה גמורה היא. אולם דבר זה יש לדחות דכל מה שהוא מרבה בתרומותיו הכל דאורייתא דאטו התורה אמרה תן רק חטה אחת ולא יותר. אך אמרה לנו דבחטה אחת נמי יוצא. וחז"ל לא אמרו רק שלא יפחות מזה השיעור וכשהוא מקיים דבריהם ומפריש שיעור כזה שפיר הכל הוא בתורת תרומה דאורייתא ומש"ה אף כשהפריש כל התבואה דין תרומה מה"ת יש לו וכמו בפאה כל זמן שמוסיף פטור מתרומה (עיין פ"ק דפאה) ועיין חולין (דף קל"ז) וז"פ. ועוד בשבת פי"ג גבי הא דהקורע על מתו בשבת דחייב הקשה התוי"ט וז"ל וא"ת התורה שאוסרת הקריעה על מתו בשבת לא נוכל לומר שאסרתה משום דחכמים צוו לקרוע. לא מחכמה שאלת זאת שאחרי שחז"ל אמרו שהעושה כן בשבת חייב הרי מלאכת תקון הוא עכשיו. ובאה"ע סי' כ"ח סעיף כ"א בענין המקדש באיסורי הנאה פסקינן דבתרי דרבנן חוששין לקידושין וכתב שם הב"ש דלהרמב"ם ורש"י אף בכה"ג אינה מקודשת מטעם דלאו מידי קיהיב לה דהא מ"מ אינה יכולה ליהנות מזה וליכא ש"פ. וכבר דברו מזה האחרונים. ומצאתי זאת מבואר בשו"ת הריב"ש סי' שצ"ט ובחי' ריטב"א על ע"ז דף ס"ג. ועיין ברמב"ם פ"ב (מה' סוטה הלכה ח') דפסק אם בא הבעל אפי' בעילה שאינה אסורה רק מדרבנן מיקרי אינו מנוקה מעון ואין האשה שותת ואע"ג דמן התורה לא עשה איסור כלל ועיי' במ"ל שם. ובב"מ (דף ד' ע"ב) תוס' ד"ה אין נשבעין הקשו לר"י דסבר שעבודא דאורייתא האיך אמר כפר בממון ויש עליו עדים חייב קרבן אמאי הא כפר שעבוד קרקעות. ותירצו כיון שחז"ל הפקיעו השעבוד חשיב כנמחל השעבוד אע"ג דמן התורה איכא שעבוד קרקעות. והריטב"א בחי' שבועות פ' שבועות הפקדון על הא דאין נשבעין על כפירת ש"ק הקשה עוד יותר הא ע"י תקנת חכמים יביא אשמו והוי חולין לעזר ותירץ ג"כ כתירוץ של התוס' ביתר ביאור דמטעם הפקר ביד נגעו בי'. עיי"ש שהאריך וסיים וזה ברור. ושם במס' ב"מ (דף י') אמרינן ד' אמות של אדם קונות לו בכ"מ כתב השיטה מקובצת אע"ג דד' אמות אינו אלא תקנתא דרבנן מ"מ כשזרק לה גט בד' אמות שלה קשרי א"א דאורייתא לעלמא מטעם דהפקר ב"ד והוה כמו ירושה. וזהו ממש דברי הט"ז באה"ע ס"ס כ"ח. ובגטין (דף נ"ה ע"ב) אמרינן כיון דמדרבנן ראוי לפתח אוהל מועד חייב כרת כששחט בחוץ והכי פסקינן. וע"י תקנת חז"ל מיקרי ראוי לפתח אהל מועד מן התורה. ובסנהדרין (דף ע"א) אמרי' גבי בן סורר ומורה אם היה באכילתו הגסה אף מצוה דרבנן אינו נהרג. אמנם מהא אין להוכיח דעיקר הטעם דפטור כשעשה באכילתו מצוה הוא משום דכיון דבמצוה קעסיק לא ממשיך לאחרת. וטעם זה שייך גם במצוה דרבנן כיון דסוף סוף הוא עושה מצוה עתה ומשום מצוה זו קאכל אבל אחר אכילת רשות לא ימשך. אך יש להוכיח מסיפא דהאי דינא דאמרינן אם היה באכילתו עבירה אפי' איסור דרבנן פטור דכתיב איננו שומע בקולנו וזה אינו שומע אף בקולו של מקום. הרי דאף דמן התורה ליכא כאן איסור כיון דמדרבנן אסור איננו שומע בקולנו קרינן בי'. ועוד בתוס' חילין (דף י"ג ע"ב) סד"ה תקרובת הקשו אי נימא דתקרובת ע"ז אינה מטמאה רק מדרבנן למה לא קאמר הש"ס בפסחים (דף ע"ג) בהא דהשוחט בשבת בחוץ לע"ז שתיקן להוציא מידי נבילה דאורייתא ונפ"מ אם אכל קדש פטור ע"כ קושייתם. ומדסיימו ונ"מ אם אכל וכו' ולא הקשו בפשיטות כיון דמן התורה אינה מטמא מתקן הוא מוכח דלא הוה ניחא להו להקשות כן מטעם דכיון שחז"ל גזרו בה טומאה לא תיקן כלל. ועיין עוד בלח"מ רפ"ב מה' חגיגה מ"ש לענין חציה עבד וחציה בן חורין דמטעם הפקר ב"ד הפקר שפיר הוא מחוייב מדאורייתא ע"ש:

ובפרק כל שעה כתב הר"ן בשם רבוותא דחמץ בפסח מיקרי דבר שיש לו מתירין הואיל דניתר לאחר הפסח ואע"ג דחכמים אסרו גם אחר הפסח מ"מ מן התורה