זכר ישעיהו (רמב"ם) סב

דחיישינן שתבא התרומה לבה"פ כשיגיע זמן הביעור דשפיר יש לה אז פדיון שהרי עדיין טהורה היא] וע"כ נימא בפשיטות דעל הא דיפדה אח"כ לא סמכינן. וא"כ הדק"ל הא אף לר"ש דסבר מביאין קדשים לבה"פ מ"מ יהא אסור לקנות תרומה בדמי שביעית מטעם דדלמא מיטמא ותשרף:

ונראה לענ"ד דהא דאמרינן בעיסת שביעית שהי' מהראוי לפוטרה מחלה דאלו מיטמא מישרפה. היינו רק אליבא דידן דאין מביאין קדשים לבה"פ ה"נ חיישינן לשמא יטמא. אבל לר"ש כמו דלא חש לאותו פסול שיגרום זמן הביעור. ה"נ לא חייש לשמא יטמא דבחדא מחתא מחתינהו:

ואדרבה ק"ו הוא ומה התם דזמן הביעור עבידי דאתי ואפ"ה לא חייש לי' דאפשר שיאכלנה קודם לכן. מכ"ש דלא חייש לשמא יטמא. ולכן שפיר לדידי' קונין תרומה בדמי שביעית ולא חייש לא להפסד תרומה ולא להפסד שביעית:

אך אכתי קשה התם בזבחים דמייתי מתני' אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה ור"ש מתיר. אלמא דלא חייש שיביא התרומה לבה"פ בשעת הביעור. ומשני שאני תרומת ירק דרבנן עיי"ש. והשתא כיון דסובר עכשיו דאף ר"ש חייש להביא לבה"פ דבר של תורה. א"כ נהי דמשום פסול התרומת ירק לא חייש הא איכא עוד משום איסור שביעית דמביאה לבה"פ משום דאלו מטמא התרומה. אך י"ל דהתם רק דרך דיחוי. ועי' בר"ש במס' שביעית שם דמפרש טעמא דמתני' באמת משום דמפסיד לשביעית. ועי' הל' מע"ש פ"ז הי"א אין לוקחין תרומה בכסף מע"ש מפני שממעט אכילתו ואכילתה ויש להאריך עוד בזה ויבואר במק"א:

(ביאור סברת רבינו) ה ונשוב לענינינו בנידון בהמת שביעית דפטורה מן הבכורה. וכבר בררנו היטב הך טעמא דילן משום לאכלה ולא לשריפה. ונבא לבאר טעמו של רבינו שכתב משום לאכלה ולא לסחורה. ואם תהי' חייבת בבכורה ה"ז משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית:

ויש להבין כוונתו מה משתכר יש כאן כשהיא חייבת בבכורה:

והכ"מ ביאר דבריו. דמשתכר שאינו חייב לבערו בזמן הביעור ונותנו לכהן ויש לו טובת הנאה. ודבריו תמוהים לענ"ד הנה הא דכתב שאינו חייב לבערו בזמן הביעור אולי שפיר קאמר הואיל דלא אפשר דאם לא יפול בו מום איך יוכל לבערו ואע"ג דיוכל להקריבו אכתי בנולד סמוך לשעת הביעור ולא הי' בן ח' ימים לזמן הביעור איך יוכל לבערו הא גם להקריבו אי אפשר. כן יש לומר בדוחק. משא"כ בעיסת חלה הרי לעולם יוכל לבערו קודם הביעור. אבל סיום דברי הכ"מ דנקרא עוד משתכר משום שיש לו טובת הנאה מהכהן. זהו יפלא מאד. דא"כ מ"ש חלה מבכור. ונהי דבחלה ליכא משום ולא לשריפה הואיל דלאו עיקרה לשריפה כדמסיק הש"ס:

מ"מ הא איכא ג"כ משום ולא לסחורה ממש כמו בבכורה שהרי יש לו להבעלים ג"כ טובת הנאה מהכהן כמו בבכור. וא"כ יפטור גם מחלה בשביעית. ומאי אית לך למימר שאני התם בחלה דכתיב לדורותיכם. אכתי נגמור מינה כדפריך הש"ס. עוד יקשה תינח בבעלים ישראל אבל בבעלים כהן מאי איכא למימר יתחייב בבכורה בשביעית. וליכא כאן משום ולא לסחורה שהרי הוא מחזיקו לעצמו. עוד קשה דהא הא דיש טובת הנאה בבכור הוא דינו של רבינו שכתב על זה יראה לי וכו' (עי' ה' בכורות פ"א הלכה ט"ו ובכ"מ) אבל לא נזכר בגמרא:

והנה בדברי רבינו מבואר דעיקר הסברא שלו היא דאלו הי' נותנו לחיוב בכורה הי' יוצא מתורת פירות שביעית וזה נקרא משתכר. דכמו דמשתכר אסור לפי שמוציא תועלת חדש מפירות שביעית מה שאינו אצלו בתורת פירות שביעית שהם רק לאכלה. ה"נ כשהוא מפקיע דמי שביעית מתורת שביעית הוא ג"כ אסור. כן מהצורך לברר כוונת רבינו בדוחק. אבל גוף ההקדמה צריכה חיזוק דאמאי הי' יוצא הבכור מתורת פירות שביעית. וגבי עיסת שביעית משמע מפורש דכשנותנה לכהן היא ג"כ אצלו בתורת פירות שביעית. ומ"ש בכור מחלה. ויש לבאר קצת לכאורה. דכשנותן לכהן ה"ז כמוכרו לו. הלכך בהמת שביעית שהוא בהכרח פירות שניות הרי נפקי לחולין מתורת דמי שביעית. משא"כ גבי עיסת שביעית דחייבת בחלה אף אחר שנותנו לכהן לא נפקי מתורת פירות שביעית דפירות הראשונים אין להם פדיון לעולם כמש"ל. כן יש לבאר לכאורה. אך עדיין אינו מתקבל על הדעת שיהי' נתינתו לכהן כמוכרו והלא בכל מקום מתנות כהונה הם דוקא בתורת מתנה חשיבי (ועי' בב"מ פ"ק מתנות כהונה קאמרת שאני מת"כ דמתנה כתיב בהו עיי"ש). ותו דא"כ אמאי בהמת שביעית חייב במתנות כהונה הזרוע והלחיים וכו' ונותנם לכהן. הא גם כאן נימא דנפקי מתורת פירות שביעית כמו בבכור ומ"ש. א"ו שהם מתנה ביד כהן ועדיין קדושת שביעית חל עלייהו. ואמאי קאמר רבינו דבכור הי' יוצא מקדושת שביעית. ואי משום קדושת קרבן הי' מוצא מתורת פירות שביעית. הרי מצינו בחטאות ואשמות שהביא מדמי שביעית יאכל כנגדן כמש"ל. ומבואר מזה דלא נפקי מתורת דמי שביעית עד שיחללן ע"י שיאכל כנגדן:

ונראה לומר דסברת הרמב"ם הוא כיון שהבכור הוא תולדת הבהמה שניקחת בדמי שביעית ע"כ אם היתה נתפסת בקדושת בכור יהי' עי"ז נפיק מתורת דמי שביעית. דמהיכא תיתי קדושת שביעית לזה. ובאמת צ"ע על הטעם דמשום לאכלה ולא לשריפה מה טעם הוא זה וכי בשביל כך יהי' נדחה קדושת הבכור שכבר ראוי לו שיחול:

והלא זה הוא כמו דיעבד. ואטו נימא דתרומה שניקחת בדמי שביעית ונטמאת לא יהי' צריך לשורפה משום לאכלה ולא לשריפה. והך לאכלה ולא לשריפה הוא שייך שפיר להזהיר שלא לסבב ולגרום שריפה לדמי שביעית. והש"ס במנחות לענין עומר שפיר מקשה האיך בא מפירות שביעית הא לאכלה ולא לשריפה היינו איך אנו לוקחין פירות שביעית ומקדישין אותן להעומר הא ישרוף מהן הקומץ ונמצא שהוא לוקח לכתחלה פירות שביעית ומקצן שיבאו על האש. משא"כ בבהמה שניקחת מדמי שביעית ונולד ממנה בכור הרי אנן לא עבדינן כלל רק קדושת הבכור ממילא אתיא. ומה שיצטרך עי"ז לשרוף האימורין מה בכך ליהוי כתרומת דמי שביעית שנטמאה דבודאי נשרפת (וקצת דומה לזה דגם לענין האיסור דלאכלה ולא לסחורה מותר בנזדמנו למכור דברים האסורים). ואמנם לפי טעמו של רבינו משום לאכלה ולא לסחורה א"ש הואיל דע"י כך תצא הבהמה היינו הבכור מקדושת שביעית וכמ"ש. ועי' ירושלמי ספ"ז דפאה כרם הקדש חייב בשביעית וכו' לפדותו ולאכלו. נמצא כלוקח לו קורדום מדמי שביעית ועיי"ש בק"ע:

ויש להאריך ועי' מ"ש בפ"ד ה' שקלים:

ולפי טעמו של רבינו יש לתרץ תמיהת התוס' במנחות שם שהקשו לפי מסקנת הגמרא דבכורות דמש"ה לא יליף בכורה מחלה בשביעית. דבכור עיקרו לשריפה אבל חלה עיקר לאכילה. והשתא אכתי יקשה לילף מעומר הבא בשביעית ואע"ג דמעיקרא ג"כ לשריפה דלא סגי בלא"ה ומוכרח להקטיר קומץ. עיי"ש בתוס' שתירצו בדוחק אך אי נימא כטעמו של רבינו ניחא. דשאני בכור משום לאכלה ולא לסחורה. והואיל דיהי' עיקרו לסחורה לא ילפינן מעומר אע"ג דהתם עיקרו לשריפה. ויש להסביר טעמא דמלתא דמשום ולא לסחורה חמיר משום ולא לשריפה. הואיל דגבי סחורה יש איסור משני צדדין היינו הנותן והמקבל עוברים באיסור לאכלה ולא לסחורה. ובהכי ניחא מה שיש לדקדק בטעמו של הרמב"ם דמשום ולא לסחורה הוא. ואמאי הא הוי כנזדמנו לו שהרי הבכור הלזה נולד אצלו. אך לפמ"ש א"ש דהא מ"מ מצד המקבל לא הוי כנזדמנו. ועדיין הענין עמום ולא נהיר ולא צהיר לי לענ"ד להאיר ולחזק עצם סברת רבינו אמאי חשיב זה כמו עושה