זכר ישעיהו חלק ב קא

הנדחת דנין וסוקלין דנין וסוקלין עד פלגא דאכתי לא נתברר דעיר הנדחת היא ומכאן ואילך בסייף וממונו אבד וא"כ בנ"ד ע"כ לא משכחת לה רק בהוזמו באותו איש אשר על ידו יושלם הרוב דקודם שנעשה רוב מותר להנות מנכסיה. ואם היה מבלעדו רובא ונהרגו כבר נעשית עיר הנדחת ומה מהני אם הוזמו העדים באיש זה הפרטי. וכיון שכן מה מתרץ דסבר אנא לא חטא וכו' הא כיון שיודע בעצמו שלא חטא ממילא לא תהי' עיר הנדחת דליכא רובא של עיר ולמה מפקר לנכסי' וצ"ע:

עודני עומד לפני אדוני ישמע נא לדברי אלה. והוא כי זה כששה ירחים אשר פניתי ועיינתי בסדר זרעים וראיתי כולו קמשונים. וקויתי כי המגיהים החדשים אשר הוקמו. על מלאכת הדפוס בוויען ובפראג ישיתו לבם עליהם. אמנם עתה ראיתי כי לא ביערום והסירום ככל הצורך. רק בעיר פראג תקנו מקצת מהם וגם שם השאירו הרבה לרוב. וכבר הראיתי לחתנו הגאון מ"ה מהור"ר ר' משה סופר מפרעשבורג הגהותי לסדר זה וקלסם. אכן עתה עתה אין רצוני להטריח את רוב גאונו. אך אשאל לו איזה דברים מהם מה דתמי' בעיני ואף אחר התיקון קשה הוא מאוד. א) במסכת כלאים פ"ו מ"ו כתב הר"ש וז"ל:

אם הוסיף מאתים דבי ר"י אמרי משערין כהדין ירבוזא כיצד הוא בודק ר"ב אומר לוקט אחד ומניח אחד מה שזה פוחת זה מוסיף. פי' כשילקוט ירבוז אחד ומניח [אחד] בכרם וגדל אותו שהניח עד שהוסיף פחות ממנו אחד ממאתים שבו א"כ הוסיף מאתים ואסור ע"כ. והנה תיבות עד שהוסיף פחות ממנו אינם מובנים לי. ולכאורה היה נראה להגי' עד שנפחת מזה ר"ל זה שלקט אם נתייבש אחד ממאתים שבו והיינו כפירש הר"מ. ומכ"מ משמע שהי' גירסתו בר"ש עד שהוסיף אחד ממאתים שבו. וכן הביא כאן הרא"ש בפירוש א'. אך הקשה דלפי"ז מה פירושו של מה שזה פוחת. ובלשון הר"ש עדיין אינו מובן השתי תיבות "פחות ממנו" ובדוחק יש להעמיד תיבות אלו סוף הדיבור ונכתב [פי' שזה פוחת] שהוא פחות ממנו וצע"ג:

ב) הר"מ סוף מסכת שביעית פי' הא דשטרי חוב המוקדמים בשטר שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו דהוה הזמן מוקדם וכו'. והוא תימא הא בכגון זה בלא"ה פסול מטעם דנמחל שעבודו ולמה לא העמיד המשנה כהש"ס דב"מ פ"ק. וכבר שאלתי זאת לחתנו הגאון מפ"ב נ"י. וכתבתי דאפשר כיון הרמב"ם ליישב קושית התוס' והר"ש דמקשי להוי העדים פסולים שחתמו על זמן מוקדם. לזה פי' מתניתין בכה"ג דשפיר בשעת חתימת העדים הי' אותו זמן באמת. ומיירי בהקנה מידו בהלואה שני' דליכא למיפסל שטרא מטעם דנמחל שעבודו. והסכים עמי חתנו נ"י וכתב דזה נכון ופשוט. אמנם אין דעתי נוחה בזה דלא נראה לשון רבינו שכיון לזה מדשינה ושילש הטעם דנמחל שעבודו וכתב להדיא נאמר שהשטר ההוא חספא בעלמא וכו'. ובאמת תמי' על התוס' והר"ש דלא אסיק אדעתייהו למוקמא בכה"ג שהוא בדרך קרוב ונאות. [ ואח"כ העירני אחי נ"י דהרי גם בזה יעשו העדים מסירה שלא כהוגן על שלא שינו זמן הכתוב בשטר ולפי"ז לא יתיישב קושית התוספות]. ג) בריש מעשרות כתב הר"ש דהא דדריש בת"כ אמעשר ירק מקרא פליגי אדאיסי [דאמר מ"י מדרבנן] א"נ לפי שאינה "פשוטה באחריני" ע"כ. והך תיבות שאינה פשוטה באחריני הם משוללי הבנה. ונראה להגי' בדוחק שאינה נתפשטה כאחרינא. ד) עוד דבר זה יבינני רום כבוד אדוני מה שהרגשתי בהגהות להקדמת הרמב"ם לפיה"מ. שנתן טעם על סדר המסכתות וכתב במסכת כלאים וז"ל:

וסידר אחר כלאים שביעית והי' נכון להיות מסכת ערלה אחר כלאים לולא שראה שהערלה אינה מן המצוה שאדם מוכרח לעשותה שכל זמן שלא נטע לא יתחייב בערלה והשביעית היא מן המצוות שאדם מוכרח לעשותן ע"כ. וחילוק זה אינו. מובן כלל. ואף שנסכים עמו דערלה לאו מצוה היא רק הכשר לאכילה כמ"ש לענין שחיטה הרא"ש פ"ק דכתובות סי' י"ב והראב"ע בס' יסוד מורא. שער ב' ובתשב"ץ ח"א סי' ק"מ (ויעו"ש דקשה לכאורה הרמב"ם אהדדי) הא כמו כן שביעית או מצוה היא דאם ירצה לא יזרע. ומהתימא על התיו"ט שהביא לשון זה ולא העיר כלל. ואולי כוונתו כי התבואה הוא הכרחי יותר בעולם מהפירות וראה להקדים בדבר שהוא מוכרח יותר כמ"ש בסמוך במסכת יבמות:

ובזה יתמו שאלותי. ותהי קץ למדברותי. ולא אכביר בענינים. דברים, מדברים שונים. יען ידעתי כי אליו הכל פונים. ולית לי' לרבינו עקיבא. זמנים טובא. השוכן מעונים. יוסיף לו ימים ושנים. דשנים ורעננים. כאשר זאת מחלה בתחנונים. צעיר הכהנים. רך וקטן בחכמה ובשנים. זכרי' ישעי' בן אמצי"ה. מגזע האשל הגדול מרנא בעל פני יהושע:

סימן ג' תשובת הגאון מאור הגולה רבינו עקיבא איגר נ"ע. וכבר נדפסה בשו"ת ר"ע איגר סימן קע"ו). לידידי הרב רבי ישעיה כ"ץ נ"י בק"ק לעמבערג. מ"ש מעכ"ת כי ראה מסכת ברכות מן הש"ס שמדפיסים כעת בק"ק פראג עם דברים בשמי על הגליון ומצא כתוב (בדף ל"ה) כתבתי. עי' רש"י סוטה (דף מ"ג ע"ב ד"ה קלא) וצ"ע. דר"ל דלפי הטעם דס"ל לר' שם דילפינן בג"ש דמה להלן כרם אף כאן כרם. בעינן כרם ממש שחייב בשתים כנגד שתים וא' יוצא זנב. במחכ"ת כוונתי היה לתמוה על רש"י דמה ענין ערלה, לרבעי דפלוגתייהו רק ברבעי. אבל בערלה פשוט דלכ"ע כל הפירות ואפילו פלפלים חייבים וממילא אף נטיעה:

תו כתב מעכ"ת נ"י על הרשום ממני בש"ס הנ"ל בפסחים (דף ס"ג ע"ב). עי' בר"ש פ"א דכלים וצ"ע. די"ל דתלי בזה. דלהרמב"ם דגבי תודה חוץ לחומת בית פאגי. היינו חוץ ממקום שאופים שם מנחות פשיטא דאין שייכות בזה לחמץ. אבל לרש"י והר"ש דחוץ לחומת בית פאגי היינו:

חוץ לחומת ירושלים דבעי שיהיה הלחם במקום הכשרן לאכילה. הכי נמי גבי חמץ בעי שיהיה החמץ במקום הכשר אכילת הפסח. לענ"ד לא קרב זה אל זה דבתודה דבא לקדש הלחם ולהתירו. בזה שייך דזהו רק במקום הכשירו דלחם. אבל לא אם הם במקום דמפסלי ביוצא. אבל גבי פסח מאי שייטי דמקום אכילת פסח בזה. וגם הא האיסור אינו תולה באכילת פסח רק בשחיטתו אף אם רצונו. לבער החמץ אחר שחיטתו עובר בלא תזבח:

ומ"ש מעכ"ת דבירושלמי איתא להדיא דר"א אפילו נתון עמו בירושלים דמשמע דבעי' שיהיה החמץ בירושלים. באמת מלתא דתמיה למאד. דמה שייכות ירושלים לזה. והנלענ"ד בפירוש הירושלמי. די"ל דהדין דאם החמץ שלו הוא במדה"י וסגר ביתו דממילא א"א לו לחזור לביתו עד אחר פסח. ועכ"פ אם גם יצא מביתו קודם ל' יום. דהדין דא"צ לבער וכתב הר"ן הטעם דעשאוהו כמפולת. א"כ י"ל דמדאורייתא אפילו בטול ל"צ כמו במפולת לרש"י והר"ן. ואף דהירושלמי ס"ל דבודאי חמץ אפילו מר"ה צריך לבער. י"ל דזהו מדרבנן שכיון דעושה כן במכוון בידים. אבל מדאורייתא י"ל דא"צ השבתה. ובזה י"ל דאינו עובר על לא תזבח. כיון דאינו מצווה כלל בהשבתתו. א"כ י"ל מה"ט לא נקט הירושלמי אעפ"י שאין עמו בעזרה. דהוא במשמע אפילו החמץ במדה"י. לזה נקט דהחמץ בסמוך לו ותפס שם העיר ירושלים וה"ה לעיר אחרת. דזהו ממילא נדע דאין חלוק בין ירושלים לעיר אחרת. ואתי למעט רק אם החמץ במדה"י: