זכר ישעיהו (רמב"ם) נז

בהזאות. ויכולת להביא ראי' לכאורה יותר ברורה מלשון רבינו שם דין ה' שכתב א"ד שאינן ראוין לאכילה וראוין להקטרה. הדם והאמורין וכו'. הרי דחשיב דם ראוי להקטרה. אך הא בודאי ליתא דלא חשב דם תחת סוג זה. רק לפי שאינו ראוי לאכילה וראוי למזבח אבל לא ע"י הקטרה וז"פ. וכן בלשון הרמב"ם סוף הפרק כתב המחשב בדם להזאות. וזהו אצלי דבר פשוט דדם להקטרה בודאי נקרא אינו ראוי. ועי' פ"ה ה' איסורי מזבח דין ד' דכתב המקטיר עם דבש אפי' דבר שאינו ראוי להקטרה חייב. וקחשיב כגון בשר חטאת העוף וכל שממנו לאשים (עיי"ש בכ"מ באריכות) ולא מנה דם עולת עוף או דם חטאת העוף. הרי דדם לעולם לא נקרא דבר המוקטר. וזה ברור:

ואף לענין דמחשב בדם להזות שלא בזמנו נראה לי שבחטאת העוף לא בעינן שיעורא. דהא דכתב הרמב"ם (ספי"ד) כיון שחשב על כדי הזיה מן הדם פסל. איירי בזבח דהזיות של מצוה צריכין שיעור בכדי שיספוג וכו' אבל בחטאת העוף לא מצינו רק שימצה דמו על קיר המזבח והנשאר ימצה על היסוד (עי' מעה"ק פ"ז). והא בודאי דחוק למאד למימר דמתני' איירי במחשב על הדם להזות חוץ למקומו או וכו' וקריא מתני' להזאה הקטרה הואיל שהוא למזבח. והזאות במקום הקטרה קיימא (כמ"ש רש"י לענין כל שממנו לאשים) הא בודאי ליתא דלא מצינו כה"ג ותדע דלעיל ספ"ב בעי ר"א חישב כזית בשני בני אדם מהו וכו' ת"ש לאכול כחצי זית ולהקטיר כח"ז כשר וכו' הא לאכול ולאכול דומיא דלאכול ולהקטיר ש"ד ש"מ. ואי נימא דקרינן להזאות הקטרה לידחי דמתני' איירי לאכול כח"ז היינו האמורין לאשים דאכילת מזבח ש"א. ולהקטיר כח"ז היינו הזאה ושפיר שניהם למזבח וכגברא חדא דמי. א"ו דלא מצינו דקרי להזאה הקטרה גם בלא"ה א"א לומר כן דהא בזה פשיטא דלא מצטרפי דאין שיעוריהם שוין. עי' סוכה (דף י"ז ע"א) ואין להאריך. וחוץ לזה צ"ע איך יכול לפגל בעוף בהזאת הדם הא תיכף בשעת מליקה הוא ממצה הדם על קיר המזבח ועל היסוד והרי הוא עומד ועובד עכשיו במזבח במקומו ובזמנו כדינא ואיך פוסלת מחשבתו. והרי מעשיו מוכיחים להפך. עי' ריש מנחות. ר"ש אומר מעשיו מוכיחין עיי"ש. אך י"ל כגון דבשעת מליקה חישב שימצה הדם הנשאר על היסוד שלא בזמנו. דמצינו שמפגלין על שפיכת שירים עי' מ"ל רפי"ג ממעה"ק. ולכאורה יש לתרץ מתני' דאיירי בחטאת עוף וקריא להזאת הדם אכילה דזריקה אכילת מזבח הוא כמ"ש רש"י פ"ק דזבחים (דף ט' סע"ב). אך גם זה דחוק דאכתי האיך שייך צירוף בזה כנ"ל. ואין להאריך:

אבל יותר נראה לי תירוצו של הרב המקשה דמתני' איירי דאפיק להקטרה בלשון אכילה. וניחא נמי קושיית התיו"ט לעיל ספ"ב למה איכפל התנא בזבח ובעוף אך לפ"ז א"ש דבעוף רבותא קמ"ל אע"ג דבאמת הכל לאשים. ויש לפלפל עי"ז קצת בגמרא דלעיל ספ"ב. אך לפי שהענין זה הוא פלפלא יבשתא אין להשתקע יותר:

ואמנם בר מיני' דהאי אליבא דאמת נראה לי התי' היותר נכון לומר. דבאמת לא משכחת כלל בעוף הך בבא רק אשגרותא דלישנא נקטי להתנא ונמשך אחר לשון המשנה דלעיל ספ"ב. וכה"ג מצינו בירושלמי דמגילה פ"ק על מתני' דהכל כשירין לקרות המגילה חוץ מחש"ו. ואמרינן בירושלמי דחרש אשגרותא דלישנא הוא דחרש שדברו בו בכ"מ הוא שאינו מדבר עיי"ש. וה"נ מסתבר לומר בנ"ד ולשוא עמלו הבונים תירוצים שונים. כן נראה לפענ"ד:

פרק י"ט הלכה ה'. ואין שריפת טמא ונותר ופיגול דוחה את יו"ט ואצ"ל את השבת ע"כ. וכן בה' י"ט פ"ג ה"ח כתב לענין חלה טמאה שאין שורפין אותה ביו"ט שאין שורפין קדשים שנטמאו ביו"ט. ששריפת קדשים שנטמאו מ"ע וכו' ועשיית מלאכה עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"כ. ויש לי בזה גרגרים אחדים אל חיך טועם:

א הנה ידוע שיטת רש"י מה שכתב בפ' אין צדין במשנה ועל החלה שנטמאת דבהסקה או לתתה לכלבו אסור דקיי"ל דאין שורפין קדשים ביו"ט. ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא דהא אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט הבערה לצורך היא. דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה היא ומותרת אפ"ה בשמן שרפה לא. והוא שמן תרומה שנטמאת דגזירת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערין ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן. דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא. עכ"ל רש"י. וכן כתב בפ' אלו עוברין במשנה דכיצד מפרישין וכו' דכשם שאסור לשורפן כך אסור לתתה לכלבו דכל אופני ביעור חשיב מלאכה:

(קו' חדתא על פי' רש"י) וקשיא לי על שיטת רש"י קושיא חדתא:

מהא ששנינו בפ"ג דכריתות. יש אוכל אכילה אחת וחייב משום ד' חטאות ואשם אחד. טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביה"כ. רמ"א אם הי' שבת והוציאו חייב א"ל אינו מן השם ע"כ. והשתא לדעת רש"י דהנותן קדשים טמאים לכלבו ביו"ט חשיב מלאכה כהבערה שלא לצורך. א"כ הרי יש כאן עוד חטאת משום איסור מלאכה ביה"כ. היינו דאכילתו חשיב מלאכה כמו הבערה דמה לי אם הוא מריצו לפני כלבו או הוא אוכל בעצמו סוף סוף הרי הוא מבער בזה קדשים טמאים ביה"כ. וחשיב כמלאכת הבערה:

ועוד יותר יקשה ניתני עוד אם הי' שבת חייב עוד חטאת גם משום מלאכה בשבת. והרי יש כאן ששה חטאות היינו הד' דמתני' ועוד משום מלאכה ביה"כ ומלאכה בשבת. דאכילתו גופא חשיבא מלאכה. הואיל שמבער בזה קדשים טמאים ואין לדחוק דנהי דסבר רש"י דאסור גם להאכיל לכלבו דזהו ביעורו. מ"מ לאו כמו מלאכה ממש חשיבא להתחייב כרת וחטאת. הנה לא משמע הכי מפשט דברי רש"י ומנ"ל לחלק בהכי. דסתמא קאמר הלכך מלאכה היא. ואף לפי מה שתמהו עליו התוס' דביצה שם דהא דאין שורפין קדשים בי"ט ה"ט משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשריפתו. אבל הכא כשנותן לפני כלבו אין כאן שום טורח מלאכה עכ"ל התוס'. הנה בנ"ד גם הם יודו דהא הוא עביד מעשה בידים היינו שהוא בעצמו האוכל וזהו חשיב עוסק בביעור והוי ממש כמו הבערה לפירש"י. וא"כ קשיא לדידיה סתם מתני' דלא חשיב חטאת גם על זה:

ואין להשיב על זה לא מן השם הוא זה כמו שהשיבו חכמים לר"מ לענין אם הי' שבת והוציאו. זה אינו דהתם איסור הוצאה לאו באכילה תליא. ואף לפמ"ש התוס' שהוציאו בפיו מ"מ לאו האכילה גרמה להאיסור ושפיר השיבו לו אינו מן השם. משא"כ לפי קושייתי הרי גוף האכילה היא איסור מלאכה. וגם אין לדחות משום אין איסור חל על איסור. דהא איסור מלאכה הוא איסור כולל ומוסיף כמו שאנו מוכרחין לומר לר"מ וכמבואר בסוגיא:

(תי' מושכל) ונראה לענ"ד לתרץ דהנה מצינו דבחייבי חטאות בעינן שיהי' שב מידיעתו. כלו' אלו הוי ידע היה שב מלעשות האיסור מפני אותו עונש הנאמר בו (עי' יומא דף פ'. ובפ"ק דחולין) ולפ"ז א"ש בנ"ד דמש"ה לא מצי להתחייב חטאת גם משום מלאכת יה"כ דלא משכחת כלל שיהיה מזיד באיסור זה גרידא ויהיה שב מידיעתו רק מפני האיסור מלאכה דבהכרח יתודע לו גם שארי איסורין:

דכשנאמר לו אסור אתה לאכול זה משום מלאכה ביוה"כ. הלא ישאל מה ענין אכילה למלאכה. וע"כ יהיה איסור זה מושך עצמו ואחר עמו. ונאמר לו לפי שזה הוא קדשים טמאים