זכר ישעיהו (רמב"ם) נה

משום זריזין מקדימין תקיעה נמי ניעבד בראשון משום זריזין וכו'. ומבואר התם דאליבא דמסקנא הכי הוא שהקדימו הלל בראשון משום זריזין ולא חששו למצוה משום ברב עם. הרי דמשום זריזין מקדימין נדחה ברב עם. וא"כ כ"ש דגם אין מעבירין וכו' (דחמיר מן זריזין מקדימין כמבואר בכל מה שהארכתי לעיל) עדיף מן ברב עם והדק"ל אמאי משום ברב עם של פו"ש בטלו להא דאין מעבירין וכמ"ש. אמנם באמת אחר העיון לק"מ ולא דמי. דבשלמא התם בהלל הרי המצוה אשר עליה נאמר אין מעבירין היא מצוה אחרת. היינו קריאת ההלל. ולכן אפשר להכריע דהזריזות של מצות הלל עדיף מן המצוה ברב עם. דיותר טוב להקדים המצוה ממה שנהי' מאחרין אותה כדי שתבא ברב עם. משא"כ כאן ביומא הלא זה שנאמר כאן דאין מעבירין הוא הוא על אותה מצוה גופה של ברב עם. היינו דאסור לעבור מן המצוה ברב עם הבאה לידו כאן אצל ראיית כה"ג וללכת להמצוה ברב עם שאצל פו"ש. וע"כ פשיטא דלא יהי' האזהרה אין מעבירין עדיף מאותה מצוה גופה אשר עליה נאמר דאין מעבירין ממנה. ולכן שפיר עשו דלא חששו בנידון כי האי משום אין מעבירין על המצות ומאי מצוה דרב עם דאז היתה מצות ברב עם אצל פו"ש בטילה לגמרי הנה בררתי ת"ל כל הענינים הללו בכח סברא ברורה בחידודא וליבונא:

הלכות פסולי המוקדשין פרק שביעי הלכה י'. חטאת העוף הבאה על הספק נעשית כמצותה ואינה נאכלת אלא תשרף ככל פסולי המוקדשין. וכיצד תבא על הספק. כגון שהיתה האשה ספק זבה או ספק יולדת וכל כיוצא בזה. ואין לנו חטאת בהמה על ספק. שאם נסתפק לו אם חטא או לא חטא יביא אשם תלוי. ע"כ:

א הכסף משנה כתב וז"ל. ומצאתי כתוב שדקדק רבינו לכתוב כגון שהי' ספק זבה או ספק יולדת מפני שאינן יכולות לאכול בקדשים עד שיביאו ככרתן. ולכך התירו להם להביא ספק חולין לעזרה. אבל ספק מטמא מקדש לא התירו לו ספק חולין בעזרה עכ"ל. והנה הך דינא כתב רבינו מפורש בה' שגגות פי"א. וכן ראיתי שהעיר על זה הלח"מ:

ועי' מה שכתבתי שם להקשות בזה. אמנם כאן סוף דברי רבינו אינם מובנים לי. שכתב:

ואין לנו חטאת בהמה על ספק שאם נסתפק לו מביא אשם תלוי. והלא אפי' חטאת העוף על הספק אינו מביא רק במחוסרי כפרה. וא"כ מה ענין אשם תלוי כאן לענין ספק חטאת בהמה שהוא בא רק בספק חטאת חלב. ולא מצינו כלל ספק חטאת בהמה במחוסרי כפרה שיביא תחתיו אשם תלוי. ובמצורע עשיר כשמסופק לו כותב נכסיו לאחרים ומביא חטאת העוף על הספק. עי' סוף מחוסרי, כפרה. ויש לומר דרבינו כללא בעלמא קא חשיב. דיש חטאת עוף על ספק ולא חטאת בהמה על ספק. ואין כוונתו כלל שהחטאת עוף ובהמה יהיו שניהם ממין חיוב אחד. וז"פ:

(קושיא) ב וקשיא לי. אמאי אמרו חכמים שאין חטאת העוף שעל הספק נאכלת. וטעמא דמלתא משום דשמא יאכל הכהן מליקה בחולין. ומש"ה הוכרחו לעבור על הלאו דנותר שתעובר צורתו אע"ג דשמא חטאת מעליא הוא. ולמה לא תקנו שיאכל הכהן פחות פחות מכזית. ואף אי נימא דחצי שיעור אסור מן התורה מ"מ עדיף טפי לעבור איסורא זוטא ולא על לאו מפורש. ולא תותירו וגו'. ויותר יקשה בפ"ד דנזיר דסבר ריש לקיש האב מדיר את בנו בנזיר משום חינוך. ופרכינן עלי' והאיך אכיל הכהן מליקה. ומתרץ הש"ס קסבר ר"ל אין שחיטה לעוף מן התורה וכו' עיי"ש. ואמאי לא משני עדיפא מזה דריש לקיש לשיטתי' דסבר חצי שיעור מותר מן התורה (ר"פ יה"כ) וא"כ יוכל הכהן לאכול פחות מכשיעור בכדי אכילת פרס. תו קשה הא יכילינן להאכיל לכהן קטן ואע"ג דלא ספינן לי' בידים איסור דאורייתא היינו רק מדרבנן (עי' יבמות דף קי"ד) ובפרט דכאן הוא רק ספק איסור:

(קו' חדתא) והנה בהאי סוגיא דנזיר קשיא לי עוד לכאורה. נהי דסבר ר"ל אין שחיטה לעוף מה"ת וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. הא יש כאן עוד איסור דלא מקיים מצות כסוי הדם דבמוקדשים אין כסוי הדם נוהג דלא אפשר. ושמא חולין הוא וחייב לכסות שהרי היא מותר באכילה לר"ל. ויש לומר דלענין זה שיתבטל מ"ע דכיסוי שוב מקרי שב וא"ת ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת כדאמרינן ביבמות (דף צ' ע"ב). אך אכתי לא דמי דהא כיון דקיי"ל השוחט צריך שיתן עפר למטה קודם שחיטה. והשתא כשהוא מולק ולא נתן עפר למטה נמצא שהוא עושה איסור בידים ואין זה שב וא"ת:

ונראה לענ"ד לתרץ. דהנה בר"פ כיסוי הדם אמרינן במוקדשין מ"ט לא משום דלא אפשר דהא השוחט צריך שיתן עפר למטה וכו' ואע"ג דתניא שחט בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות אמרינן כדר"ז דבעינן ראוי לבילה וכאן אינו ראוי שיתן עפר למטה דלא אפשר דהוי חציצה עיי"ש. ולפ"ז בחטאת חינוך דרבנן שוב הוי ראוי לבילה דהא מה"ת חולין הוא ויכול ליתן עפר למטה. ולא איכפת לן בחציצה. וכמו כן לדידי' לר"ל בחטאת העוף שעל הספק ליכא ג"כ משום ביטול כיסוי הדם. דהרי הוא ראוי לבילה. וממ"נ אם מוקדשין הוא הרי א"צ כיסוי. ואם חולין הוא יכול ליתן עפר למטה והוי ראוי לבילה. ובזה יש עדיין לפקפק דשמא כיון שאינו ראוי לבילה מספק כבר הבילה מעכבת בו וכמו שהעיר הטורי אבן בכה"ג. אך אכתי יש לתרץ הכי למסקנת הש"ס דחולין לפי שמחוסר שפיכה וגרירה וכיסוי עיי"ש. וזהו רק במוקדשין ודאין. אבל חטאת שעל הספק אי חולין הוא הרי שוב אינו מחוסר גרירה. ולכן שפיר אפשר לגרור ולכסות כמו בדם הניתז על הסכין. ודוק:

(קו' לכאורה) תו קשה לי. דהא אכילת חטאת הוא בקודש בעזרה. א"כ אכתי איכא עוד איסור חמור דחולין הוא ואכיל הכהן מליקה בחולין והוי נבילת עוף טהור ומטמא בבית הבליעה בכזית (ה' אבות הטומאה פ"ג ה"ב) והוי אב הטומאה דאורייתא וחייב כרת על טומאת מקדש. וליכא למימר דאכיל פחות מכזית דאינו מטמא בבית הבליעה. דא"כ ליכא ג"כ איסור נבילה. וכמו שהקשיתי לעיל. וע"כ נימא דהש"ס לא נחית להכי וכמו שנבאר. והואיל שכן דאכיל כזית בבת אחת הרי נטמא בבית הבליעה ועובר על טומאת מקדש. וקצת יש לומר דסבר ריש לקיש דהכהן אכיל להאי חטאת בלשכה הבנויה בחול ופתוחה לקודש דקיי"ל דמותר לאכול שם קדשי קדשים ואעפ"כ אינו חייב שם משום טומאת מקדש (עי' ה' בית הבחירה פ"ו ה"ח) ועי' תוס' יומא (דף כ"ה). אמנם באמת עיקר הקושיא לק"מ דהואיל דסבר אין שחיטה לעוף מה"ת ומותר המליקה באכילה. תו אינו מטמא עוד משום נבילת עוף טהור. ולדידי' לא משכחת נבילת עוף טהור רק במת מעצמו. דכה"ג מודה דאסור באכילה וכמ"ש התוס' חולין (דף כ' ע"א). אך עדיין הקושיא עומדת בסיומא דמלתא בסוגיא דנזיר שם. אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שכן שני איסורין. ובזה יקשה הא יש עוד איסור טומאת מקדש. לפי דמטמא בבית הבליעה בנבילת עוף טהור אך בזה י"ל דכיון דאינו מחוייב כרת אלא על (בכגריס) שהן אב הטומאה אבל אם הם ראשון לטומאה ליכא רק מלקות מרדות (כן הוא לשיטת רבינו ה' ביאת מקדש פ"ג הי"ז):

ואמנם זאת שהקשינו דגם לאיסור מליקה וכן לאיסור חולין שנשחטו בעזרה הרי יש תקנה להאכיל לכהן קטן