זכר ישעיהו חלק ב קיד

א בפתח השער הקשה לר"מ דסבר השוחט אשם תלוי בחוץ חייב א"ת דא"ת הוא רק ספק קרבן ואזיל לשיטתו דאם נודע עד שלא הקריב תצא ותרעה בעדר. וא"כ למה לא חיישינן בכל אשם תלוי שמא אחר שחיטה יתודע לו ספק חטאו ונמצא עבר על שחיטת חולין בעזרה. וא"כ לר"מ נימא דכל המביא אשם תלוי יתנה עליו. וע"י קושיא זו הוכיח דר"מ סבר באיסור לאו דספיקא לקולא וע"כ לא חששו לשמא יתודע. והנה עדיין לא הועיל בתירוצו דנהי דמן התורה לא חששו לזה מ"מ מאי איכפת לן אם יתקן ע"י תנאי דכל כמה דמצי לתקן מתקנינן ואי משום סברת התוס' דלא מהני תנאי בכה"ג כיון דמשעת שחיטה לא הי' ראוי לעולה. א"כ אין מקום כלל לקושיא זו דיתקן ע"י תנאי. ומנ"ל לחלק דסברת התוס' הוא דאינו מועיל רק מדרבנן. וגם עיקר סברת התוס' אינו מובן לי אמאי לא נימא כשיתודע אחר שחיטה דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא בשעת שחיטה הי' ראוי לעולה. ויעיין פסחים (דף פ"ח) בתנאי גבי ק"פ גדי שלי וטלה שלמים. ואמנם באמת ליתא כלל לעיקר קושיתו. דהרי באותה משנה ר"פ המביא אמרינן ואם משנשחט נודע ישפך הדם והבשר ישרף דהוי כקדשים שנפסלו ואפי' לר"מ הדין הכי. ופרכינן ע"ז בגמרא ואמאי ליהוי כחולין שנשחטו בעזרה דהוי מן הנקברין. ופרש"י דלר"מ פריך. ומתרצינן דמתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש. ופירשו התוס' אע"ג דלר"מ לית לי' לבו נוקפו היינו קודם שחיטה אבל אח"כ גמר בלבו ומקדישו ולכך הוי בשריפה דאין זה בכלל חולין שנשחטו בעזרה ובאמת מילתא דמסתבר הוא. דבשלמא קודם שחיטה אינו גומר בלבו להקדישו לחלוטין דשמא יתודע לו ונמצא מפסיד חנם בהמה זו. ולכן הוא מקדיש רק על תנאי באם שלא יתודע לו אבל אחר שחיטה כיון דסוף סוף מפסיד הבהמה ולא יתהנה ממנה. דאפילו אם תהי' חולין תאסר משום חולין שנ"ב דאסור בהנאה ודינו בקבורה. לכן יותר נוח לו להקדישו לגמרי למען אשר לא יעבור על איסור חולין שנשחטו בעזרה כשיתודע אחר שחיטה. ומ"מ צ"ע טובא לר"מ כיון דאינו מקדישו לדמיו אלא לאחר שחיטה א"כ מאי דמים יש לזה דנימא דיפול להקדש. הלא ממנ"פ יהי' אסור בהנאה כשיתודע לאחר שחיטה. ועל איזה דמים יחול ההקדש. ולכאורה יש לומר דאם אינו מקדישו יהי' מן הנקברין משום חשנ"ב וא"כ אפרו אסור דכל הנקברין אפרן אסור. לכן הוא מקדישו ויהי' מן הנשרפין דאפרן מותר ויתהנה ההקדש מהאפר. אך זה אינו דהלא על זה אנו דנין דלא יהי' בידו להקדיש הואיל דאחר שחיטה הוא מאיסור הנאה דלא דידי' הוא. ומכ"ש איסורי הנאה כזה שדינן בקבורה לאו שלו הוא לכלום דאפי' אפרן אסור ונראה לי לומר כמו דאמרינן דאפי' לר"מ דלית לי' לבו נוקפו מ"מ אם הפריש שתי אשמות לאחריות מוכרח מילתא דלבו נוקפו. הכי נמי נימא דר"מ מודה היכא שכבר הביאו לעזרה לשחיטה מקדישו לחלוטין דג"כ מוכח מילתא דלבו נוקפו וממהר להביאו. ולפ"ז אפי' קודם שחיטה אם רק כבר הובא לעזרה כשנודע מודה ר"מ שירעה עד שיסתאב. דאם לא הי' לבו נוקפו למה הוא ממהר להביאו. והלא אין החוב הזה מוטל עליו בהחלט. ואם היה ממתין עד אחר יוה"כ היה פטור לגמרי כמו ששנינו חייבי אשמות תלוים שעבר עליהם יוה"כ פטורין. וע"כ מדהביא לעזרה ש"מ דלבו נוקפו ואם נודע אז ואפי' קודם שחיטה ירעה עד שיסתאב. ואז שפיר מקדישו לדמיו דעדיין לא נשחט ומותר בהנאה וכשיסתאב יפול דמיו לנדבה. ואמנם אף אי נימא דלכ"ע אחר שחיטה תו ליכא משום חולין שנשחטו בעזרה אכתי קשה הא עכ"פ בעי שריפה משום זבח פסול. ולמה לן לגרום חנם פסול לקדשים נימא דיתקן ע"י תנאי. וזה קשה אפי' לדידן דפסקינן כרבנן דאשם תלוי הוא לעולם הקדש ודאי דהא מ"מ סברי בנודע אחר שחיטה הבשר ישרף. אלא ע"כ נימא דמילתא דלא שכיחא כי האי שתתודע לו בין שחיטה לזריקה לא גזרי רבנן ולא חשו לתקן בשביל כך וא"כ לק"מ גם אדר' מאיר:

ב בסימן א' כתב הדרת כבודו וז"ל. ואפשר לומר במוכר בהמה שלו וחזר ולקחה לא הוי בכלל לקוח למיפטר ממעשר דדמי להא דהפקיר כרמו והשכים ובצרו את"ד. ובסימן ב' שהעתיק תשובת הגאון מליסא ז"ל ראיתי שהשיב ע"ז וז"ל:

ואף דבענין אם מכר טלה שיולד לו וחזר ולקחה אין דעתי מסכמת עם מעכ"ת לחייבו במעשר דכיון שמכרו חשוב כאחר לגבי' מ"מ בכה"ג שלא יצא מרשותו כלל לא חשוב לקוח עכ"ל הגאון מליסא. ונפלאתי מאד על שני מאורי אור דשקלי וטרי בדבר כזה שיש לו מקום מוצא מכמה מאמרים מפורשים בש"ס. ובאמת הגאון מליסא שחילק בין הנושאים כוון מדעתו אל האמת אך התימא עליו שלא הזכיר שכן מבואר כדבריו בדברי הגמרא. אך על כבוד מרי הגאון נ"י אני מתפלא ביותר דפסק ואמר במכר וחזר ולקח לא מיפטר משום לקוח וזה סותר כמה דינים במעשר בהמה. הלא גמ' ערוכה היא בבכורות (דנ"ו) דתני תנא קמי' דרב איזהו אתנן זונה שנכנס לדיר להתעשר כל שנתן לה וחזר ולקח הימנה והא איפסל בלקוח אישתמיטתי' הא דאמר וכו' לקח עשרה עוברין וכו' והכא נמי בנתן לה עובר. ולדברי מר מאי פריך דליפסל בלקוח הא משעת לידה שלו היתה ונתן לה וחזר ולקח ואין זה בכלל לקוח. אע"כ דאף בכה"ג לקוח פטור. ותו הרי משנה שלמה שנינו דשותפים שחלקו וחזרו ונשתתפו פטורין דלגבי כל אחד ואחד הוי כלקוח בשעה שחלקו ולא מועיל מה שחזרו ונשתתפו (ויעיין ה' בכורות ספ"ו). ולדברי כ"ת יהיה זאת כמכר וחזר ולקח דחייב. וביותר תמהני דהלא באותה סוגיא דעסיק בה מוכח להפך. דפריך הש"ס כיצד אמרו להתעשר אא"י לומר בבא ליד כהן שהרי שנינו הלקוח פטור ממעשר. והשתא אי נימא במכר וחזר ולקח חייב אכתי משכחת לה בבא ליד כהן וכגון דהישראל לקח מתחלה השה מאותו כהן וחזר ונותנו לו בתורת פדיון. סוף דבר נעלמו ממני דברי קדשו ולא אדע מקום ליישבם על מכונם:

[ולכאורה ק"ל אם במכר וחזר ולקח מיפטר כדמוכח מכל הני א"כ אמאי בטלו חכמים בזמן הזה מעשר בהמה כדי שלא יבואו לידי תקלה היה להם לתקן שימכור ויחזור ויקח שזהו בודאי דבר קל. והש"ס ר"פ מעשר בהמה טרח למצוא תקנה אחריתא שלא תעקר תורת מעשר ואמאי לא מקשה בפשיטות שימכור ויחזור ויקנה. אך י"ל דגם בזה יש משום בטול מ"ע ויעויין ברמב"ם שם פ"ז הלכה ח' דלכתחילה לא ימכור ויעקור מצות מעשר. ואע"ג דהש"ס פריך דלישדי מומא בכולא עדרי' הרי דגם בזה מבטל הוא מצות מעשר. הנה יש לפרש דכונת הש"ס הוא שיטיל מום קודם שיגדל הולד ח' ימים דאז עדיין אין שום חיוב מעשר עלי'. ואין להקשות דא"כ לתקן שוב שימכור ג"כ קודם שיגדל ח' ימים הא לאו מילתא היא דהא לקוח אינו פטור בלקח מחוסר זמן. ודין מפורש הוא בלקח טלאים תוך ז' ימי לידה חייב לעשרן. וע"כ אין תקנה רק בהטלת מום. ותמיהני שלא ראיתי מי שהעיר בהערה זו]:

ואולם כדעת הגאון מליסא מוכרע מאד דהיכא שזכה מרשות עצמו ולא יצא כלל מרשותו לא מיפטר משום לקוח דהכי מוכרח מהא דאר"נ ישראל שהיו לו עשרה פט"ח שנפלו לו מאבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מאבי אמו ישראל מפריש עליהן יו"ד שיין ומעשרן והן שלו. הרי דמחויב לעשרן ואע"פ דזכה בהן מכח מתנות כהונה וליהוי פטור ממעשר דהלקוח פטור. ועל כרחך היינו טעמא לפי שלא יצא כלל מרשותו מזמן הלידה וכשפדה הכהן זכה בהן מיד מרשות עצמו על כן אין לזה דין לקוח. וזה ברור מאד ונסתרו דברי אחי הקצה"ח דבעי למיפטר הספיקות ממעשר בהמה משום ספק לקוח. אמנם עיקר אותה סברא שכתב אחי הקצה"ח מדעתי' דנפשי' דמה שזכתה לו תורה חשיב לקוח היא מוכרחת באמת מסוגיא דילן דאמרינן אאי"ל בבא ליד כהן