זכר ישעיהו (רמב"ם) נו

או שיאכל פחות מכשיעור בכדא"פ. הנה י"ל על פי מה שכתבתי בה' חגיגה דבקדשים א"א להגביל דוקא אכילה מיוחדת בכה"ג משום דאין ממעטין באכילת קדשים. בין במנין אוכליהן בין בזמן האכילה. ולפ"ז מסתברא דגם באופני האכילה אין למעט עיי"ש. אך אכתי יש לפקפק כיון דטעמא דמלתא הוא לפי שאין מביאין קדשים לבית הפסול וכשיהי' ממעט באופני האכילה שמא עי"ז יבא לידי נותר. וא"כ בנ"ד הרי בידים אנו דוחין לי' לבית השרפה ועבדינן לי' נותר האיך שייך למגזר משום שמא יבא לבית הפסול. וא"כ יותר מוטב הצלה פורתא להאכיל באופן הנ"ל היינו לקטן או פחות פחות מכזית ואמאי גזרו אומר שתשרף:

ג איברא דלכאורה קשיא יותר אמאי באמת הותר להביא חטאת העוף על הספק והא מביאין קדשים לבית הפסול (זבחים דף ע"א ע"ב עיי"ש). והאיך מביא לכתחלה חטאת זה דלשרפה עומד. והרי אמרינן (פסחים דף פ"ט ע"א) בחמשה שנתערבו עורות פסחיהן כולן יצאו לבית השרפה ופטורין מלעשות פ"ש. ומהדרינן בגמ' דליתי' כל חד עוד פסח על תנאי שאם יצא תהא שלמים. ואמרינן דא"א לעשות הכי משום דממעט באכילת שלמים. הרי משום דאסור למעט באכילת קדשים דחינן אפי' חיוב פסח דאיכא כרת. ומכ"ש היכא דמביאו ודאי לבית הפסול דאסור להביאו. ויש לומר דמשום תקוני גברא שאני. דהרי הבעלים הם מחוסרי כפרה וכדברי רבינו דרק במחוסרי כפרה התירו חטאת העוף שעל הספק:

פרק ארבעה עשר הלכה י'. חישב לאכול כחצי זית הזבח כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין וכו'. הנה כך שנינו ספ"ב דזבחים לענין זבח ונשנה הדבר סוף פ"ו (דף ס"ה) לענין עוף. והנה ראיתי להעתיק כאן מה ששלח לי בהאי ענינא בשנת תקצ"ח כבוד אחי הצעיר ורב בחכמה מוהר"ר ישכר דוב הכהן ש"ן את אשר השיב להרב הישיש מוהר"ר דוד בן הגאון בעל קצוה"ח. והנה ערבים עלי דברי דודים וראוים לקבעם פה וז"ל:

כל טוב לכבוד ידידי הרב רבי דוד יחי' לפ"ק תקצ"ח. גי"ק הגיעני לנכון ומה נעמו לי דבריו היקרים שעשה לי מדור בפ"ע ונמלך בקטן כמוני על אודות קושיא אחת קשה כטינרא המונחת לעיניו בים התלמוד זה ארבעים שנה. ובתחלה נסוגתי אחור מלהניף שכלי הדל לפוצץ זה הסלע כי הלא צעיר אנכי לימים. ומה אדע אשר לא ידע מר. אכן אחרי אשר ראיתי מעכ"ת דורש ממני לעיין בזה ולהביא לפניו את אשר יקרה ד' לידי שמתי עין חודרת על זה הענין. ואקוה אשר ת"ל צללתי במים אדירים ולא יגעתי לריק. ואם מעט הוא הלא רב הוא לפי דלות שכלי ולפי חומר הקושיא. ואדבר נגד מלכים. מאן מלכי וכו'. ולא אבוש בס"ד:

והנה כת"ר הקשה במתני' דזבחים (דף ס"ה) דאיירי בעוף ומסיים שם. לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין. ונתפלא מר הלא בעוף אחד לא משכחת כלל ביחד אכילה והקטרה. דחטאת העוף כולו נאכל והקטרה ליכא ובעולת העוף כולו נקטר ואכילה ליכא. וא"כ הוי אצל כל אחד חצי זית אינו ראוי ובלא"ה ליכא פיגול דאין מפגל רק בדבר הראוי לאותו ענין. זהו תוכן קושייתו. והיא קשה כברזל וראויה היא לגברא רבה דכוותיה:

והנה מעכ"ת רצה לתרץ דמשכחת שפיר בעולת העוף וכגון דאפקי' חצי זית בלשון אכילה למזבח (היינו כוונת המשנה לאכול ח"ז), וחצי זית בלשון הקטרה ומצינו לעיל (דף ל"א) דא"ר אסי אכילת מזבח מועלת לפגל. ולכן שפיר קמ"ל מתני' דהשני חצאי זיתים אלו אין מצטרפין. אלו תוכן דברי מעכ"ת לתרץ קושייתו. אבל אחר העיון הברור נראה לענ"ד דאין זה נכון. א) דסתמא דמתני' איירי בשני מיני פסול מחשבה בין חוץ למקומו ובין חוץ לזמנו. וכן פי' רש"י לעיל (דף כ"ח ע"ב) ולדברי מעכ"ת לא נוכל למיקם הך בבא דסיפא בחוץ למקימו דאכילת אש של הדיוט הוא. ואז אפי' כזית שלם לא יפסול דאכילת אש הדיוט לאו שמה אכילה וכמ"ש התוס' מנחות (דף י"ז ד"ה ל"ש) וז"ל דאפי' השתא נמי דרבי קרא מחשב בלשון אכילה אי חשיב באימורין שתאכלם אש של הדיוט למחר לא הוי פיגול וכו' יעויי"ש. ב) ואף אי נימא דלא איכפת לן הא וניקום בבא זו רק בחוץ לזמנו. הנה עוד לא הוברר הענין אם בכה"ג באמת לא נימא דמצטרפין. והשכל הישר מכריח הכי דמצטרפין. דמה בכך שהוא מפקיע בלשון אכילה למזבח. סוף סוף תרווייהו אשני חצאי זיתים קיימי. ולא אמרינן דלא מצטרפין רק כשהחצי זית דלאכילה הוא לאכילת אדם ולכן לא מצטרף עם החצי זית דלמזבח. אבל כשהוא לאכילת אש של מזבח מסתברא דה"נ דמצטרף עם הח"ז דלהקטרה. כיון דלגבי מזבח אכילה אחת היא. וכן משמע מפי' רש"י שם בזבחים (דף ל"א סוף ע"א) וז"ל דכל חדא וחדא למלתי' הוא דהוי אכילה. נשמע מזה דהיכא דשניהם אכילה לדבר אחד מצטרפין:

(תי' של אחי ש"ן) ולפי ענ"ד נראה לתרץ לחומר הקושיא דמתני' דילן איירי שפיר בחטאת העוף ואי משום דכולו נאכל ואין ממנו להקטרה כלל. בזה נוכל לומר עפ"י מה דאמרינן לקמן (דף ע"ו ע"ב) בפי' רש"י ד"ה וכי קודם וכו' דהזאה במקום הקטרה קיימא יעויי"ש. וא"כ שוב יש למוקמי מתני' כגון שחישב להקטיר ח"ז דם והוא ראוי להקטרה הואיל ששייך זה להמזבח ע"י הזאות. וגם מלשון רבינו פי"ד מפסולי המוקדשין דין ח' נראה הכי דחשיב דם ראוי למזבח להקטרה. מדחשיב שם מה שאינו ראוי לאכילה וכן מה שאינו ראוי להקטרה ומה שאינו ראוי לשניהם. ומונה חישב לשתות דם תחת סוג שאינו ראוי לאכילה לבד. ומדלא הביאו בין שאינו ראוי לשניהם ש"מ שדם נקרא ראוי להקטרה. ושפיר אשמעינן מתני' בחטאת העוף וחישב חצי זית לאכילה וח"ז דם להקטרה. ואי קשיא הלא מחשבת פיגול גבי דם פוסל אפי' מקצת דם כמו ששנינו לעיל (הל' כ"ז). זה אינו דאכתי בעינן שיהי' בו שיעור הזאה בכדי שלא יספג עצמו מדם (עיי"ש בה' פסולי המוקדשין הל' יו"ד) וא"כ שפיר נימא דמתני' איירי שחישב על קצת דם פחות משיעור זה. ופשיטא דחצי זית דנקט לאו דוקא אלא כלומר פחות מכשיעור וז"פ:

כך נראה לענ"ד לתרץ מתני' להצילה מקושיא חמורה ההיא. ויבחן נא הדברים הללו בשכלו הזך ואם שגיתי יורני. ובעבור זה תברכני נפש או"נ י"ד הכהן. ע"כ דברי אחי החכם השלם ש"ן ושלחם אלי והשבתי לו אז את אשר פקפקתי בדבריו ומה שנראה לענ"ד בעיקר הקושיא וז"ל :

(סתירת הנ"ל) ראה אחי יקירי החכם השלם שיחי' הנה דבריך טובים ונכוחים בהשקפה ראשונה. ושומע אין לך מאת שופט נאמן כמוני. הנה תוכן תירוצך הוא דכמו שכתב רש"י בזבחים (דף ע"ו ע"ב) דהזאה במקום הקטרה קיימא ה"נ בחישב להקטיר הדם מתפגל בכך. זהו דבר זר. ואי משום דרש"י כתב התם לענין דגם בהזאות דרשינן משום דכל שממנו לאשים עיי"ש. מה ענין זה לפיגול שיהי' הדם נקרא ראוי להקטרה ומר"פ י"ג מפסולי המוקדשין מבואר להפך שכתב ע"מ לזרוק דמו וכו' או להקטיר. דבר הראוי להקטיר ולא כלל גם דם בהדי הראוי להקטיר. אלא פשיטא שאם חישב על הדם להקטיר לאו מידי עביד. ומה שהבאת ראיה מדלא חשב רבינו גם דם תחת אותו סוג שאינו ראוי לא לאשים ולא לאכילה ומוכח מזה דדם ראוי לאשים להקטרה. זה אין ראיה כלל ודהא בדם שפיר שייך פסול מחשבה