זכר ישעיהו חלק ב קג

סימן ד וזה שהשיב המחבר ז"ל לרבינו רע"א ז"ל:

בכל דרכיך דעהו. ב"ה יום ו' עש"ק פ' וארא ער"ח שבט תקצ"ג לפ"ק פה לבוב. המקרה עליותיו במים. ישלח משמים. השלום והחיים. להרובץ בין המשפתים. בעל הכנפים. מידו לו קרנים. מאור עינים. גאון ישראל והדרו. יחיד בדורו. כולנו נאותים לאורו. נותן בים התלמוד דרך ובמי הפוסקים נתיבה. מדייק בשמעתא כרחבא. הצדק אזור מתניו. והתולתו ענוה. כבוד מרנא ורבנא. עקיבא גינז מרום שבתו על מדין. בעיר המעטירה פוזנן. אורו יזרח. עד בלי ירח. אמן סלה:

זה כחצי שנה אשר השגתי בשמחה תשובתו הנכבדה. ואף כי מאז שמתי עיוני עליו הי' לי להעיר מעט בדבריו הקדושים. בכל זה לא רציתי להתראות שנית לפני אדוני בזה. יען אדע טרחותיו ומשאיו לנהל עם קודש בדרך ילכו בו. ולמה זה אנכי הולך לעמוס עליו דברי פעמים. אך עתה באתי על דברי תורה וכו'. ולאשר מאז יקרו לי אמרותיו הנחמדים לא אחדל להביא לפני אדוני גם את אשר זכיתי לפלפל בהם. ובזאת אבוא אל הקודש. בעזר אל קדוש. וישים בפי נכונה. וזה יצא ראשונה:

א כתב מר גאונו כי בתמיהתו על רש"י דסוטה לא כיון למה שחשבתי רק הקשה דמה ענין ערלה לרבעי דבערלה לכ"ע כל הפירות חייבין. ואפי' פלפלין. וממילא גם נטיעה אחת. ע"כ. על זה אני אומר כמה נפיש חילי' דמר אדוני הגאון ני' דפשיטא לי' מה שנסתפק חכם אחד בשאלתו להרשב"א (יעיין שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רל"א) אי פליגי גם לענין ערלה. ורצה השואל להוכיח דלמ"ד כרם רבעי. אף מערלה פטורין שאר פירות, ממ"ש הרמב"ם רפ"י מה' מע"ש כל שחייב בערלה חייב ברבעי וכו' הרי דהא בהא תליא. איברא דהרשב"א השיבו דהרמב"ם לא מיירי רק בארץ ולמאי דפסקינן נטע רבעי וכמ"ש הכ"מ. אך מ"מ י"ל דרש"י סבר כדעת השואל ולק"מ על רש"י. ומה שסתר הרשב"א דברי השואל. מדקא מודי ב"ש. וב"ה בצלף לענין ערלה דחייב. וא"כ קשה לדעת השואל למ"ד כרם רבעי דפוטר ג"כ מערלה. יש לאמר עפמ"ש התוס' בקידושין דלא אמר כרם רבעי רק היכא דמצי למיתני. ומצאתי בפרקי דר' אליעזר פכ"ט בזה"ל ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם וכו'. ר"ז אומר אין עץ האמור כאן אלא עץ הגפן וכו'. משמע להדיא דר"ז סבר דלא נאמר ערלה מן התורה אלא בגפן. וא"ש דברי רש"י. ומחוייב אני להודיע כי מה שחשבתי מקדם בכוונת תמיהתו על רש"י ומה שתרצתי מצאתי אח"כ במעדני מלך על ה' ערלה. וגם מה שהקשיתי על הא דשור הנסקל שהוזמו עדיו הא הוי עדות שאאי"ל. נאמר לי שכבר עמד במקצת אחד מן האחרונים. ובשמים עדי. שאח"כ מצאתים:

ב תו כתב בדברי קדשו בזה"ל. ובהאי ענינא קשה לי על הצריכותא בפסחים ס"ג ומשמע להדיא דלר"ל הטעם דבתודה חוץ לחומת העזרה "או משום דהוה התראת ספק" (מלות אלו הם פליטת הקולמוס כי מה ענין התראת ספק לכאן) או משום על בסמוך והא לר"ל לשיטתי' זבחים (פ"ט ע"ב) דבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת עזרה קודם זריקת דמים פסול אף דסופו לצאת א"כ הטעם פשוט דאם הלחם חוץ (לירושלים צ"ל) לעזרה תיכף שנתקדש בשחיטת הזבח הו פסול דהוה יוצא קודם זריקת הדם. עכ"ד. ולא זכיתי להבינם. דהא אם נאמר לר"ל הטעם דבעינן בעזרה משום דמיפסל כמו יוצא קודם זריקת הדם. א"כ אמאי איתא במתניתין לא קידש הלחם נימא דקידש ומיפסל כמו התם. ומדתני דלא קידש כלל ע"כ לאו מטעם דיוצא נגע בו רק משום דבעינן על בסמוך. ואם נפרוך ונאמר הא גופי' קשיא אמאי לא מיפסל לגמרי במתניתין לר"ל. ולהוי כאלו יצא קודם זריקה. י"ל דזה בעצמו הוא הטעם דכיון דדריש על בסמוך. וכל זמן שלא היה סמוך לא חייל כלל קדושה על הלחם בשחיטת הזבח ומהיכי תיתי לפוסלם. גם זולת זה אף דלא דריש על והיינו כר"י ע"כ נאמר דלא חשבינן הלחם כמו איברים מגוף הזבח. דאל"כ אכתי קשה לר"י ניבעי עכ"פ לכתחילה שיהי' בעזרה כי היכי דלא יוציא קודם וכו' דעד כאן לא פליג ר"י התם בזבחים רק בדיעבד אי מיפסל. אע"כ דלאו כחד גופא הוא ומשו"ה לא איכפת לן בלא טעמא דעל מה שהוא חוץ לעזרה. וז"פ:

ג ראיתי שהקשה הדרת גאונו בהגהותיו בברכות (דף ל"ח) מהא דאר"נ המוציא דמפיק משמע מהא דאמרינן בעירובין (דף י"ט.) אלא מעתה המוציא והמעלה דמסיק ודמפיק. אלא דאסיק ודאפיק ה"נ וכו'. ונלע"ד דלכאורה קשה על ר"נ מהא דכתיב המוציא אתכם מארץ מצרים (ויקרא כ"ב. דברים כ"ג) דכל זה ע"כ אלשעבר קאי. דהא כשאמר זאת כבר יצאו ממצרים. אע"כ דהכי קאמר ר"נ כיון שנמצא פעם אחת דקאי אלהבא מה לנו ולספק הזה. לכן מוטב שיאמר מוציא דלעולם אלשעבר משמע. והתם בעירובין קאמר איפכא כיון דמצינו המוציא אלשעבר (ועל הרוב כך הוא) נפרש ג"כ הפושעים דפשעו כבר. וכן מצאתי בקיצור במהרש"א בח"א בעירובין ובצל"ח ברכות ופשוט הוא. ויעוין בירושלמי דמכילתין הפלוגתא דר"נ ורבנן מהופך. וגם מעשה דר"י להפך. וצ"ע לדינא. ומהרא"ש כאן משמע דגירסת הירושלמי משובשת היא:

ד עוד קא מתמה בהגהותיו שם (בדף מ"ה) על התוס' ד"ה אבל דליתא לפנינו בב"ק ואכלן ומברך רק והפריש חלה ומברך. ונלע"ד דהשגגה הוא רק מהמציין. והתוס' כוונו רק למאמר התוספתא וירושלמי דפ"ק דסנהדרין דאיתא הרי שגזל (ובתוספתא איתא שגנב ונעלם זאת מבעל באר היטב הראשון במח"כ שרצה לחלק באו"ח קצ"ו בין גנב לגזלן) סאה חטין וכו' להאכילה לבניו (אולי נקט לבניו להשמיענו אף שהי' גם שינוי רשות מ"מ מנאץ הוא) היאך זה מברך אינו מברך אלא מנאץ. ע"כ. משמע להדיא דהאי ומברך קאי אברכת המזון. וראיתי בילקוט תהלים רמז תרמ"ח שהעתיק דברי הש"ס והפריש חלה "ואם בא לבצוע" כיצד מברך וכו'. ונראה דדריש ובוצע מלשון בציעת הפת. והאי ומברך קאי אברכת המוציא. וכן משמע מרש"י לקמן (דף מ"ז ע"א). וכן משמע מהרא"ש שהביא מכאן ראי' לברכת הנהנין. אך מתוס' גופי' ר"פ לולב הגזול סד"ה הא משמע דקא מפרשי ובריך אברכת חלה. והב"ח בשו"ת החדשות סי' א' כתב דבברכת המזון ובברכת המוציא ליכא כלל מנאץ. ומהתימא במחכ"ת שנשמטו מעינו הבדולח התוספתא וירושלמי הנ"ל דאי' להדיא בבהמ"ז:

ה ראיתי עוד מה שמובא בשמו בסוף ספר תפארת צבי שהקשה על התוס' דב"ק שהקשו ל"ל קרא דעליו לפטור אדם מכופר ת"ל משום קלב"מ. והקשה מר למ"ד כופרא כפרה, הא התוס' גופי' קאמרי בכתובות (דף ל' ע"א) דבכפרה לא שייך קלב"מ. ובאמת אין זה רק דקדוק לשון בעלמא דהא קמדתי לזה התוס' יותר ואפי' למ"ד כופרא ממוצא. ותדע דהתוס' קא מקשי ת"ל משום קלב"מ.