זכר ישעיהו חלק ב קה

נקטי' הואיל דבשבועות התם מוכרח לאוקי בבכור דוקא ואין להאריך:

(קו' ותי') ב ונשוב לענינינו. והנה התוס' לא מנו בין הלאווין איסור מעילה והכניסו נגד זה הלאו דכלאים בכרם עיי"ש. וקשיא על דבריהם. הא א"כ שוב ליכא איסור עבודה בקדשים דבעינן בודאי שיהנה [ובמק"א הארכתי בזה אי בעינן ש"פ באיסור עבודה. ועכ"פ פשיטא דבעינן שיהנה]. וכאן בכלאים בכרם הרי יהי' איסור הנאה. בשלמא לפירש"י ניחא דמוקים בכלאי זרעים דליכא איסור הנאה. אבל בכלאי הכרם להתוס' קשיא דהא שוב ליכא איסור עבודה בקדשים. וכן יקשה לקמן בגמ' דאמרינן וליחשב נמי החורש בעצי אשרה. והא גם בזה בעינן דוקא נהנה כמו בשוחט בסכין של ע"ג אסור דוקא במסוכנת. וכן ביותר קשה לענין איסור מלאכה ביו"ט דחשיב ג"כ במשנה בין הלאווין. ואיך חייב משום זורע והא מקלקל הוא בכלאי הכרם דאסור בהנאה:

ונראה לענ"ד לתרץ כל זאת. דהנה בין הני שמונה לאוין חשיב ג"כ שביעית. הרי שזורע בשביעית איירי. והנה שנינו בפ"ז דשביעית מ"ה מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני רע"ק ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. והכי פסקינן. ולפ"ז אתי שפיר על נכון. דאעפ"י שהוא זורע כלאים בכרם הואיל דבשנת שביעית הוא לא מיתסר בהנאה ושפיר נהנה ומילקי משום עבודה בקדשים ואיסור יו"ט:

ולכאורה יקשה דלפ"ז דבשביעית מותר כלאים בכרם דהוי כזורע שדה שאינו שלו. א"כ לא יהי' מילקי ג"כ. והנה הרמב"ם כתב (ה' כלאים בפ"ג דין ט"ז) בד"א שצריך הרחקה וכו' בשזרע בתוך שדהו אבל אם היתה שדהו זרוע חטים מותר לחברו לזרוע בצדה שעורים שנאמר שדך לא תזרע כלאים אין האיסור אלא שלא יזרע שדהו כלאים. שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים ע"כ. משמע לכאורה דבשדה שאינה שלו מותר לזרוע כלאים. וא"כ ה"ה נמי בזורע בשביעית דהפקר הוא ודמי לאינו שלו כמ"ש. אך בודאי הא ליתא. דהא דמותר לסמוך שעורים לשדה חברו ואינו חושש משום כלאים היינו רק דאינו צריך הבדלה או הרחקה אבל לזרוע פשיטא דאסור אפי' בשדה חברו והלא אפי' לזרוע לנכרי אסור (ר"פ ה' כלאים). והיינו דבמפולת יד הוא זריעת כלאים ממש ואסור אפי' בשדה שאינה שלו. ומכ"ש כלאי הכרם דחמירי טפי. ובודאי מחוייב מלקות אף כשזרע בשביעית אעפ"י שלא קידש לאוסרם בהנאה. וכה"ג מצינו בכלאי הכרם לר' יאשי' אעפ"י דלדידי' אינו חייב מלקות רק במפולת יד מ"מ לענין איסור הפירות אסור אף בסומך (עי' ה' כלאים רפ"ה וספ"ח ובכ"מ) הרי דבמפולת יד חמיר. אך עדיין צ"ע לטעמו של הרמב"ם דדייק מדכתיב שדך וכו' דוקא שדך. א"כ איסור להזורע מנ"ל ואכ"מ:

ג ולכאורה יש להקשות עפ"י מה דאמרינן סוף ערכין אין עושין בערי הלוים מגרש שדה וכו' והרב החינוך הביאו המ"ל פסק שאם שינה לוקה. וא"כ ליחשב נמי במשנה כגון שחרש בתחום המגרש של ערי הלוים. הרי נעשה עי"ז שדה וחייב מלקות [הגם דבמתני' חשיב נמי בבית הטומאה. ולפ"ז לא מצי למימר שהי' גם בתחום מגרש דהא בית הקברות נותנין להו חוץ לכל התחומין שנתנו לחיים ולא לקבורה כדאיתא לעיל בפ"ק. אך מ"מ הא משכחת מקום טומאה שהי' מונח שם מת לפי שעה ובאמת נקיט במשנה בית הטומאה ולא קאמר בית הקברות דאין צורך למנקט ביה"ק קבוע]. אך זה לק"מ דפשיטא דאינו לוקה על לאו זה רק כשעשה מאיזה מקצת קרקע של המגרש שדה ממש דמינכר להיות נקרא שדה אבל לא בחרישה וזריעה כל שהוא וז"פ:

והנה הרמב"ם כתב בהלכות שמיטה ויובל פ"ט אם מכר קרקע בא"י לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה. והביא המ"ל בשם ספר החינוך שאם מכרו שניהם לוקין אעפ"י שלא הועילו מעשיהם. והקשה עליו המ"ל דהא כתב רבינו (פ"י מה' בכורות) דכל שמעשיו אינם מועילין אינו לוקה. וכ"כ הרב גבי מעשר בהמה שאינו לוקה על המכירה. ולענ"ד נראה לתרץ דלא דמי דהתם במעשר בהמה וכל הני דחשב רבינו התם] הרי לא הועילו מעשיו כלל ולא עשה שום פעולה בהמכירה. והוי כמו לאו שאין בו מעשה. כלומר שלא נתקיים כלל תכלית מעשהו. והרי זה כאלו לא עשה כלל ע"כ אינו לוקה משא"כ במוכר שדהו לצמיתות הרי המכירה נעשתה עכ"פ לענין זה שיקנה עד היובל. כדמשמע מלשון הרמב"ם שלא הועיל בתנאו אלא תחזור השדה. ולשון תחזור היינו ביובל. אבל עד היובל אזי קנויה ככל שדה מקנה. והואיל שהמכירה עשתה פעולתה ככל יכולתה ונכנסה הקרקע לרשות הלוקח כמו בכל המכירות אלא שלא נתקיימה מחשבתו שרצה לעבור על דברי תורה שתשאר כן לצמיתות הרי דעיקר המכירה נתקיימה מעשה אלימתא היא לכן מילקי שפיר. וזה נ"ל ברור. ובמקומו נדבר אי"ה עוד מזה:

ומעתה לדעת החינוך הלז דמילקי כשמכר שדהו לצמיתות קשיא במתניתין ליחשב נמי כגון דבחרישה זו קנה להאי שדה מהמוכר לצמיתות דחייב מלקות. ואעפ"י דמשמע מדברי התוס' לקמן (דף כ"ב ד"ה אלא) דבעינן לפרש חרישה דמתני' בשיעור כל שהוא אפי' פחות מש"פ. הלא מ"מ קונה הקרקע בחזקה אף במעשה קלה כזו דרפיק בה פורתא קנה:

(המצאה עמוקה) ונ"ל לתרץ בדרך חריפות מחודד הלא הוא. הנה אמרינן במס' שבת (דף ק"ג) התולש עולשין והמזרד כו' אם לאכילה כגרוגרת אם ליפות את הקרקע כל שהן. אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו וכו' לא צריכא בארעא דלאו דידי' דלא איכפת לי' ליפות. כלומר בשדה שאינה שלו ניתנו השיעורים האמורים אבל בשדה שלו אפי' בכל שהוא חייב דממילא מתיפה הקרקע. והנה במתני' דילן פשיטא דלא ניתנה שיעור להאי חרישה ובודאי מוקמינן לי' בשיעורא זוטא כל מה דאפשר כדי שיחולו כל השמונה לאווין בבת אחת בשעת עשיה קלה ההיא:

והנה בח"מ (סי' ר"ח) מבואר דמקח הנעשה באיסור המקח קיים. וביארו שם הפוסקים דהיינו הואיל שכבר נעשה האיסור ואין נ"מ לגבי זה אם יתקיים המקח או לא. הלכך אין לנו סבה לבטלו ונשאר קיים. אבל היכא דע"י ביטול המקח יתוקן האיסור אז מסתברא דהמקח בטל (ויש בזה ענינים רחבים והארכתי בדבר זה במק"א בענינים מושכלים ת"ל). ומעתה א"ש משנתינו דבנ"ד הלא איירי שהי' ג"כ ביו"ט ועבר על מלאכת יו"ט (השוה לשבת לכל דבר) ואי נימא דע"י החרישה כל שהוא קנה ג"כ אותה שדה. הנה שפיר נדחה לאמר דלא קנה משום מקח הנעשה באיסור היינו ע"י מלאכה אסורה. ותו ליכא למימר הרי האיסור כבר איתעבד בין כך ובין כך ואין להשיב. זה אינו דהא לא עביד בקרקע רק מעשה כ"ש דהשתא כשלא יקנה השדה ויהי' עושה בקרקע של חבירו עדיין אין שם מלאכה על זה כמ"ש במס' שבת כנ"ל. משא"כ אם יקנה את השדה במעשהו הרי נעשתה המלאכה בקרקע שלו והרי מיחשבא מלאכה אף בכ"ש. (וחוץ מזה מהאי טעמא גופי' הוי מלאכת מחשבת שהועילו מעשיו להיות קונה עי"ז את השדה. וזהו סברא אלימתא). והואיל דעי"ז שיתבטל המקח יתוקן האיסור שפיר אמרינן דהמקח בטל ולא קנה כלל. וכיון דלא אהנו מעשיו כלל במקצת שוב דמי למוכר מעשר בהמה דלא אהני כלל וע"כ לא מילקי