זכר ישעיהו (רמב"ם) פו

ויאמרו אותן עדים היו עמנו באותה שעה במקום אחר. כן נ"ל לתרץ כוונת התוס' ודוק היטב כי קצרתי:

(תי' מושכל לקו' התוס') ובגוף קושיית התוס' הגם שהוא ענין שכבר נידש לרבים ונפתח בגדולים ונסתיים בקטנים. הנה אענה אף אני חלקי מה שאמרתי בזה פלפול נאה כד הוינא טליא כבר תליסר שנין. ותפארת בחורים שכלם להתלמד בדברי חריפות:

הנה השפתי כהן בדיני מיגו (אות יו"ד) כתב לתרץ קושיית התוס' בריש ב"ב. בהא דיבמה שאמרה תוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו. לאחר שלשים מבקשין הימנו. דעד למ"ד יום מוקים אינש אנפשי' טפי לא. ולא מהימנא אע"ג דאית לה מיגו דאי בעי אמרה אינו יכול לבא עלי דנאמנת. הרי דחזקה דידי' עדיפא ממיגו שלה. כן הקשו התוס'. ותירץ הש"ך דלק"מ דהא דאי אמרה אינו יכול נאמנת היינו מכח חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. וא"כ הכא לאחר למ"ד יום דאיכא חזקה כנגדה דלא מוקים אינש אנפשי' לא מהימנא היא. ואין לעקש ולומר דהא סוף סוף אלו היתה טוענת אינו יכול לא הי' אז כנגדה חזקה שלו דלא מוקים אינש וכו'. הא ליתא דלא עדיפא טענה שנאמנת מכח מיגו מטענת המיגו עצמה ותדע וכו'. אלו תוכן דבריו הנצרך לענינינו. ויצא לנו מזה סברא נכונה בדיני מיגו:

דכל היכא דאמרינן מיגו דאי בעי הי' טוען טענה אחרת אף דבאמת אינו טוען לפנינו כלל אותה טענה בכל זאת כיון שאנו סומכין על אותה מיגו אין אנו מבטלין בסברתינו טענת המיגו לגמרי אבל חזינן כאלו גם אותה מיגו הצעה לפנינו ואעפ"כ אין אנו מסירין שוב לגמרי את הטענה דעכשיו ולומר אלו הי' טוען המיגו הרי לא היתה כלל הטענה דעכשיו. זאת לא אמרינן אלא אנן בסברתינו מצטרפין שתי הטענות יחד. כגון התם ביבמה אע"ג אלו היתה טוענת המיגו. היינו אינו יכול לבא עלי. הרי לא היינו יודעין כלל מהטענה דעכשיו לא נבעלתי ולא הי' להבעל חזקה כלל. אעפ"כ כיון דבאמת עכשיו הרי היא טוענת לא נבעלתי ויש לו חזקה מעמידין זאת נגד המיגו ומבטלה. קצרו של דבר בכל מיגו לא חשבינן את הטענה דעכשיו עם הטענה דמיגו כאלו הם ענינים נפרדים. ואי קיימא הך לא קיימא הך. ולומר אלו הי' טוען המיגו לא היינו יודעים מהטענה דעכשיו וכל הנמשך ממנה זאת לא אמרינן. רק המשפט נבנה על סברת המיגו. ועל מה שאנו רואין הטענה דעכשיו והמסובב ממנה. וזהו סברא ברורה. ושפתי כהן ישמרו דעת. והארכתי קצת בביאורה לפי שהיא זרה קצת בתחלת ההשגה ולא בנקל מבוררת לעיני התלמיד. אבל בעיון יפה היא נכונה מאד:

ובחזקת יד הסברא הישרה ההיא של הש"ך אמרתי לתרץ קושיית התוס' הנ"ל (שהקשו יהיו העדים בתראי המכחישים נאמנים במיגו דאי בעו הוי מזמי להראשונים) דהנה ידוע הוא מה שפסק רבינו הרמב"ם ז"ל דלא שייך דיני הזמה רק בהזמה גרידא. כגון עמנו הייתם. אבל הזמה עם הכחשה כגון שאמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום הרי זה הכחשה. ומעתה נחזי אנן בנ"ד היכא דבתראי מכחישים לקמאי. נהי דאי בעו הוי מזמי להו מ"מ זה לא עדיף מן הכחשה בצירוף הזמה יחד דלא הוי לדעת הרמב"ם רק כמו הכחשה לחוד. ואע"ג דאלו היו מזמי להו הרי לא היו מכחישים כלל והי' הזמה גרידא. מ"מ כיון שאנו שומעין עכשיו את ההכחשה הרי אין אנו מבטלין טענה דעכשיו לגמרי רק מצטרפין אותה עם המיגו וכסברת הש"ך הנ"ל. הלכך בהצטרף שתי טענות אלו הרי הוי כהכחשה ביחד עם הזמה דלא מהני ודוק:

ולא נעלם ממני שיש להשיב על דברים אלו ולטעון על זה לאמר. הן זאת דהרמב"ם סבר דהכחשה עם הזמה יחד לא מהני. הוא רק אליבא דאמת אשר הכחשה גרידא לא מהני לכן הכחשה עם הזמה הוא רק כהכחשה גרידא. אבל לפי ההוי אמינא אשר הכחשה גרידא תועיל. וכקושיית התוס' אז הי' פשיטא דגם הכחשה עם הזמה הי' מועיל. ולא הי' כלל דינו של הרמב"ם אשר עליו נסמך תירוצי. כן יש להשיב לכאורה. אבל זה אינו. דהא הא שהיתה הכחשה גרידא מועיל לפי ההו"א עפ"י קושיית התוס' הוא רק מכח מיגו דהזמה והואיל דהך מיגו אינה מועלת דאי אפשר כלל מיגו דהזמה רק כמו מיגו דהכחשה עם הזמה. והואיל דאליבא דאמת הכחשה עם הזמה חשיב רק כהכחשה גרידא נמצא שאין כאן מיגו בעצמותה, וע"כ קם דינא דעדים המכחישין אנו דוחין את שניהם ונפסלין גם בתראי:

סוף פרק כ"א. מוציא ש"ר על אשתו שהביא עדים שזינתה וכו' אמרתי להעתיק כאן מה שכתב לי בזה אאמ"ו הרב הגדול זצ"ל במכתבו אלי מן י"ט אדר תר"ב ואת אשר פלפלתי בדברי קדשו והשבתי לו בו ביום שקבלתי מכתבו. (דברי אאמ"ו זצ"ל) וזה לשונו הטהור. באורים ותומים (סוף סי' ל"ח) הביא דברי הרמב"ם. מוציא ש"ר על אשתו שהביא עדים שזינתה והביא אביה עדים והזימום הרי עדי הבעל נהרגין וכו'. בגמ' אמרו ואין משלמין ממון. ופי' רש"י דה"א לפרוע לה כתובה. דהא ביקשו להפסידה מכתובה וא"כ ישלמו כתובה בטובת הנאה. ולכך קאמר דאין משלמין. דהא קים ליה בדרבה מיניה. וקשה דא"כ הא דאמרינן חזר הבעל והביא עדים והזימו לעדי האב עדי האב נהרגין ומשלמין. ופי' רש"י וכן הרמב"ם מפני שנגמר דין הבעל לשלם קנס בעדותן. והוי ממון לזה ונפשות לזה. ולמה לא ישלמו לבעל כפי טובת הנאה שרצו להפסידו בכתובה. כי באמת שזינתה הבעל פטור מלשלם כתובה ויוצאת שלא בכתובה. אבל לפי עדים שהזימו חייב ליתן לה כתובה. ואם שלא תגבה רק בזמן גביה מ"מ הא שוי' ממון כפי טובת הנאה. דהא אמרינן בהעידו שגירש אשתו וחייב לשלם כתובה והוזמו שאין משלמין כל הכתובה רק שמין הכתובה כמה שוה למכור והנשאר משלמין לבעל. ש"מ דהוי כתובה שוי' מידי. וא"כ זהו שרצו להפסיד להבעל מה ששוה הכתובה למכור זהו ממון שמפסיד ולמה לא ישלמו כלל להבעל הא הוי הפסד לו בטובת הנאה. עכ"ל. ואינו מתוקן יפה. ועכ"פ כוונתו מובנת. ומה שתירץ דכיון שאינה יכולה למכור רק על זה האופן שאם תתאלמן אבל לא שאם תתגרש בעבור שהוא מחוייב לדור עמה כל ימיה. ע"כ לא יהי' קונה ע"ז האופן. וא"כ אין הכתובה של בעל בגדר ממון דזבין בפריטי. ולכך אין משלמין עיי"ש בדבריו. הנה מלבד כי זהו דוחק גדול. דהא עכ"ז נוכל לעשות שומא על זכות הבעל כמה הוא שוה. הן בלא זה דבריו מופרכים דהא ודאי דאם האשה רוצית לקבל ממנו ג"פ בודאי ברשותו לגרשה. וא"כ תוכל למכור על זה האופן. ואין לומר דזהו מלתא דלא שכיח דהא מה יענה בזה"ז אחר חר"ג דבכל מקום אינו יכול לגרשה בע"כ רק מדעתה. ועכ"ז מובא הך דינא דמעידין אנו באיש פלוני שגירש וכו' בטור חו"מ (סי' ל"ח):

(תירוצו לקושיית האו"ת בסברא חדשה) אולם מה שנראה לענ"ד לתרץ עפ"י מה שיצאתי לדון בדבר חדש והוא:

דמכיון דמוציא שם רע אנו למדין מדיני דאונס בכל דבר [ועי' ברמב"ם פ"ג ה' נערה בתולה דין ד'. ובכ"מ שם שכתב דין זה נלמד מדין אונס שנתבאר פ"ק. וכפי הנראה נשמט מעינו הבדולח אשר כן מבואר בספרי שם במקומו] וע"כ נראה לי דגם במוציא ש"ר אחר שבאו עדי האב ונתחייב הבעל לשלם מאה כסף. אז אמרינן דאם מת יצא כסף קנסה בכתובתה. וכמו דאמרינן בכתובות (דף ל"ט:

) דטעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. הא לא מצי מפיק לה. וא"כ גם במוציא ש"ר דינא הכי. ואחר ההצעה הלזו