זכר ישעיהו (רמב"ם) פה

הטעם הוא מחמת שליחות שיהי' במקום רבו. ועפ"ז יתיישבו כל הקושיות הנ"ל ואין להאריך והדברים מיושרים וברורים לעניות דעתי:

הלכות סנהדרין פרק ששי. כל דיין שדן דין וטעה וכו'. מקור הדינים האלו הוא בפרק אד"מ. והש"ס מקשה אמתני' דהתם מהא ששנינו בבכורות (דף כ"ח) דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. והקשו התוס' איך שייך בטיהר את הטמא דמשלם מביתו הא לא הפסידהו כלל ואדרבה הרויח עוד בזה. ואכתי לא מתוקמי דעירבן עם פירותיו. והנה מפורסם תי' העולם על קושיא זו דמשכחת לה בשתי קדרות א' אסור וא' מותר או א' טמא וא' טהור דתולין הקלקלה במקולקל. ואמינא אף אנא מה שאמרתי בזה דברים נאים לחידוד התלמידים:

(תירוצים נחמדים לקושיית התוס') א בטיהר את הטמא מצאתי אופן יפה איך אפשר שהפסידהו בזה. דהנה במנחות פ"ג (דף כ"ד) בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא א' מהן והניחו בביסא (כלומר ואח"כ הניח שניהם בביסא ואין נוגעין זב"ז דלהאי ודאי לא מהני צירוף שיחזור זה ויטמא את זה. שהרי לא הי' בכלי בשעת טומאה) ואח"כ חזר טבול יום ונגע באותו טמא מהו (שיקבל טומאה זו כדי לפסול לחבירו) מי אמרינן שבע לה טומאה (ולא יקבל עוד טומאה אחרת) או לא אמרינן שבע לה טומאה. ולא איפשטא האיבעי'. ופסקינן לקולא הואיל דצירוף כלי מדרבנן. כ"כ על זה המ"ל (פי"ב ה' אבות הטומאה). וגם היכא דנטמא תחלה בטומאה חמורה ואח"כ בטומאה קלה פשיטא לי' דאמרינן שבע לה טומאה מלבלוע. עיי"ש במ"ל באריכות:

עכ"פ המבואר מזה דאלו לא נטמא החצי עשרון מקודם כלל אז הי' עכשיו מקבל טומאה ומטמא להחצי השני ע"י צירוף כלי. אבל השתא רק בשביל שכבר הי' טמא אז שוב אמרינן שבע לה טומאה מלבלוע ואינו מקבל עוד טומאה לטמא השני ונשאר מחצה השני טהור. ומעתה אם נשאל חכם מתחלה כשנטמא מחצה עשרון וטיהר את הטמא שלא כדין ואח"כ הניחו בביסא עם חצי השני ונטמא שנית. הרי לפי דעת זה החכם המטהר חלה טומאה שניה ונטמא גם מחצה השני. ונמצא שגרם הפסד טהרות שלא כדין. דבאמת חצי העשרון הראשון כבר נטמא ושבעה לה טומאה ואינו מטמא עוד למחצה השני. ושפיר מצינו כה"ג בטיהר את הטמא דישלם מביתו:

ב עוד מצאתי אופן נאה ומתקבל דיהי' משלם מביתו מה שהפסיד ע"י שטיהר את הטמא עפ"י מה דאמרינן בחגיגה (דף כ"ב) דכלי טהורה שאין בפיה כשפופרת הנוד אין מטבילין בה מחטין וצינוריות (היינו כשמכניסין הכל במקוה והמחטין מונחין תוך הכלי) לפי דבפחות משפופרת הנוד אין עירוב למים שבתוך הכלי עם המקוה. אבל היכא שאותה כלי גופה טמאה מיגו דסלקא טבילה לכולה גופה דמנא סלקא להו נמי לכלים דאית בה. והכי פסקינן. ולפ"ז אם הכלי נטמאת באמת ובא חכם אחד וטיהר אותה שלא כדין. ואח"כ הטבילו מחטין וצינורות בתוך כלי זו. דלדברי החכם המטהר לא סלקא טבילה להמחטין. לפי שאין בפי הכלי כשפופרת הנוד. ולפי האמת אמנם הם טהורין וסלקא להו טבילה מיגו דסלקא טבילה לכולה מנא שהיא ג"כ טמאה:

ג ובענין התיר את האסור מצאנו ג"כ איך משכחת לה דעי"ז יהי' מפסיד וישלם מביתו ההפסד שגרם. והוא עפ"י מה דאמרינן בפ' בהמה המקשה. בן ט' חי שנמצא במעי שחוטה כשרה וגדל ובא על בהמה דעלמא והוליד אותו ולד אין לו תקנה בשחיטה. הואיל דסימן אחד הוי כנשחט מצד האב וכתב על זה השפתי כהן (יו"ד סי' י"ג ס"ק י"ב) ולפ"ז בן פקוע שבא מן הטרפה ובא על בהמה דעלמא והוליד ה"ז הולד כשאר בהמה דעלמא וניתר בשחיטת עצמו. ולזה דקדק המחבר וכתב במעי שחוטה כשרה עכ"ל הש"ך. ולפ"ז היכא דנשחטה בהמה טריפה ונמצא בה בן ט' חי הרי הוא ניתר בשחיטת עצמו. והולד שלו מבהמה דעלמא ג"כ ניתר בשחיטת עצמו. ועכשיו בא חכם אחד והתיר את האסור באמרו אשר הבהמה שנשחטה אינה טרפה. ולפ"ז הבן ט' שנמצא בה הוא בן פקוע והולד שלו מבהמה דעלמא אין לו תקנה. נמצא שהחכם גרם היזק במה שהתיר את האסור:

ד עוד אשכחן גוונא בטיהר את הטמא שיהי' מזיק דררא א דממונא ממש. עפ"י מה דפסק הרמב"ם (בפ"ג ה' בכורים ה"ח) שאם הביא הבכורים בכלי ערבה וכיוצא בהן הרי הבכורים והסלים לכהנים. ואם נטמאו הבכורים אין הסלים לכהנים [כך הוא גירסתו בירושלמי ועיי"ש בכ"מ] ומעתה הנה כשנטמאו הבכורים והבעלים מבקשים את הסלים שלהם לחזרה ובא חכם וטיהר את הטמא ודן שהבכורים טהורים הרי הסלים שייכים לכהנים. ונמצא שהפסיד להבעלים את הסלים עי"ז שטיהר את הטמא. ואין לומר הלא נגד זה ירויחו הבכורים שאלו נטמאו הרי צריכים להביא אחרים. אך לפי המבואר בלשון הרמב"ם (שם ספ"ב) אינו חייב באחריותן רק עד שיביאם להר הבית. אבל אם נטמאו שם אינו צריך להביא אחרים:

עוד יש נ"מ לפי מה שכתב הרמב"ם (ה' בכורים פ"ב הי"ט) יראה לי שאין מפרישין בטומאה. שאין מפרישין לאיבוד עיי"ש. ולפ"ז כשחכם טיהר הפירות הרי הוא חייב בבכורים וגרם היזק. עוד משכחת נ"מ גבי חלה דטהורה מפריש א' מכ"ד וטמאה א' מן מ"ח. ואין להאריך:

הלכות עדות ריש פרק שמונה עשר. בד"א שהוזמו, אבל שתי כתי עדות המכחישות זא"ז וכו' וזו שהאמינה התורה עדות האחרונים על העדים הראשונים גזירת הכתוב הוא וכו'. וכן בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז אין הולכין אחר הרוב אלא דוחין שניהן ע"כ:

(פקפוק בתי' התוס' דב"ב)הנה התוס' הקשו להמנינהו לבתראי במיגו דאי בעי הוו מזמי לקמאי. ואמאי נדחה אותם כשהם מכחישים. ותירצו דיראים להזימם פן יוזמו גם הם.והנה תירוצם זה צ"ע דהאיך מתיראים העדים המזימין פן יוזמו גם הם. דהא הם בעצמם יודעים האיך היו באותה שעה באמת]. והזמה אי אפשר רק באמור להם עמנו הייתם במקום אחר. כגון שבאו שנים ואמרו פלוני הרג את הנפש בירושלים ובאה כת שניה והכחישום בהיות כי באותה שעה הי' הרוצח עמהם בטבריא. דהשתא שפיר נאמין להם זאת במיגו במיגו דאי בעו היו אומרים להעדים גופייהו אתם עמנו הייתם בטבריא ואיך באפשרי להזימם זאת. כיון שבעצמם יודעים שבאמת היו בטבריא באותה שעה. והזמה א"א רק באמור להם שהיו אז במקום אחר. וא"כ למה מתיראים:

אך י"ל דמה שכתבו התוס' שהם יראים פן יוזמו גם הם לאו דוקא יוזמו רק פן יוכחשו. דעכשיו לפי ההוי אמינא הרי נאמר דהכחשה שוה להזמה. ולכן הם חוששין פן יהיו הם שוב מוכחשים והכחשה שפיר משכחת בהו כשהם אומרים שקר. דנהי שיודעין בעצמם שהיו באמת בטבריא אבל האיך יוכלו לומר להעדים עמנו הייתם בטבריא. פן יבאו מכחישים