זכר ישעיהו חלק ב קח

דבדבורים שלפני זה לא דברתי מנשואים דרבנן. והנה אמת נכון הדבר כי בדבור הלז יש מקום תפיסה עלי אבל לא כמו שחשב פרמעכ"ת וה"ל להקשות מהגה' רמ"א סי' מ"ג והוא דברי ריטב"א שבנימוק"י פ' ב"ש דבאין לה אח ואם והב"ד רואי' שהקידושין הם לטובתה יכולי' לקדשה קידושי מיאון. ואם אולי י"ל דזה לא מקרי קיימא קמי' דאין ביד השליח לילך לב"ד שבעיר ולפקח על עסקי יתומים קטנים. מ"מ בלא"ה מבואר ופשוט שאם לה קרובים היא עצמה יכולה לקבל קידושי מיאון. ואי נימא לזה צריך זמן ידוע ולרמב"ם דוקא מבת י' ואילך וא"כ הו"מ למימר הכא בקטנה שלא הגיע זמנה לכך בשעת מינוי שליחות. א"כ אכתי ע"י קרובים ואמה ואחיה נמי לכל הפוסקים יש זמן ידוע דעכ"פ קודם שהגיעה לצרור וזורקה לכ"ע אינה מתקדשת אפי' ע"י אחרים כדאמר רבא בסוגי' דג' מדות בקטן ותלי' בפלוגתת רמב"ם והפוסקים למעיין. וא"כ עכ"פ יש כאן תפיסה עלי. אלא כיון שכל הדבור ההוא לא נאמר ממני אלא ע"ד ואין להוסיף וע"ד רווחא דמילתא ושפיר קא דחינא ליה בלא"ה ע"כ אין לדקדק אחריו:

אך מ"ש פרמעכ"ת דברי"ף כתב ה"ה שאר קרובים אמת כן הוא ואעפ"י שלא נמצא בכל ש"ס ורמב"ם וטוש"ע רק אמה ואחיה רק בש"ג פ' ב"ש כתב שארי קרובים. מ"מ הדין אמת והא דפרטו חז"ל אמה ואחיה נ"ל ע"י דרבקה אחר מיתת בתואל השיאוה אמה ואחיה ואע"ג דבת ג' שנים היתה ולא הגיעה לפעוטות מ"מ היא היתה חריפה ביותר. ומש"ה נקטו אמה ואחיה וה"ה לקרובים. אך לא כל קרובים כאדם שבישראל שיש לו גואלים עד ראובן ראש שבטו (יעויין ר"פ י"נ) ולא דמי לגזל הגר דב"ק דאמרינן עד יעקב דהתם אפשר הגזלן הוא עצמו נשאר מן השבט) אלא קרובים כמו אם ואח והיינו ז' עריות מדאיצטריך לפוסקים לאשמועינן דיתומה בחיי אביה יכול האב לקדשה למיאון דלא גרע מאם ואח. יעויין ב"ש רס"י קנ"ה. ואי ס"ד כל גואלים בכלל אין לך גואל קרוב מאב אע"כ כנ"ל. וא"כ הכא בנידון שלפנינו דמיירי שאין לה אם ולא שום א' מהקרובים העריות רק ב' אחיות הללו ואפשר ששתיהן היו קטנות ומי יקבל קידושי' ואזדא לה תפיסת פרמעכ"ת ומ"ש בציון שאינו נוגע לי לא אאריך בו:

ו והנה תפיסה הנ"ל. כבר כתב לי הרב המופלג מוה' יחזקאל הלוי. וכתב לי שהקשה כן לפרמעכ"ת שהראה לו הרי"ף הנ"ל:

ויען כי לא כתב לי אדרעס שלו לא יכולתי להשיב להתנצל. וההוא אמר במכתבו שהקשה אדברי הכ"מ פט"ו ממ"א בשם הגה' מרדכי פ' כל הבשר שכתב מדכתב רמב"ם שמותר להוסיף על אי' דרבנן כגון בשר עוף בחלב ולא כתב כגון חצי שיעור ש"מ מה שיש לו עיקר מה"ת אסור להוסיף עליו. ותמה הרב הנ"ל הא רמב"ם פסק ח"ש אסור מן התורה. וכתב הרב הנ"ל שפר"מ הפליא לעשות בחריצותו לומר שנתכוון למ"ש משנה למלך בה' חמץ ומצה בשם ראנ"ח דמש"ה הוצרך רמב"ם להוציא אי' חצי שיעור בחמץ מלא יאכל משום דליכא למילף מכל חלב מה שהי' לו שעת הכושר. וכתב פר"מ לפ"ז בשר בחלב שהי' לו שעת הכושר מותר חצי שיעור וה"ל להרמב"ם לאתויי חצי שיעור בב"ח ולא בשר עוף בחלב. ומזה הוכיח המרדכי דס"ל לרמב"ם כל שיש לו עיקר מה"ת אין להוסיף עליו ולבטלו אלו דבריו:

ויש לתמוה מ"ט לא עיינו בפנים בהגה' מרדכי פ' כל הבשר סי' תשנ"ג שכתב דהיה לו. לרמב"ם להביא חצי שיעור ואי משום הלכתא פי' דהלכתא דאסור מן התורה מ"מ ה"ל להביאו למשל בעלמא להך מ"ד כדי שנילף מיני' הך רבותא דאפי' יש לו עיקר מה"ת מותר להוסיף. ולענ"ד דבעל הגה' זו ראה ברמב"ם הנ"ל ממרים ספ"ב דמייתי משל ממ"ד דלא קיי"ל כוותי' בשר חי' בחלב דאורי' וא"כ ה"ל להביא משל ממ"ד דלא קיי"ל כוותי' אע"כ ס"ל כהתוס'. וא"כ מעיקרא לק"מ קושר' הרב מוה' יחזקאל סג"ל הנ"ל:

ומדדחיק הגה' בהנ"ל ולא כתב כמ"ש פר"מ נ"י דבשר בחלב שהיה לו שעת הכושר ח"ש מותר ש"מ דליתא להא מילתא. והטעם דאפי' לא נילף מקרא דכל חלב לרבות ח"ש מ"מ מסברא דאסור דחזי לאיצטרופי רק בחמץ בשעה אחרונה של יום ז' דלא חזי תו לאיצטרופי לא מיתסר מסברא אלא מקרא כל חלב דאין לנו לדרוש טעמא דקרא להקל והי' ח"ש חמץ אסור לולי שהי' לו שעת הכושר מש"ה איצט' לא יאכל. אבל בב"ח אעפ"י דהי' לו שעת הכושר ולא אתיא מכל חלב מ"מ משום דחזי לאיצטרופי אסור ח"ש דלהחמיר אמרי' זיל בתר טעמא דקרא ועיין מס' שבת (ע"ד ע"א) ופירש"י ד"ה וכי מותר וכו':

מיהו אכתי הומ"ל באוסר ככר עליו בקונם אכילת ככר זה עלי ולא נשאר ממנו אלא חצי זית דלא חזי לאיצטרופי וגם הי' לו שעת הכושר לראנ"ח אליבא דרמב"ם מותר חצי שיעור מה"ת ואסור מדרבנן. ועיין ר"ן פ"ג דשבועות דפוס זו"ב דף רצ"ה דמייתי דלרמב"ם בקונם אסור ח"ש לא מכל חלב אלא משום חזי לאיצטרופי וא"כ בחצי זית האחרון דלא חזי לאיצטרופי דקיי"ל ב' קונמות אינן מצטרפין אי מדכר שמא דאכילה וא"כ הו"מ הגה' מרדכי להוכיח מדלא מייתי רמב"ם כי האי גוני שמותר להוסיף ולבטלו ש"מ היכא דעיקרו דאוריי' אסור להוסיף. אלא די"ל שאני התם דיש לו מתירין ע"י שאלה דאפי' אכלו נשאלין לו עלי' נהי דמ"מ בטל באינו מינו. אבל להתיר להוסיף עליו לא ועוד שהרי אינו מפסיד שיכול להאכילו לאחרים שלא נאסר להם לא מתירין לו להוסיף עליו. וסברא זו צ"ל בכוונת מג"א סס"י תרע"ז שכתב דאין להוסיף על שמן של נר חנוכה שנתותר ונתערב משום דהוה שיל"מ אע"ג דלדבר זה לא נאסר מעולם ומש"ה בטיל אי איכא ס' מ"מ לענין זה הוה דשיל"מ שאין להוסיף עליו. ומסיים שם דומיא דחמץ. פי' אע"ג דבאמת לא יש לו מתירין דהא אסור לשומרו לשנה הבאה משום גזירת תקלה. מ"מ הוה כחמץ דאע"ג דחמץ אחר הפסח אסור משום קנסא מ"מ הוה דשיל"מ משום דלא באו חכמים להקל כ"א להחמיר. וכ"כ הר"ן פ' כל שעה גבי הילכתא חמץ במשהו כרב ע"ש וה"נ דכוותי' כיון דאי לא אסרו חכמים משום תקלה הי' מותר לשנה הבאה והי' אסור להוסיף עליו. עדיין לא פקע איסורא קמא מיני'. מ"מ הרי מה שבקשנו דמטעם זה לא הוכיח מרדכי מקונם אכילת פרי זה עלי:

וכבר הארכתי וה' שנותיו יאריך כנפשו היקרה ונפש א"נ לשוקדי דלתיה הבעה"ח:

משה"ק סופר מפחד"מ:

ליתר דבריו צויתי להעתיק פה דבור אחד מחידושי למס' שבת (דף ס"ט ע"ב) ואני מוטרד תמיד ואין פנאי לנצח:

עושה לו כדי פרנסתו במג"א רס"י שמ"ד הקשה ניזל בחר רוב הימים שהם חול ותירץ שבת מיקרי קבוע. אמנם בירושלמי משמע לי דפליג אהא וס"ל שעושה כל צרכו ואזיל בתר רובא וצ"ל דס"ל נהי דשבת קבוע הוא מ"מ כל יומא ויומא ה"ל פריש ממקום קביעתו דכל יום פרוש מימים העתידים לבוא. אע"ג דהוה פריש לפנינו ס"ל דמדאורייתא אפי' פריש לפנינו שריא. וכן דעת הר"ן פג"ה בסוגיא דמכריזי' ודבריו צ"ע מתוספתא. רפ"י דטהרות ע"ש. וצ"ל דר"ן מפרש לה בפירש בידים אבל פירש ממילא אפי' פי' בפנינו שריא. מ"מ ש"ס דשמעתין לא ס"ל הכי. ובירושלמי נקט גדול שנשבה פירש ושכח מחמת צרת השביה דהוה טפי אונס משכחת הולך במדבר וכן משמע בקרבן עדה ע"ש ושם בירושלמי פריך מ"ש ממי שקידש אשה ולא נודעו לו משפחתה אסור בכל הנשים וה"נ ליתסר במלאכה בכל הימים ותי' התם אפשר לי' בגיורת הכא לא אפשר לי' פי' מש"ה לא גזרו בפירש מן הקבוע. ושוב כתב דחמן פי' בבבל אמרו ה"נ אסור רק כדי חיותו. והיינו