זכר ישעיהו (רמב"ם) פח

בפועל אף עכשיו וליתא בחזרה. ולפ"ז לא מצינו לפרש סוף דברי רבינו הרמב"ם התמוהים שכתב אם העידו באחד שבא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין הקנס לאביה עיי"ש בלח"מ. והאו"ת מפרש דרבינו איירי בשני זוגי עדים כמו זה האופן שביארתי. ועל כזה אמר שהעדים השנים של הבעל נהרגין ומשלמין הקנס לאביה. והרי לפי מ"ש הא ליתא. כיון דאף עכשיו עדיין פטור הבעל מהקנס שכבר נתייאש האב וכמ"ש. ויש להאריך עוד בזה. אבל הואיל שזו היא שדה הנידש לרבים. לא יערב לנו לסלסל ולפלפל ביותר. ובענין כזה לא יקיצו המעיינים רק לקראת ניצוץ חדש ברק השנון המשמח את העינים. וכעין זה שכתבתי למעלה:

הלכות מלכים פרק שני הלכה ב'. אבל אשתו של מלך אינה נבעלת לאחר לעולם אפי' מלך אינו נושא אלמנותו או גרושתו של מלך אחר. ע"כ:

א מבואר דפסק דלא כר' יהודא. וחזר מדבריו בפי' המשנה. והנה רב יהודא למד מדכתי' ואתנה וגו' נשי אדוניך בחיקך. וחכמים מפרשים נשים הראויות לו. ומאי ניהו מירב ומיכל כמבואר בגמרא. (ביאור ירו' יבמות) וראיתי בירושלמי פ"ב דיבמות (ומובא בתוס' יבמות דף כ"א) לענין אשת חמיו דמותרת רק אסורה מפני מראית עין. ואין תימר תורה הרי דוד שנשא רצפה בת איה. שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך עכ"ל. הרי סתמא דהירושלמי דקרא כפשוטו הוא ודוד נשא רצפה. ודברי הירושלמי אלו צריכין קצת ביאור. מאי האי דנקיט רצפה בת איה והיכן נזכר בקרא שנשאה. ונראה דמאותו קרא גופי' למד דכתיב ואת נשי אדוניך בחיקך ולא מצינו בקרא שחיו עוד נשי שאול אח"כ. ומי יימר כי חיות הנה. רק רצפה בת איה לבדה נזכרת אח"כ בקרא גבי מעשה דגבעונים. ובע"כ עליה נתכוון הכתוב דואת נשי אדוניך:

ויש להעיר על זה. והלא רצפה לא היתה רק פילגש שאול כמבואר בקרא. ואיך ס"ד דאף פילגש חמיו יהי' אסור דבר תורה. והלא אפי' מפותת אביו מותרת. ואפי' פילגש אביו לא מצינו דנאסר. ועי' שו"ת הרא"ש (ריש כלל ל"ב) שכתב כן בפשיטות דמותר פילגש אביו. וא"כ מאי ראיה היא זו מדוד שנשא רצפה שהיתה רק פילגש שאול וצ"ע. ונאריך אי"ה שם במקומו בדין אשת חמיו. דמכאן משמע דפילגש בקידושין כפי' רש"י:

ונשוב לענינינו עכ"פ סתמא דהירושלמי הנ"ל הוא שדוד נשא רצפה הרי כר"י דמלך נושא אלמנותו של מלך. אך י"ל דשמא כיון שהיתה רק פילגשו לכן אפי' לרבנן מותרת למלך אחר. אבל אשתו גמורה אסורה אפי' למלך. וטעמא דמלתא דפילגש היא רק בכלל משמשיו. וכמו דאין משתמשין בשרביטו של מלך. אבל מלך אחר מותר כמו שאמרו באבישג. וכדפסק רבינו מקודם (וכן יש משמעות מכמה כתובים שפילגשי המלך היו נחשבים רכוש המלכות לכל מי שימלוך. אבל לא לאותו מלך פרטי. וכמו עבדיו ושפחותיו היו יוצאין מרשות מלך שעבר ובאין לרשות מלך החדש וכמה מקראות מורין על זה ואין להאריך כאן) אבל לא כן אשתו גמורה המיוחדת לו ע"י קידושין היא אסורה לרבנן אפי' למלך אחר. ורבינו פסק כחכמים כך נ"ל בביאור הענין:

ב וכד הוינא טליא וד' נתן לי כח בפלפולא דאורייתא לשעשוע לב חריפים צעירים אמרתי בזה דברים יפים בדרך חידוד. הנה אחר דפסקינן דאשתו של מלך אינה נבעלת לאחר לעולם. ואפי' מלך אינו נושא אלמנותו וגרושתו של מלך. (קושי' חדתא) א"כ קשיא על זה מלתא חדתא. דהנה סוף פ' הגוזל עצים פריך הש"ס אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה עצמה. ומשני התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו. ופי' רש"י מינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו. ואמנם לפי המבואר בתשובת מוהר"ם מרוטנבורג (סי' קס"ד) ביאר הלשון כפשוטו. דמינח ניחא לה בכל דהו קאי על היבם אעפ"י שהוא מוכה שחין וכפירוש זה הלשון בכ"מ שמוזכר בש"ס (ועי' תשובת מיימוני לספר נשים סי' כ"ט) ולכן תמך בזה שיטת הגאונים ביבמה שנפלה לפני מומר דאמרינן אדעתא דהכי לא קידשה נפשה. ואף אם נדחוק דגם מוהר"ם פי' דברי הש"ס כפי' רש"י רק כוונתו דתו לא מינח ניחא לה להתקדש לראשון מפני ספק קשה כי האי שמא תפול ליבם מומר ולא דמי ליבם מוכה שחין. הנה עכ"פ אף אי נפרש הכי מבואר סברתו דמפני מקרה כזו שנפלה עכשיו ליבום כי האי שפיר אמרינן אדעתא דהכי לא קדשה עצמה. ולפ"ז הנה האי סברא מתחזקת עוד יותר היכא דכשימות בעלה תהא עגונה כל ימיה. דאז בודאי שייך לומר אדעתא דהכי לא קדשה עצמה. ותדע דאל"כ אמאי אמרו הגאונים ביבם מומר אדעתא דהכי לא קדשה עצמה והא יש לה תקנה שתשב עגונה כל ימיה. אלא ודאי דהא עוד גרע לה ואדעתא דהאי בודאי לא. קדשה נפשה:

עוד זאת יש לבאר מקודם דכוונת הש"ס דבב"ק הנ"ל דאמרינן אדעתא דהכי לא קדשה נפשה בע"כ נפרש דאגלאי מלתא דמכח תנאי זה נעקרו למפרע קידושין הראשונים של המת. אבל אי אפשר לפרש אדעתא דהכי לא קדשה דהוי כאלו התנתה עם המת בשעה שקדשה ע"מ שלא תפול לפני יבם מוכה שחין. והתנאי הוא עוקר הזיקה ולא הקידושין. הכי אי אפשר לפרש דתנאי כזה בטל דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה והמקדש ע"מ שאם מת לא תהי' זקוקה ליבם ה"ז מקודשת ותנאו בטל (עי' פ"ו ה' אישות דין יו"ד ומ"ל שם בשם הירושלמי) אלא ודאי דאדעתא דהכי לא קדשה היינו דנעקרין הקידושין למפרע וז"פ:

ומעתה אחרי הצעה זו יקשה בנ"ד גבי מלך הואיל דאלמנתו אסורה לכל העולם א"כ שוב נימא בזה כמו ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ונתעקרו הקידושין למפרע. וכאן אי אפשר לתרץ כדמשני התם דאשה בכל דהו ניחא לה. דהא כאן היא עגונה לגמרי, ויושבת גלמודה צרורה עד יום מותה ופשיטא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ועדיף טפי מהא דפשיטת הגאונים הנ"ל וכמ"ש. והנה אם היינו אומרים כר' יהודא דמלך נושא אלמנותו של מלך מצינו עוד למידחק שהרי איננה אבודה אצל כל אדם. ועדיין מותרת למלך. ולכן אין עוד מקום לומר דאדעתא דהכי לא נתקדשה לראשון. דהא עדיין יש לה תקנה להנשא למלך (וכמו דלא אמרינן בכל אשה שנפלה ליבם אדעתא דהכי לא נתקדשה שהרי נאסרה לכל העולם דהא אכתי מותרת היא ליבם. ה"נ כאן הרי מותרת למלך. אך יש לחלק. דבכ"מ גבי יבם הרי הוא חולץ או כונס. משא"כ במלך אחר. ואין להאריך). ואמנם לפי מה דפסק רבינו כרבנן קשיא בודאי נימא דאדעתא דהכי לא נתקדשה ונעקרו הקידושין למפרע. ואם קידושין אין כאן אלמנה אין כאן. ואף בגירשה ג"כ יקשה הכי כיון דאפי' גרושת מלך אסורה לכל העולם (ונדבר מזה להלן) וע"כ נימא אדעתא דהכי לא נתקדשה. והנה התוס' בב"ק התם כתבו מסברא דהש"ס מקשה רק על יבמה שנפלה כשהיא ארוסה עיי"ש. וא"כ יקשה בנ"ד רק על ארוסת מלך שמת. אבל מדברי הגאונים והר"מ הנ"ל מבואר דאמרי' הכי אפי' ביבמה:

מן הנשואין:

(תי' מושכל) ואמרתי לתרץ דהנה התוס' בב"ק שם ובכתובות (דף מ"ז ע"ב) פירשו תוכן סברת הש"ס דאדעתא דהכי לא קדשה אע"ג דלא אמרינן כה"ג בכל מו"מ דמתיליד ריעותא אח"כ היינו משום דתלוי בדעת שניהם