זכר ישעיהו (רמב"ם) סא

אמרינן היכן מצינו למימר שהתורה חייבה גם בהמת שביעית בבכורה הא לא מצי להקריב האימורין משא"כ התם בשקנה הוא בדמי שביעית חטאות ואשמות שפיר קדשי דהרי הוא עבד זה בידים והקדישן ומה אפשר שיתגלגל עי"ז האיסור דלאכלה ולא לשריפה הנה לא מפני זה יהי' מעוכב ההקדש שהטילו הבעלים בידים כנ"ל ואין להאריך:

ומהא דאמרינן בסנהדרין (דף כ"ו) דכהנים חשידי על השביעית ואין מוסרין להם. אין להוסיף עוד טעם לכאורה דמש"ה בהמת שביעית יפטור מבכורה. הא בודאי ליתא. דהא הך מלתא דכהנים חשודים על שביעית הא בודאי רק מדרבנן. ותדע דהא באמת עיסת שביעית חייבת בחלה וניתנת לכהנים. אך צ"ע למה לא מצינו בזה דמדרבנן גזרו שלא ליתן להם חלה מעיסת שביעית וכן מתנות זרוע ולחיים וכו' מבהמת שביעית ומטעם דחשידי אשביעית. ואולי אין ה"כ דאין מוסרין להם מתנות כהונה אלו. ובגמרא לא מצינו אלא שמחוייב להפרישן גם בשביעית:

ולכאורה יש להקשות עוד אי כל האיסור הוא רק משום שיצטרך להקטיר האימורין ויעבור על לאכלה ולא לשריפה. אמאי לא נימא דירעה עד שיסתאב דתו לא סלקי אימורין לגבוה. ואין לומר דחיישינן לתקלה הואיל דיהי' ודאי קדשים בחוץ וכדאמרינן ביומא (דף ס"ו ע"ב). זה אינו דהך חששא הוא בודאי רק מדרבנן ואיך שייך זה לענין החיוב מדאורייתא. אך יש לתרץ דשמא לא יסתאב עד זמן הביעור ולא יהי' לו תקנה אז:

ג והנה יש לדקדק עוד אמאי לא קאמר הש"ס נמי דבהמת שביעית פטורה מן המעשר היינו מהאי טעמא גופי' דלאכלה ולא לשריפה דהא יקטיר האימורין. אך יש לומר דהא כשיקנה בהמות מפירות שביעית הרי בלא"ה פטור מן המעשר דהוי לקוח. אמנם לפי מה דמסיק בסוכה (דף מ"א) דפרי שני מתחלל ג"כ דרך חילול. אכתי מצינו למימר בבהמת שביעית שהיתה גם מקודם שלו וחללה על דמי שביעית דלא מתחייבי במעשר בהמה מאותו טעם דלאכלה ולא לשריפה (ואין לומר דהא אמרינן שאין מחללין על בהמות חי' ועוף חיים. הנה זהו רק מדרבנן כדמפורש התם בסוכה ותדע דאל"כ האיך משכחת בכור מבהמת שביעית). ולכאורה יש סברא לומר דעכ"פ חסרון זה שהוא מבהמת שביעית לא גרע מכל שאר איסורי מזבח ששנינו כולם נכנסין לדיר להתעשר. ולא נתמעט רק הנך דמנה שם ממשמעות הכתובים. ולכן נימא דמהאי טעמא גם בהמת שביעית חייבת במעשר. אך זה אינו דבשלמא שארי איסורי מזבח כשיהי' העשירי שפיר קדשי ולא יהיו נקרבין מפני פסולם אבל יהיו נאכלין במומן. משא"כ הכא בבהמת שביעית כשיהי' העשירי היכא ליעביד. יקריבנה הא בעי להקטיר האימורין ולאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. לא יקריבנה הרי עדיין אין בה מום ופסול בגופה ולא מצי לאכלה. ולהשהותה עד שנסתאב אי אפשר כשיגיע זמן הביעור וכמ"ש. וא"כ הקד"ל לימא הש"ס דבהמת שביעית פטורה ממעשר בהמה ג"כ מאותו טעם דלאכלה ולא לשריפה:

אמנם יש לומר סברא אלימתא דלא דמי מעשר בהמה לבכור. ובמעש"ב ה"נ דמתחייב. וטעמא דמלתא דהנה אף בבכור פריך הש"ס דניגמור מחלה מה התם חייב אף בשביעית אע"ג דאלו מיטמא משרף. ה"נ לחייב בבכורה. ומשני התם עיקר לאכילה ולא יבא לידי שריפה רק אלו מיטמא. הכא עיקר לשריפה דהא בודאי יצטרך להקטיר האימורין. והנה זה שייך רק בבכור משא"כ לענין מעשר בהמה. היינו שיהי' נכנס לדיר להתעשר. שוב נימא דגמרינן מחיוב חלה ותו ליכא למימר גם בזה הכא עיקרה לשריפה זה אינו דגם כאן מי יימר דתצא בהמת שביעית בעשירי שמא תשאר חולין. ולכן שפיר היא נכנסת לדיר ואז אף כשתצא בעשירי תהיה נקרבת והאימורין נקטרין כמו בחלה של עיסת שביעית אם נטמאת באמת נשרפת ואין האיסור דלאכלה ולא לשריפה מצלת אותה. הואיל שאין עיקרה לשריפה. ודוחק הוא להקשות אכתי אם הי' כל העדר מבהמות שביעית דבודאי קאי אחת לשריפה מאי איכא למימר זהו דוחק דלא שכיח שיגדל עדרים של בהמות שביעית. ותו אף בכה"ג מהדין הוא שיתחייב במעש"ב כיון דבעצם החיוב לאו לשריפה קאי כאשר היו בהמות שביעית רק מיעוט בהעדר. וכמ"ש. ותדע דהא גם בעיסת שביעית דלעולם חייבת בחלה. נימא ג"כ באם כבר נטמאת העיסה בטבלה איך תתחייב בחלה. הא אז בודאי לשריפה קאי ולאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. א"ו הואיל דעיקר החיוב עפ"י הרוב הוא בטהורה. ואין להאריך:

ומהאי טעמא נמי פשיטא דעיסת שביעית של חמץ מתבערת ונשרפת לפני הפסח. דלא עדיף מתרומת חמץ אע"ג דלאכלה ולא לשריפה מ"מ הא לאו עיקרה לשריפה וכמ"ש. אך הא צ"ע יהיה אסור להחמיץ עיסת שביעית לפני הפסח מטעם שיהי' גורם בידים לשרוף פירות שביעית. והנה כה"ג הקשו התוס' במס' זבחים (דף ע"ה ע"ב) ד"ה שביעית שיהי' אסור להחמיץ תרומה קודם פסח. ותירצו דהכי עדיפא שיהי' מותר לאכול איך שירצה משום למשחה כדרך שהמלכים אוכלין. ותי' זה לא שייך גבי פירות שביעית דלא כתיב כלל למשחה. וא"כ יהי' אסור להחמיץ עיסת שביעית דהוי כמפסיד שיביא אותה לידי שריפה בפסח. אך יש לחלק. דחלת שביעית אלו מיטמא שפיר היא נשרפת בודאי משא"כ לענין חימוץ לפני הפסח הא אי הוי מתרמי אוכלין שפיר יהי' נאכל ואין להאריך ולהלן יבואר עוד בזה:

(פלפול בגמרא זבחים) ד והנה בזבחים (דף ע"ה ע"ב) במשנה גבי אשם שנתערב בשלמים. יאכל כחמור שבהם דברי ר' שמעון וחכ"א אין מביאין קדשים לבית הפסול. ואמרינן עלה בש"ס הא דאמרינן שביעית אין לוקחין בדמיו תרומה מפני שממעט באכילתה לא אתי כר"ש דאמר מביאין קדשים לבית הפסול. והתם הרי הוא ממעט באכילתה (כלומר באכילת התרומה שיצטרך לבערה כשיגיע זמן הביעור. כן פירש"י) ומשני ה"מ דאי עבד לכתחלה לא. וקשיא לי מסוגיא דילן דמבואר דעיסת שביעית הי' פטור מחלה משום דאלו מיטמא מישרף רק משום קרא דלדורותיכם מיחייב. וא"כ פשיטא דמהאי טעמא יהי' אסור לקנות לכתחלה תרומה בדמי שביעית משום דאלו מטמא מישרף. וא"כ אף לר"ש דלא חייש ני גרם פסול אל התרומה להתבער בשעת הביעור דאיהו סבר מביאין קדשים לבית הפסול. הא מ"מ ליחוש לתקנת דמי שביעית וכן יקשה לכאורה גם להפך בסוגיא דילן למה לא קאמר ג"כ דמש"ה בהמת שביעית פטורה מן הבכורה הואיל דממעט באכילת הבכור שיהי' מוכרח לאוכלו תוך שנתו קודם הביעור דוקא. אך זה לק"מ דהא דאין מביאין קדשים לבה"פ הוא רק מדרבנן. ותו דהא היכא דאין לנו תקנה אחרת לא איכפת לן הא דמביאין קדשים לבה"פ כמו שמבואר שם. ויש להאריך בהא ענינא ואכ"מ. אבל התם קשיא דאף לר"ש יהי' אסור ליקח תרומה בדמי שביעית משום דאלו מיטמא מישרף. ולאכלה א"ר ולא לשריפה. ונמצא מפסיד פירות שביעית. ולכאורה יש לתרץ. דמש"ה לא חיישינן לזה דאף אלו מיטמא הרי יכול אז לפדות התרומה מדמי שביעית דהא לפירות שניות יש פדיון. אך זה אינו. דא"כ דסמכינן אתקנה שיפדה אח"כ. הרי יקשה דלפ"ז גם בשביל האיסור דאין מביאין קדשים לכה"פ לא נחוש מאותו טעם עצמו דיש תקנה ע"י פדיון שיפקיע קדושת שביעית ע"י פדיון ולא יצטרך תו לבער בשעת הביעור. א"ו דעל תיקון זה לא סמכינן [ויש עוד טעם דכשתטמא התרומה ולא חזיא רק להסקה הרי לא יהי' דמיה רק דבר מועט ונמצא מפסיד דמי פירות שביעית (ועי' תוס' פסחים דף מ"ז בחמץ הקדש שנתחמץ שום אדם לא יפדנה) אך טעם זה לא יספיק לתרץ התם בזבחים