זכר ישעיהו חלק ב קטז

הזה מידי דאיסורא לפי דראוי להצטרף עד לשיעור ואעפ"י דאחר אכילתו א"א עוד לצרף לשיעור דהא עבר זמן איסורא מ"מ עבד איסור בשעה שאכל דהא אכל מקצת איסור:

ונראה לי להביא ראי' לדברי אלו דאף באכל סוף זמן איסורא מ"מ מיקרי חזי לאיצטרופי ועבר על איסור ח"ש. מהא דאמרינן ביומא ר"פ יוה"כ כשאמרו אסור לא אמרו אלא בחצי שיעור אבל בכשיעור ענוש כרת וכו'. ובודאי רישא וסיפא בחד גוונא איירי כלומר דבאותו זמן דאמרינן דעבד איסורא כשאכל ח"ש. כך באותו זמן גופא אם אכל כשיעור חייב כרת. והשתא אי נימא דסמוך למוצאי היום אין איסור בח"ש אי אפשר למוקים זאת בחד גוונא. דהנה בשבועות אמרי' דלרבי דיוה"כ מכפר על כרת דיומי' אי אפשר כרת משום יוה"כ גופי' אלא בבלע אומצא ונחנק או אכל סמוך לשקיעת החמה. וא"כ לדידי' האיך אפשר למוקים בחד זמן האי' דח"ש והכרת דשיעור שלם. דאי באכל באמצע היום הרי ליכא כרת ואי סמוך לשקיעת החמה דלא נשתייר עוד מהיום כלום. הרי אז שוב ליכא איסור בח"ש דאינו חזי לאיצטרופי דהא כלה עידן איסורא. ואף להתירוץ דבלע אומצא ונחנק הרי מ"מ בכה"ג בח"ש לא נימא דחזי לאיצטרופי דהא כשנחנק איגלאי מילתא דלא היה חזי לאיצטרופי. אלא ודאי, דאפי' באכל סוף זמן איסורא אסור משום ח"ש. ואע"ג דלא חזי להצטרף בפועל אחר האכילה מ"מ הרי עכשיו חשבינן לזה חלק איסור וכמ"ש. ולפ"ז מסולקת נמי סברת השאגת ארי' לענין בל יראה בח"ש דעיקר החילוק שלו הוא דלא שייך לענין ב"י צירוף בכדי אכילת פרס. ולפמ"ש הרי לא בעינן כלל לצירוף בכא"פ ואף בלא זה היה ח"ש אסור. וע"כ גם לענין איסור ב"י שפיר מוזהר אפי' אח"ש. ונהי דלאו ליכא מ"מ איסור שהיי' איכא. והכי נמי אמרינן בכל הנשרפין דאפי' ח"ש מצוה לשורפו:

ה בקושי' התוס' בסוגיא למה לי לכם תיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה. האריך רום גאונו לתרץ וכבר דברו חכמי דורנו בכגון זה ולא אחדל לומר בזה מילתא זוטרתא כי השכלתי גם אני ליישב קושייתם הלזו. דהנה אמרי' בב"מ (דף כ"ד) מצא אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז אם רוב כנענים אינו חייב להכריז ומסיק הש"ס ואב"א לעולם רבנן מי קתני הרי הן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח ופרש"י כיון דרובא נכרים דילמא דנכרים הוא ושלו נמי לא הוי דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא. ולפ"ז שפיר איצטריך קרא דלכם בכה"ג היכא דמצא האתרוג בעיר שרובה כנענים דהשתא משום מצוה ה"ב ליכא דהרי לענין איסור העבירה אזלינן בתר רובא כמו בכל האיסורין ויוצא בו. משא"כ השתא מקרא דלכם דבעינן דוקא שיהי' שלו שפיר ממעטינן אפי' בכה"ג דעדיין אינו שלו דלא אזלינן בתר רובא בממונא:

ו בחלק אבן העזר סי' י"ג לענין אי קטן כשר בעדות אשה שהוא מחלוקת הפוסקים. וכ"ת הנשאה הביא משמעות משנה ממס' ר"ה דקטן פסול והנה לדידי נראה ג"כ ראי' נכונה לזה דאינו נאמן. מהא דשנינו סוף פ"ב דיבמות מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא אשתו. ופריך הש"ס הא לאחר תנשא ואמאי הא בהרגתיו משים עצמו רשע. והשתא אי נימא דקטן מהימן לעדות אשה הרי יש לפרש המשנה בקטן כלומר שהוא מעיד עתה בגודלו שהרג אותו בעודנו קטן דתו אינו משים עצמו בזה רשע כלל דהא קטן לאו בר עונשין הוא וכל עוברי עבירה בקטנותן פשיטא דכשרין להעיד בגודלן. וע"כ דקטן פסול לעדות אשה:

ואגב אזכיר בכגון זו מה שהקשיתי בסוגיא דהעדים שאמרו שהקשו התוס' ליהמני לומר קטנים היינו או אנוסים היינו מחמת ממון במיגו דאנוסים היינו מחמת נפשות. ותירצו דמחמת נפשות לא שכיח. וקשיא לי מ"מ ליהמני לומר קטנים היינו או אנוסים מחמת ממון במיגו דאמרי שהיו שניהם יחד כלומר קטנים היינו ואנוסים היינו מחמת ממון דאז כל חד מבטל ריעותא דחבירו. אם באנו להכחישם משום חזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול. הרי אנוסים היו ובע"כ חתמו. ואם באנו להכחישם משום אין אדם משים עצמו רשע. הרי אז קטנים היו וקטנים לאו בני רשיעי נינהו. ואין רצוני להאריך בזה שכבר דשו בו רבים ולא השאירו רק מעט עוללות אשר יאמר עליו המחדש ראה זה חדש הוא. וזה כשש שנים בעודני ילד והיה לי לשעשוע הפלפול המושכל אשר יחדד לב הנערים. ואז הרימותי ידי לבוא במגלת ספר לפני הגאון מאור הגולה מו"ה עקיבא איגר נ"י ובתשובתו אלי (הנדפסה כעת בתשובותיו קע"ו) האריך ג"כ בדברי רש"י דב"ק (דף פ"ח) שהביא כאן כבוד מרי הגאון נ"י וחתר למצוא כמה נפ"מ באיזה מקום לא יפסלו הקטנים מטעם עדות שא"א יכול להזימה רק מקרא דועמדו שני האנשים. וכבר רגיל בפי הלומדים לחפש ולמצוא נפ"מ הרבה. ואמנם לדידי עיקר דברי רש"י אינם מוכרחים לפענ"ד דהרי בסנהדרין (דע"ב:

) אמרינן קטן הרודף אחר חבירו ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף א"צ התראה הרי דאם א"צ התראה גם הקטן נהרג וא"כ לפי מאי דקיי"ל גם בעדים זוממין דא"צ התראה ה"נ אם היה קטן כשר לעדות והוזם היינו עונשים לו עונש הראוי דדמיא לרודף ושפיר הוי שאתה יכול להזימה. ויש להאריך עוד בזה ליישב מה שיש לחלק לכאורה בין זוממין לרודף. אך אומר לקצר שלא להטריח את נפשו היפה:

ז סוף הספר הביא קושי' הירושלמי לב"ש דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ל"ל קרא דלא יוכל בעלה תיפוק לי' משום ספק סוטה. ועוד הביא קושיית מהר"ם שי"ף וגם אבי זקני הפ"י ז"ל הקשה כן ל"ל לאסור גרושה לכהן ת"ל משום זונה. וכן הזכיר קושיית הגאון מוהר"מ מקרא דבת כהן כי תהי' וגו' גרושה מלחם אביה תאכל ואמאי הא זונה היא. וכבודו כתב לתרץ קושייתו ולקיים קושיי' הירושלמי. ואעפ"י שדבריו בנוים על עומק הפשט מ"מ לא א"ש קושיי' הירושלמי. ובאמת הרבה אופנים יש למצוא היכא אפשר גרושה בלא זונה אפי' לב"ש. וכבוד אבי מורי הרב נ"י ר"ל כמו דלדידן יש מי שכופין אותו לגרש ה"נ לב"ש כופין אותה לקבל גט כשיש בה מומין כאלו כלומר דרשאי לגרשה ואין כאן כלל משום זונה. ומצאתי שגם בס' דורש לציון העיר כן. וקושיי' הירושלמי מיושבת ביותר לנכון כגון שגרשה משום שלא היו לו בנים הימנה אבל לא משום דבר עבירה. אך ע"ז יש להקשות מ"מ הא בלא"ה אסור להחזירה דהמוציא אשתו משום איילונית אינו מחזירה לעולם (ואף אם לא אמר. בפירוש בשעת גט דמפני כך הוא מוציאה כמו דבעי' לדידן להי"א מ"מ כאן כמפרש דמי כיון דלב"ש אסור לגרשה בל"ז. וע"כ מוכח דרק מחמת אותו מום מגרשה). ונהי דדין זה דאינו מחזירה עולמית היא רק גזירה דרבנן מ"מ עכ"פ מוכח מפורש מדאורייתא דאין חוששין לגזירה זו דאל"כ ל"ל משום שהיתה לאיש אחר ת"ל משום שהוציאה משום איילונית. וכיון דהתורה לא גזרה האיך יש כח ביד חכמים ע"פ שיטת הט"ז הידועה. ואמנם ע"פ כל התירוצים כאלו מתורצת ג"כ קושיי' הירושלמי. ונ"ל לומר דרק קושיית הירושלמי נשארת. דהנה ודאי דאפי' לב"ש דהחמירו בנתינת גט מ"מ פשיטא אם אינה ראויה לו מטעם איזה איסור מאיסורי ביאה כגון שהיא עליו בלאו או בעשה אז שפיר מגרשה. ואדרבה הוא מחויב לגרשה דקיימה עליו באיסור. וכן מצינו לשון המשנה דפ' א"נ נמצא בה דבר ערוה וכו' וכלל התנא כל איסורי ביאה במה שאמר דבר ערוה וא"כ שפיר משכחת גרושה בלא זונה כגון שנתקדשה לאיש שאסורה עליו דאז הוא מחויב לגרשה ולא מיפסלה אלא מטעם גרושה ולא מחמת זונה. ומיירי דוקא בנתגרשה מן האירוסין דאי בתר נשואין אכתי קשה ל"ל מטעם גרושה תיפוק לי' דנבעלה לפסול לה. אבל הירושלמי מקשה שפיר ל"ל קרא דלא יוכל