זכר ישעיהו (רמב"ם) פז

ממילא מיושב קושיית הגאון באו"ת הנ"ל. דבשלמא בבאו עדי האב והזימום לעדי הבעל מחויבין שפיר עדי הבעל לשלם להאשה הכתובה שרצו להפסידה. אי לא דקלב"מ. דהא אי לא באו הם. היינו עדי הבעל הי' מגיע לה כתובה דהא אז לא הי' חייב הבעל מאה כסף קודם שהביא עדים. כמבואר ברש"י (סנהדרין דף ט':

) ד"ה אין משלמין. אבל עתה אחר שהביא עדים והזימום לעדי הבעל ונתחייב הבעל מאה כסף בודאי דפטור מכתובה. לפי דהשתא שפיר יצא כסף קנסה בכתובתה וכמו באונס. וע"כ אם חזר והביא הבעל עדים והזימו לעדי האב אין עדי האב מחוייבין לשלם לו רק מאה כסף שרצו להפסידו. אבל לא הכתובה שלא הי' משלם בלא זה. וזה נכון מאד לענ"ד. עכ"ד אאמ"ו הרב זצ"ל:

(פקפקתי בסברת אאמ"ו) וזאת אשר השבתי לו לענ"ד. הנה הך דינא שהמציא אבא מארי ני' אשר גם במוציא ש"ר אמרינן יצא כסף קנסה בכתובתה כמו באונס. הא מלתא לא ברירא לי מצד הסברא ומצד המבואר בענין. ונבאר תחלה דברי תלמודא בהאי ענינא. בפ' א"נ אמרי' האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא. כלומר לכשלא יכנוס הואיל דברשותו הוא אם יכנוס או לא. לכן לכשלא יכנוס יתן קנס. אבל אונס הרי אין זה בידו שהוא מחוייב דוקא לכונסה ע"כ נותן מיד. מת יצא כסף קנסה בכתובתה. ר"ל שאין עליו כתובה כלל. דטעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה וכו' וזו הרי אינו יכול להוציא. ור"י בר יהודה סבר אעפ"י כן תקינו כתובה דלמא מצער לה עד שתתרצה. והנה מבואר מזה שהקנס מחוייב ליתן בכל האופנים. ואין זה שייך כלל להנישואין דאח"כ ולהגירושין. ואמנם חיוב הכתובה אין עליו כלל. לפי שהתורה לא חייבה אותו רק שיקחנה אפילו שלא לרצונו ולא יוציאה עולמית. אבל נידון חיוב ממון אין עליו רק ממון הקנס אבל כתובה לא הטילה עליו התורה. והרי הוא נושאה בלא כתובה. לפי שאין הכתובה כלל מעצם גדר הקידושין. ואלו הי' הדין שא"א לקדש אשה רק בכסף אז שפיר הי' מוטל עליו ליתן גם כסף קידושין דלא סגי בלאו הכי. אבל חיוב הכתובה הרי הוא חיוב נוסף מה שהבעל חייב לאשתו ואין זה מעיקר הקידושין והנישואין. ואף אי כתובת בתולה מן התורה הנה כאן גבי אונס לא הטילה התורה עליו שמחוייב ג"כ להתחייב בכתובה. כי בנדון ממונא די כסף קנסה. ולכן אם רוצית עוד דוקא שישאנה אין לה עליו חוב רק שישא אותה אבל לא שיתן לה ג"כ כתובה. ומה שהיא מכרחת אותו שישאנה לרצונה לא גרע מאלו כתבה לו על כתובתה התקבלתי. ואי משום תקנת חכמים יהי' מחוייב שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. הרי באנוסה ליכא למיחש לזה. מפני איסור תורה. זהו ביאור הגמ'. ולא קשה מידי קושיית התוס' שם שהקשו הא כתובת בתולה דאורייתא יעויי"ש. היוצא מדברינו דגבי אונס אין התחלת חוב כלל על הכתובה. והוא דר עמה בלא כתובה מתחלת נישואין. ואי משום שלא תהא קלה בעיניו וכו' הא בלא"ה אינו רשאי להוציאה. ואם מפני דשמא יצער אותה עד שתצא. הנה אין אנו מחוייבין כלל לתקן כ"כ אשר הנישואין הללו שהטילה עליו התורה יהיו נשמרים נגד כל תחבולה. ודי לנו מה שאינו יכול להוציאה מפני הלאו:

והנה כל זאת הוא נכון רק באונס שהוא נושאה אח"כ. ואינו נכנס בחיוב כתובה כלל מטעם שכתבתי. משא"כ במוציא ש"ר הרי נשואה לרצונו ונתחייב כתובה. ואח"כ הוציא ש"ר ונתחייב קנס. מה ענין עכשיו קנס זה להכתובה שנתחייב מקודם. הרי הקנס מחוייב לשלם מיד. ואח"כ אף שידור עמה בע"כ ולא יוכל להוציאה הגם דמזה הטעם לא היינו מחייבים. אותו כתובה מעכשיו אבל החיוב כתובה מוטל עליו מקודם. ובמה נפטר ממנה, ותדע דהרי כתיב וענשו אותו מאה כסף. ולפ"ז הא הם מאה כסף נכי מאתים דינרין (היינו הטובת הנאה) שיפטר עי"ז. ועוד דהרי לפ"ז תפסיד עוד האשה שהכסף קנסה לאביה. והכתובה הי' שייך לה. וא"כ אם נאמר יצא כסף קנסה בכתובתה הכזונה יעשה לה לגרוע זכותה תחת אשר הכלימה. אלא ודאי דמוציא ש"ר לא נפטר ע"י הקנס מכתובתה. אבל הא מלתא פשיטא לי שאם מחלה כתובתה מחול. וא"צ לכתוב לה אחרת. דכיון דליכא למיחש לשמא תהא _ קלה בעיניו להוציאה:

ולכאורה יקשה בסוגיא דתקנת אושא דפריך הש"ס ותזבין לכתובתה בטובת הנאה. לימא דאיירי במוציא שם רע. ושמחלה לו כתובתה. ועוד יותר קשה לימא דאיירי באנוסה שאין לה כתובה כלל. אך באנוסה צ"ע אם מעשי ידיה לבעלה. דדלמא לא תקנו לה. דליכא למיחש לאיבה דהא אינו יכול להוציאה. אבל במוציא ש"ר הרי בשעת נישואין נתחייבה לו בשיעבוד זה כמו שהוא נתחייב בכתובה ותנאי כתובה. אך כל זה לק"מ. דבודאי אי אפשר למיקום מתני' דהאשה ועבד פגיעתן רעה דאיירי רק באופן רחוק כזה. דסתמא דמלתא בכל גווני איירי. ואין להאריך:

ונשוב לענינינו. הנה לפי מ"ש קמה קושיות האו"ת וגם נצבה. אמאי לא יתחייבו עדי האב המוזמין לשלם להבעל ג"כ טובת הנאה מהכתובה. ונראה לענ"ד לתרץ בדרך פלפול יפה. דהנה אמרינן בכריתות (דף כ"ד) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה. דהבעלים נתייאשו ממנו. ולפ"ז נימא גם הכא לכאורה כשהביא הבעל עדים שזינתה הרי היא נתייאשה מחוב הכתובה. וא"כ אף אח"כ כשהביא האב עדים והזימו לעדי הבעל מ"מ לא יהי' לה כתובה מטעם דכבר נתייאשה ונפטר הבעל לפי מה דאמרי' יש יאוש בחוב. אך ז"א דהא התם בשור הנסקל אמרינן דוקא באמרו שורו נרבע אבל שורו רבע לא. דהוא בעצמו יודע האמת. ומצפה שימצא עדים להזימם. וא"כ גם כאן הרי זה דומה לשורו רבע. דהא היא בעצמה יודעת צדקתה שלא זינתה. וע"כ לא נתייאשה. ושפיר יש לה כתובה כשהביא האב עדי הזמה. והנה זה ניחא רק כשנגמר הענין כך. אבל אחר שחזר הבעל והביא עדים והזימו לעדי האב. הרי אגלאי מלתא דבאמת זינתה הדרינן שוב לסברא קמייתא דמתחלה תיכף עוד כשהביא הבעל עדים הראשונים שזינתה כבר איאושי מתייאשה וזכה הוא תיכף בכתובתה מטעם יאוש ולא הפסידוהו עדי האב כלל. וא"ש שאין משלמין לו טו"ה מהכתובה. וזהו פרפרת נאה בישוב קושיית האו"ת. הגם דמצינו למדחי סוף סוף בעת שהיו רק עדים [הראשונים] עדיין לא ידעינן מאמיתת הענין והי' מחוייב כתובה. הנה אנן נאמר מה בכך הרי אגלאי מלתא עכשיו דבודאי נתייאשה כבר ואין כאן חוב כתובה. כל זה נ"ל בדרך פלפולא חריפתא להעיר לבב חרוצים:

ולכאורה יקשה באמת איך מחוייב הבעל ליתן להאב מאה כסף. הא בתחלה כשהביא עדים שזינתה נתייאש האב בודאי והוא דומה לשורו נרבע. הואיל שאינו יודע האמת [וכבר האריכו הפוסקים בענין יש יאוש בחוב ואכ"מ]. אך זה לק"מ הואיל דחיוב המאה כסף מתחיל רק אחר שהביא האב עדי הזמה. ומקודם לזה לא הי' הבעל מחוייב בזה. וא"כ מה שייך יאוש בזה. דהא משהביא האב עדיו הרי רק בזה זכה הוא בהחוב של מאה כסף שנתחדש עכשיו ע"י עדיו. ואמנם היכא שהיו שני זוגי עדים של מזימין ומוזמין. היינו הבעל הביא עדי זנות. והביא האב עדים והזימו אותם. וחזר והביא הבעל עדים להזימם. והביא האב עדים שניים והזימו לעדים שניים של הבעל שהם נהרגין. הנה בכה"ג הבעל אינו מחוייב עוד במאה כסף. דבזה שפיר נימא שוב מכח יאוש מיפטר. דהרי ע"י העדים שניים של הבעל נתייאש האב מהמאה כסף שכבר הי' מגיע לו ע"י עדיו הראשונים. נמצא דסוף דבר אע"ג שעדי האב אחרונים מ"מ הבעל פטור ממאה כסף. וא"כ גם עדיו המוזמין יהיו ג"כ פטורין מלשלם להאב. דלענין פרט זה הרי הוי כאשר עשה שכבר נפטר הבעל