זכר ישעיהו חלק ב קיא

נתכוונו להעיד. ונימא מיגו דהוה אכילה לענין קיום העשה הוה אכילה לאיסור קונם וכמו דאמרינן בסוכה (ז' ע"ב) מיגו דהוה דופן לענין שבת הוה דופן לענין סוכה וצ"ע:

אולם על עיקר דבריו נפלאתי שכתב דהח"ש האחרון אסור מדרבנן. מנ"ל הא דילמא מותר אף מדרבנן דהא לא שייך למימר חזי לאיצטרופי. וגם מכל חלב ליכא לרבויי דהי' לו שעת הכושר וליכא למימר דגזרינן הח"ש משום שיעור שלם וכמו שכתב הרמב"ן בחידושיו לשבועות. דאדרבה המ"ל הוכיח ברפ"ד מה' שבועות דהרמב"ם לא ס"ל הכי. גם לא מצאתי בשום מקום בש"ס וברמב"ם דיגזור ח"ש אטו שיעור שלם ולכן לא קשה קושיתו:

ו מה שתירץ מר על קושיא הנ"ל דמש"ה אין אנו מתירים לו שיבטל משום דהוה דשיל"מ ע"י שאלה. גם משום דאין לו הפסד דהא יכול להאכילו לאחרים. אכתי קשה הא יכול להיות שאסר על עצמו ועל כל העולם. ועל דעת רבים דשוב אין לו התרה הגם דהמ"ל בפ"ו מה' נדרים הביא בשם הרשב"א דהיכא שעבר כבר על הנדר יכול להתיר אף שנדר ע"ד רבים (דהוה כמו לדבר מצוה) וא"כ הכא כיון שיכולין להתירו על מה שאכל כבר מככר זה ממילא גם הח"ש שנשאר מותר. מ"מ יכול להיות שנשרף או שעכבר אכל הככר ולא נשאר ממנו רק החצי זית זה. וליכא למימר הא אמרי' בנדרים (נ"ט) דמצוה לאיתשולי על נדר וא"כ הוה כמו לדבר מצוה ומתירים לו אף ע"ד רבים דא"כ לא משכחת נדר עד"ר דלא יהי' לו התרה. אע"כ צ"ל דלדבר מצוה לא שייך אלא היכא שנתחדש אח"כ ולא ידעו בשעת הנדר אבל מצוה זו כבר ידעו בשעת הנדר ואפ"ה נדרו והוה כאלו אומרים בפירוש שאינם רוצין דפסק הרמ"א דאינו מועיל התרה אף לדבר מצוה:

בעזרת הבוחן לבות. יש לי עוד תשובות. על דבריו החביבות. וגם קושיות ושאלות בגפ"ת. ואם תרשני העת אתנהלם לעטי ואשלחם לאדוני. דברי הק' והצעיר בחכמה ובשנים זכרי' ישעי' בן לאאמ"ו הרב הגדול החריף המפורסם חכם כולל מו"ה מרדכי בי הכהן יאללעש נ"י מלבוב. סימן ט עוד להגאבדק"ק פרעשבורג בענין הנ"ל. בכל דרכיך דעהו. ב"ה היום יום ד' לסדר שופטים כ"ט מנחם אב שנת תק"ץ לפ"ק פה לבוב. ישכון בטח ושלוה. בלי יגון ודאבה. ה"ה הרב הגאון המובהק. זקן ויושב בישיבה. כרב הונא ור' עקיבא. נחית לעומקא דהוראה. כבר אמוראי ). רב פעלים מקבצאל. אביהן של ישראל. מעמיד חדת על תילה. רבן של בני הגולה. כקש"ת מו"ה משה סופר נ"י אבד"ק פרעשבורג. ישבע ימים בנעימה. ויפרוץ תורתו קדמה. כבר כתבתי לאדוני אגרת שני' על דבריו הנחמדים ובה . איזה שאלות בדברי קדשו, אולם עוד לא השלמתי דברי כמו שסיימתי שם כי דבריו נפלאים הם ממני מקוצר המשיג. ונא אל יאמר עד כאן העזת פניך ברבך כי תורה היא וללמוד אני צריך (אגב יעויין סוף ברכות שאמר כן בן עזאי לר"ע ותיכף אח"כ אי' שב"ע גופי' העיז פנים ברבו רבי עקיבא והוא תמוה מאד. ואולי הוא כמו איכא דאמרי וצ"ע). ועתה בי אדוני וישמע לדברי וידעתי דלגבי משה מילתא זוטרתא היא כו'. ונא יבינני דבריו במכתב קדשו עוד הפעם:

וענותו תרבני ויפנה עוד לדברי צעיר כמוני:

א כתב רום גאונו אמנם בירושלמי משמע לי דפליג אהא וס"ל דעושה כל צרכו עכ"ד. ואני לא זכיתי להבין המשמעות ואדרבה איפכא משמע מדמתרץ תמן יש לו תקנה וכו' הכא מאי אית לן פי' דהא ימות ברעב. משמע דכל מה דאפשר גזרינן רק משום פ"נ התירו ולכן סיים תמן אמרינן חושש לכל הימים ועושה כדי קיום הנפש פי' דעד קיום הנפש התירו ותו לא. והכי אזלי שמעתתא דירושלמי דמתחלה קאמר בסתם דמונה ששה ימים ועושה שבת והי' מוכיח המקשן דע"כ מיירי בדאית לי' ממה להתפרנס דאי מיירי בדלית לי' גם בשבת יהי' מותר במלאכה משום פ"נ ושפיר פריך מהא דקידש אשה וקאמר לו התרצן דמש"ה גזרו התם דיכול לישא גו"מ אבל באמת הכא אי הי' אפשר ה"נ דהוי גזרו רק מיירי בדלא אפשר. ואי מיירי דלא אפשר יהי' מותר במלאכה אף בשבת דידי' משום פקוח נפש. לזה סיים. דבאמת אמרינן תמן דחושש לכל הימים וכולן שוין היכא דאפשר ועושה כדי קיום הנפש היכא דלא אפשר אף בשבת דידי'. כן נראה. ומדברי אדוני לקמן משמע דסבר דמה דקאמר הירושלמי תמן אמרינן הוא תירץ בפ"ע. אולם לא משמע כן מירושלמי. וגם בלא"ה הוא נגד הסברא הכי משום דהתירו לו על דלא אפשר יהי' מותר אף היכא דאפשר:

ולכאורה י"ל דאמרינן (במגילה כ"ז) מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש. ופשטינן מהא דתניא מניחין ס"ת אס"ת וכו' ומדחי הנחה קאמרת שאני הנחה דלא אפשר דאלת"ה מיכרך היכא כרכינן וכו' אלא כיון דלא אפשר שרי (ה"נ כיון דלא אפשר שרי. הא דמסיים ה"נ אינו מובן כלל אהיכא קאי דגבי הנחה אמאי הוא לא אפשר ואי דקאי אהאיבעי' דעכ"פ מוכח מכאן דהיכא דלא אפשר שרי אמאי לא הובא בפוסקים דין זה. ונראה דלא גרסי לזה וכן משמע ממרדכי שאביא לקמן). הרי משמע מכאן דכיון דלא גזרו על איזה דבר בגוונא דלא אפשר לא גזרו אף על מה דאפשר דאל"כ נהי דבכריכה לא אפשר בהנחה אפשר וה"ל לגזור. והמרדכי כתב בפ' הניזקין סי' רצ"ח כה"ג לענין הרבה דינים בש"ס ועיקר סמיכתו מגמרא זו. וא"כ ה"נ בנידון דידן י"ל כן דכיון דלא גזרי' על דלא אפשר לא גזרו אף על דאפשר. אך יש לחלק מהאי דמגילה דבשלמא התם אי אפשר לשום ס"ת שלא יונח דפא אחברי' ולכן ע"כ הצריכו חז"ל לומר דהנחת ס"ת אס"ת לא מיקרי זלזול וממילא מותר אף בדאפשר. אבל הכא באמת הוא מלאכה רק לאיש זה התירו משום פ"נ. ולכן כל מה שאינו צריך לקיום נפשו שוב דינו כאינש דעלמא וקאי באיסורא קמא. ואגב יעויין במרדכי ס"פ השותפין דקאמר דהא דמגילה מיירי בשתי כריכות והכי פסקינן. ולדבריו קשה מאי קאמר הש"ס דאלת"ה מיכרך היכי כרכינן הא הכא מיירי בשתי כריכות דוקא ובעלמא הוא בכרך אחד וצע"ג:

ב כתב אדוני דס"ל נהי דשבת קבוע הוא מ"מ כל יומא ויומא ה"ל פרוש ממקום קביעתו דכל יום פרוש )א במס' ר"ה (כ"ג) ובב"ב (ע"ד) אי' אמוראי והערוך גרס אמודאי בדלי"ת והנכון להיות ברי"ש כגרסת רש"י ורשב"ם בב"ב וכתבתי בהגהותי על התשבי שורש תנא דנ"ל דמש"ה נקראו חז"ל שהיו אחר התנאים אמוראים דידוע שהתלמוד נמשל לים כדאי' בב"ק (צ"א) צלל במים וכו' ויעויין בתוס' ב"מ (י"ז) ד"ה אי וכיון שהם לא חדשו כלל דין רק היו משוטטים בים לזה נקראו אמוראים משורש אמוראי ולכן מוכח כגירסת רש"י ורשב"ם. ומטעם זה נקרא מכילתא דתרגום ובמשורה מכילתא והוא ג"כ רק מידה ולכן נקרא הבקי בתלמוד מומחה שהוא ג"כ לשון מידה יעויין בס' כריתות ח"ד סי' נ"ד. ומזה נשאל לבקי בשאר חכמות: