זכר ישעיהו חלק ב קי

לתוך החצב. וכתב שם הר"מ והברטנורא בו תיחם יהושע את הארץ. וכתב שם התיו"ט כתב הרב בו תיחם יהושע את הארץ בפ' אין צדין בביצה (דף כ"ה) עכ"ד. והמעיין שם בביצה לא ימצא לא כולו ולא מקצתו. אך שם אי' חצובא מקטע רגליהון דרשיעא רק רש"י שם מביא מאמר זה ובאמת מאמר זה אי' (בב"ב נ"ו) ואחר מחילת כ"ת של התיו"ט נראה שטעותו נצמח מריש שכתב בו תיחם יהושע את הארץ ומקטע רגליהון דרשיעא בפרק א"צ ע"כ. ולכן חשב שגם מאמר זה איתא בפ' א"צ והעתיק כן. וגם הגאון מהרי"ב לא רשם בהגהותיו לא ברש"י דביצה ולא בר"ש ובר"מ ולא ברש"י דפסחים (קיא:

) ד"ה ומשתכחא ורשב"ם שם. כבר הארכנו בסעודת פרפראות. ונשב לאכול בישרא דתורא:

ג מה שכתב כ"ת הרמה שנדחו דברי שבציון א'. וב' אהי' רק מודה במקצת טענתו. ברם מה שאמרתי בציון א' נדחה מפני דבריו. אולם על מה שכתב שגם דברי שבציון ב' נדחו אומר שנדחו וחוזרין ונראין דע"כ מדהביא הרמב"ן בחידושיו קושיי' התוס' והאריך שם בתירוצים ס"ל כשאינה לפנינו מועיל חזקתה. ואם נימא דגבי ינאי הי' כמו ברי דמסתמא לא הכשילה בעלה א"כ גם הכא אף שאין הקרובות לפנינו רק דידעינן שנשאו יהי' כמו ברי דמסתמא לא הכשילה בעלה וליכא כלל הפרש בין הכא להתם. וע"כ צ"ל כמו שכתבתי דלא יקשה על הרמב"ן מהא דסוף פ"ק דכתובות:

ד על הא שכתב מהרי"ל בשמי שתירצתי לו קושייתו על הגהות מרדכי על פי הראנ"ח שהביא המ"ל פ"א מחו"מ דהיכא דהי' לו שעת הכושר לא סבר הרמב"ם דח"ש אסור מה"ת. כתב מר דהראנ"ח לא קאמר אלא בחמץ בפסח דיכול להיות שאכל בשעה אחרונה מפסח דלא חזי לאיצטרופי עד כאן. ולפי סברתו ה"ה כשאכל בשעה אחרונה מיוה"כ חצי שיעור ה"נ דלא מחייב דהא לא חזי לאיצטרופי. וקשה לפ"ז דאמרינן ביומא ר"פ יוה"כ דבשיעור חייב כרת ובפחות משיעור עבד איסורא ואמרינן בשבועות דלרבי דסבר דיה"כ מכפר בין על שבים ובין על שאינם שבים דלא משכחת כרת דיומא אלא או. כשאכל אומצא ונחנק או שאכל סמוך לשקיעת החמה. וא"כ קשה בממנ"פ במאי מיירי הך דיומא אי מיירי בתוך היום א"כ אמאי חייב כרת הא יוה"כ מכפר ואי מיירי בסוף היום אמאי עבד איסורא בחצי שיעור הא לא חזי לאיצטרופי. ואי מיירי באכל אומצא ונחנק אכתי קשה על ח"ש הא לא חזי לאיצטרופי. עוד קשה דבשבועות (דף כ"א ע"ב) כתבו התוס' דאף ר"י לא סבר כר"ש מדקאמר בפסחים בכ"מ אן היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר ואי ס"ל כר"ש ל"ל צירוף. ולכאורה קשה דדילמא הא דקאמר ר"י בכ"מ היינו היכא דח"כ. וא"כ אף לר"ש צריך צירוף לענין כרת אע"כ הכי כוונתם ל"ל צירוף גבי נזיר דליכא כרת. ולפי סברתו שפיר צריך צירוף אף בנזיר היכא שאכל בשעה אחרונה מנזירתו ובשלמא על הש"ס שם לא קשה דקאמר אי ר"ע סבר כר"ש ל"ל צירוף. די"ל דהא דר"ש מחייב בכ"ש לאו מטעם דחזי לאיצטרופי אלא משום דגמרא גמיר כן כמ"ש רש"י. או משום דאחשב לת"ש זה כמ"ש הריטב"א בחידושיו למס' מכות פ"ג (איברא דלטעם זה יש להקשות מהא דנזיר ושבועות. ויעויין בס' מחנה לוי מה שהקשה על רבינו יקיר בע"ז). מיהו קושיא זו אפשר ליישב דהרא"ש קאמר בריש נדרים והריטב"א בחידושיו לשבועות פ"ג הוכיח כן מרש"י דנזיר מיתסר נפשי' אחפצא וא"כ הדעת נותנת דלא שייך החילוק בין שעת הכושר ללא ה"ל שעת הכושר דהא החפץ עדיין מותר וגבי נפשי' לא שייך למימר שעת הכושר כמו דלא אמרי' גבי גר דחלב הוא לגבי' כמו בב"ח דהיה לו שעה"כ וכיון שכן שוב איכא לרבויי מכל חלב:

והנה מדברי קדשו נראה שהבין מר דמאי דאמרינן חזי לאיצטרופי קאי על האכילה פי' דהא יכול לאכול עוד חצי שיעור בכדי אכילת פרס ונמצא דע"י הח"ש הראשון נשלם איסור שלם. ומזה הוליד מר דהיכא דאינו ראוי לאכול עוד ח"ש באיסור כגון בשעה אחרונה מפסח דליכא למימר שוב חזי לאיצטרופי. ולפי דעתי הקלושה כשנברר סברא דחזי לאיצטרופי אין מקום לדבריו כלל. דנראה דהכי הוא דכיון דהתורה לא אסרה אלא שיעור ולכאורה כל מה שהוא פחות משיעור יהי' דינו כמו דבר המותר מכל וכל וכאילו הוא משונה בעצם לא בכמות. לזה אמר דכיון דח"ש זה בשעת האכילה הי' כמו חלק מאיסור דהא הי' ראוי להצטרף. ואף שעתה איננו ראוי להצטרף מ"מ בשעת האכילה איסורא קאכל דהי' אז חזי לאיצטרופי. וליכא למימר דמ"מ יכול להיות שאכל בשעה אחרונה כ"כ דלא היה שהות לאכול שיעור שלם רק ח"ש ולכן אף בשעת אכילתו לא היה ראוי להצטרף. דהא אמרי' דבית הבליעה מחזיק עכ"פ כזית וא"כ נמצא דשיעור בליעת זית שלם ושיעור בליעת חצי זית שוה. ועוד דהא חזי לאיצטרופי למי שאכל מקודם ח"ש. ועפמ"ש נדחה הסברא הנודעה מהגאון בעל שאגת ארי' ס"ס פ"א לענין ח"ש דבל יראה. ואמרתי זאת לאאמו"ר נ"י ואמר שיפה כונתי:

ועיקר מה שהקשה מר למה דחק בעל הגהת מרדכי לומר ואי משום הלכתא ולא אמר כהראנ"ח. נראה דמ"ש ואי משום הילכתא לא כוון למ"ש מר דאי הכי כוונתו ה"ל למימר ואי משום הילכתא לא נקט הכי (דח"ש אסור מה"ת). ועוד דעיקר חסר מן הספר דה"ל למימר כההוא דספ"ב מה' ממרים ובאמת שם כבר תירץ הכ"מ. לכן נראה דהכי כוונתו ואי משום דבא להשמיענו דהלכתא דבשר עוף בחלב דרבנן וכו' מ"מ וכו'. וכן הוכיח שם בסי' הקודם. והנה אחר העיון ראיתי דמ"ש בעל הגה' זו דה"ל להרמב"ם לומר ח"ש. אין כוונתו על ח"ש בב"ח אלא על סתם ח"ש וא"כ ממילא נדחה תירוצי ושוב קשה קושיית מהרי"ל. ואפשר י"ל כמ"ש מר בכוונתו וצע"ג:

ה מה שהקשה מר מיהו אכתי המ"ל באוסר ככר זה עליו בקונם אכילת ככר זה עלי דחצי זית האחרון לא חזי לאיצטרופי. יש להקשות דהא אמרינן בס"פ ג"ה דהאוכל ח"ש חלב והקיאו וחזר ובלעו חייב כאלו אכל כזית שלם והכי פסקינן. וא"כ ה"ה הכא אף הח"ש האחרון יכול לאכול ולהקיאו ולחזור ולאכלו עד שישלם זית ושוב חזי לאיצטרופי. אך יש לחלק דבשלמא באיסור דרמיא עלי' רחמנא קפיד התורה דהישראל לא יהנה באכילתו בכזית וא"כ שפיר מחויב בכה"ג דהא נהנה כמו מזית. אבל האיסור שבדה האיש מלבו עיקר קפידתו שלא יאכל מככר זה זית וסוף סוף מככר זה לא נחסר רק ח"ז. אף דהיכא דמיתסר נפשי' אחפצא יש לעקש דדמי לשאר איסורין אבל בקונם דמיתסר חתיכה אנפשי' בודאי לא דמי לשאר איסורין דבשלמא שאר אי' היינו מה שגזרה עליו התורה איסורא אנפשי' רבע ובבחינת נפשי' כבר אכל השיעור. אבל בקונם דאיסורא על החפץ רבע בבחינת החפץ לא נחסר רק ח"ש. ונראה דהיכא שהוא מצווה במצות עשה לאכול או לשתות כגון ק"פ ומצה וד' כוסות אי אכל כה"ג יצא דהא כל המצות חיובא דגברא כמבואר בנדרים י' ובכ"מ בש"ס ובבחינתו כבר אכל זית ואף אם נאמר דאם אכל שלא כדרך אכילתו לא יצא כמו שנסתפק המ"ל בה' יסודי התורה פ"ה הל' ח' מ"מ הכא האכילה שנייה מיקרי כדרך אכילתו דאל"כ אמאי לוקה (ובודאי לענין מלקות קאמר שם הגמ' דאל"כ מאי נ"מ הא בלא"ה עבד איסורא בח"ש וכן משמע מהרמב"ם). הא לא אכל רק ח"ש כדרך אכילתו. ולפ"ז מי שאסר על עצמו בקונם אכילת בשר יכול לאכול כה"ג קרבן פסח דהא מיתסר חתיכה אנפשי' ולכן לא נאסר בכה"ג ולענין המצות עשה יצא. ועדיין יש לפקפק דאיך מחלקינן אכילה אחת דלענין קיום העשה מיקרי אכילה ולענין האיסור לא מיקרי אכילה. וכה"ג כתב הש"ך בה' עדות ר"ס ל"ו לענין