זכר ישעיהו חלק ב קטו

שהרי לקוח פטור הרי דמתנות כהונה שזכתה לו תורה לכהן חשיב לקוח. וכן משמע בב"ק (דף ק"י) גבי כהנים בגזל הגר. ולפ"ז תמיהני מאד על רבינו הר"ש שראיתי לו בפירושו למס' פאה פ"ק משנה ו' שהקשה ל"ל קרא לפטור פאה ממעשר ת"ל דלאו תבואת זרעך הוא. ותירץ דכיון דזכי לי' רחמנא לעני בהאי שדה תבואת זרעך קרינן בי'. וא"כ סברת הר"ש סותר דברי הגמרא הנ"ל. אך י"ל דעני בפאה שאני דהוה כאלו יש לעניים חלק באותה שדה כיון דלעולם מחויב הבעה"ב לשייר להם פאה וע"כ חשבינן להו כשותפין בתבואת השדה. ובפרט שמיוחד מקום הפאה בקצה השדה דוקא. ומ"מ צ"ע הא כל העניים עכ"פ יהיו כשותפין בדבר וכשלקט עני א' יהי' כשותף שחלק דג"כ פטור ממעשר. ותו הא הפאה אין לה שיעור מן התורה ואפי' בקלח א' יצא וא"כ מה שנתן להם הבעה"ב יותר אינו מבורר מקודם שהוא שלהם בהכרח. ומכ"ש דלא יהיו בשביל כך כשותפין בשדה ובודאי לא קרינא בזה תבואת זרעך וא"כ ל"ל קרא אחר לפטור פאה ממעשר. אך זה יש לתרץ דמ"מ איצטריך קרא לפטור אותו קלח דבע"כ הוא פאה. ומ"מ סברת הר"ש צ"ע. וכן מה שתירץ שם הר"ש דאיצטריך קרא לפטור הפקר ולא מיפטר משום דלאו תבואת זרעך הוא כגון במפקיר כרמו והשכים ובצרו דהוי תבואת זרעך ואפ"ה מיפטר מקרא דובא הלוי וגו' ולא משמע הכי בהאי דב"ק (דף צ"ד) דמשמע דכה"ג פטור משום דלא כתיב תעזוב יתירה. ול"נ ליישב קושיי' הר"ש בענין אחר ואין כאן המקום להאריך בזה:

והנה בסוגיא זו דבכורות כיצד אמרו וכו' כל הענין אי כהנים חייבין במעשר בהמה. ובסוגיא זו דתקפו כהן לא אחדל להציג לפני הדרת גאונו מה שפליאה דעת ממני בדברי הריטב"א שהובא בש"מ שם על קושיי' התוס' ד"ה קפץ ליבטל ברובא ותירצו בתוס' דבע"ח לא בטילי ואע"ג דמ"מ מדאורייתא בטל יש כח ביד חכמים לעקור. וע"ז אמר הריטב"א ולא מחוור דהיכא פטרי רבנן בכדי ועבדי גזל השבט יעו"ש. ותמה אני מה גזל השבט יש כאן במעשר בהמה הא אין בו חלק כלל לכהנים אלא הכל לבעלים ואין למזבח רק האימורין (ויעויין תוי"ט רפ"ג דשקלים). ואפי' העורות לבעלים דמעשר קדשים קלים הוא וא"כ מה נפ"מ יש לכהנים בזה והיכא איכא כאן גזל השבט וצע"ג. וכמו כן צ"ע דברי מרן האו"ת שכתב בתחלת הקונטרס ת"כ בכונת הש"ס נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן דדילמא יצא הספק בעשירי ויצטרך למוסרו לכהן להקריבו ויתפסנו לשם פדיון פט"ח. ואינני יודע במה יהי' הכהן תפוס עי"ז הא ישראל כשר לשחוט ולא יניחנו להכהן רק לקבל הדם ואח"כ גם הפשט ונתוח כשר בזר ולא יתן להכהן רק שיקבל האימורין אבל בכל הבשר יהיו הבעלים מוחזקין כמקדם דהא א"צ ליתן כלום ממעש"ב לכהן:

ג בחלק או"ח סי' ל"ד חשב מר לתרץ קושיי' התוס' דסוטה (דף כ"ה) שהקשו כלאי הכרם האיך מטמא טומאת אוכלין נימא כתותי וכו'. ותירץ כבודו די"ל דמיירי בכלאי הכרם של נכרי דאינו עומד לשריפה ואעפ"כ אסור בהנאה. ותמיהני דהלא עדיין לא העלה ארוכה בזה. דהרי הך דינא שכתבו התוס' דכלאי הכרם מטמא טומאת אוכלין בודאי נתכוונו לאותה ברייתא שהובאה בש"ס דמנחות (דף ק"א) הערלה וכה"כ ושור הנסקל ועגלה ערופה וכו' מטמאין ט"א וקאמר התם הש"ס דגם פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין. והלא בפיגול בודאי מצוה לשרוף וא"כ נימא בזה כתותי וכו' וגם מדברי ר"ש החולק ואומר אוכל שא"א יכול להאכילו וכו' משמע דכל הברייתא בשל ישראל איירי. ואני יישבתי בעז"ה קושיי' התוס' דסוטה בטוב טעם ע"פ עומק הסברא הנכונה ואינני רוצה להאריך כאן יותר מדאי וברצות ד' כאשר נתהלך ברחבה בדב"ת אביא הענין על שלחנו הטהור כי אקוה אשר ייטב בעיניו:

והנה לכאורה יש לדקדק בהאי תוס' דסוטה אמאי שבקי באותה ברייתא דמנחות להקשות מערלה דחשיב התנא בראשונה ונקטי בלשונם להקשות מכלאי הכרם והא גם ערלה דינו כמו כה"כ. ובשלמא הא דלא נקטי אינך דחשיב בברייתא שוהנ"ס וע"ע וכו' דע"ז ל"ק כתותי וכו' דהא הם מן הנקברין ואינם עומדים לשריפה. אמנם י"ל דמערלה לא רצו להקשות דע"ז י"ל דאיירי בערלה של נכרי דאינו עומד לשריפה אבל בכה"כ שפיר הקשו דלשיטתייהו אזלי שכתבו בע"ז (דף ס"ד) דאפי' בשל זרעים לא שייך בנכרי דנכרי שזרע כלאים מותר ומכ"ש כה"כ דבכונה תליא מילתא ועיקר האיסור הוא למי שידע ומקיים הכלאים במזיד ונהי דכוונת הבעה"ב מועיל לאשור על כל העולם מ"מ אם הבעה"ב כנעני לא יועיל ממנ"פ אי יש קנין לנכרי בא"י הרי זה כח"ל דאין כה"כ נוהג בח"ל מן התורה. ואי אין קנין הרי אינו כבעה"ב ואין מחשבתו מועלת לאסור הכלאים. וכיון דלא שייך כה"כ בשל נכרי וע"כ רק בישראל שפיר קשה הא כתותי וכו':

ד הנה שם באותה תשובה האריך לתרץ קושי' התוס' דסוכה לימא באתרוג של ערלה הטעם משום כתותי וכו'. ותירץ מר די"ל דמיירי באתרוג פחות מכזית דליכא מצוה בשריפתו. ולא ידענא מאי תיקן בתירוץ זה הרי גם באתרוג של אשירה אפשר להיות אתרוג פחות מכזית. וא"כ מאי פסקי' דגבי אשרה נקט הטעם משום כתותי וכו' וגבי ערלה משום היתר אכילה. הלא גם בשריפה הנאמר באשרה אי ליכא כזית אין כאן מצות שריפה. ודוחק לומר דאשירה שאני דאפי' פחות מכזית בשריפה דמ"ש. והרי גם לענין טומאה שגזרו בע"ז ומשמשי' אין טומאה בפחות מכזית. ומה שסמך עצמו על סברת הש"א לענין ב"י דלא שייך לומר בחצי שיעור. וכמו כן אין מצוה כלל לשרוף ח"ש. הנה כד הוינא טליא הי' לי דין ודברים בנידון הש"א עם הגאון ר' משה סופר מפרעשבורג נ"י ויצאתי לדון על דבריו שכתב אלי דהיכא שאכל ח"ש חמץ ביום שביעי של פסח סמוך לחשיכה לא עבר משום ח"ש הואיל דאינו חזי לאיצטרופי דתיכף עבר הפסח (וכן ראיתי לקצת אחרונים שכתבו כן). וע"ז השבתי אני בטוב טעם דאם נשים לב היטב לברר ענין חצי שיעור וחזי לאיצטרופי אין מקום לדברים אלו והכי הוא ברירא דמילתא לפענ"ד. דהנה התורה לא אסרה בלאו אלא בשיש כשיעור. וע"כ בכל מאכלות אסורות הרי הלאו נסמך על שני עקרים. א' הוא התלוי בעצם המאכל ר"ל שיהיה עצם המאכל דבר איסור. ב' הוא התלוי בכמותו היינו שיהי' בו השיעור המיוחד לו וא"כ ה"א כמו שאם יחסר העיקר הראשון היינו שאין העצם של איסור אין כאן דררא דאיסורא כלל וכלל ה"נ אם יחסר העיקר הב' היינו שאין בו כשיעור אז ג"כ אין בו איסור כלל. והוי כעצם מאכל של היתר לזה קאמר הש"ס דלא דמי דשאני אם עצם המאכל אינו של איסור אז אי אפשר כלל שיתהפך לאי'. משא"כ כשהחסרון הוא רק משום שאין בו השיעור הרי יכול להיות חלק מאיסור גמור כשיצטרף עוד עם מקצת לשיעור שלם. וע"כ כיון דאם יצטרף לשיעור שלם יהיה זה המקצת חלק מהאיסור גמור. לכן אף כשלא יצטרף שם איסורו עליו. וזהו כוונתם באמרם חזי לאיצטרופי כלומר דזה הח"ש חזינן אותו למאכל איסור הואיל דחזי עכשיו להצטרף עד כשיעור. ואין הכונה כמו שפירשו דחזי לאיצטרופי היינו דאחר שנאכל יצטרף בכדא"פ כשיאכל זה עד כשיעור. ז"א דאף אי הדין דאין מצטרף בכדי אכילת פרס ואין עוברין על הלאו אלא כשנאכל כל השיעור בבת אחת מ"מ הי' הדין דח"ש אסור משום חזי לאיצטרופי דלא בעי' שיהיה בפועל חזי להצטרף אחר האכילה אלא כיון דעכשיו אפשר שיהי' נעשה מזה איסור גמור ע"י צירוף לשיעור לכן אף החצי שיעור אסור דשם מאכל איסור רביעא עלי'. והנה לפי הסברת דברים אלו מבואר מעצמו דאפי' באכל סמוך למוצאי פסח ח"ש חמץ עבר משום ח"ש דקרינא בי' חזי לאיצטרופי הואיל דבשעה שאכל היה הח"ש