זכר ישעיהו (רמב"ם) מא

נתינה כתיב בהו ובעי שיעור נתינה. וא"כ באס"ה הרי לאו מידי יהיב לי' זה אינו. דהא בפדיון פט"ח לא כתיב בקרא נתינה כלל (ועי' מ"ל ה' מתנות עניים פ"ו ואף לדבריו הרי לא נכלל בהנך פדיון פט"ח בשה עיי"ש). ולכאורה יש להביא ראיה מדסלקא דעתי' להש"ס דפודין בפסולי המוקדשין בתורת שה אי לאו דאתקיש לצו"א. ות"ל דהלא פסולי המוקדשין אינם שוים מחיים כלום ודמיא לא"ה דהא אסורין בגיזה ועבודה אך ז"א דאעפ"י שאינם שוין עכשיו הרי יש להם דמים לאח"ז כשישחטו. וכמו דמסיק הש"ס (דף י"א ע"א) על פט"ח גופי' דהגונבו משלם כפל לבעלים דאעפ"י שאין לו עכשיו יש לו לאחר זמן. וה"נ הכא בפסולי המוקדשין דכוותי':

(הערו' נכונות בענין פדיון פט"ח) ולכאורה יש להשיב. הא לשיטת הר"ת ר"פ התערובות אף שור הנסקל לא נאסר מחיים. דלא מצינו בעלי חיים נאסרין. וא"כ לא משכחת כלל איסורי הנאה מחיים. וכאן כשפודה בתורת שה בעינן דוקא שיהי' חי ולא שחוט. וקצת יש להביא ראיה לשיטת הר"ת מהך דהכא. דקא בעי הש"ס מהו לפדות בפסולי המוקדשין משום דאין איסור חל על איסור. או דלמא וכו' ופשיט לה משום דאתקיש לצבי ואיל. והשתא אכתי ליבעי מהו לפדות בשה של איסורי הנאה. מי נימא אין איסור חל על איסור א"ד וכו' א"ו דלא משכחת איסורי הנאה מחיים כן יש לומר לכאורה ואכתי צ"ע הא אפילו להר"ת דלא נאסרו מחיים פשיטא דנפקי מרשות בעלים וכמ"ש שם בפ' התערובות וז"ל. והא דאמר שור שנגמר דינו מכרו אינו מכור וכו' ועוד דאין לו מכר דאין לו בעלים והלוקח אינו יכול לזכות בו יותר משאר אדם עכ"ל. וא"כ לענין לפדות לפ"ח בשור הנסקל יש עדיין להסתפק אי נימא הואיל דאין לו בעלים הרי אינו פודה בשה שלו. או דלמא דשפיר דמי דשמא לא בעינן כלל שיפדה בשה שלו דוקא. והנה מהא דאמרינן הפודה פט"ח של חבירו פדיונו פדוי והחמור לבעליו. מוכח להדיא דלא בעינן דוקא שה שלו:

וכמו שביארתי שם הענין היטב וא"כ לפ"ז נימא ג"כ דיכולין לפדות בשה של א"ה (ואי משום דאין איסור חל על איסור הנה אע"ג דמלשון הש"ס אצל האיבעי בפסולי המוקדשין לא איפשטא מלתא אי שייך בזה איסור חע"א. אעפ"כ מסתברא מלתא שאין ענין אחע"א שייך לכאן דכיון דלא תפיס פדיונו אפקועי איסורא בעלמא הוא וכמו דקאמר הש"ס להאי גיסא). אך מ"מ הדעת נותן דזהו גרע משה של חבירו. דהתם עכ"פ הבעלים של השה יכולין להקנותו וכן הכהן יוכל לזכות בו משא"כ בא"ה הרי לא מצי להקנות השה וגם אין הכהן יכול לזכות בו וכמ"ש הר"ת כנ"ל. והכי מסתבר. וכה"ג בקידושי אשה ואכ"מ. ואע"ג דפסקינן דהנתינה לכהן אינו מעכב הפדיון דאינו חייב באחריותו מ"מ מסתברא דעכ"פ בעינן שיהי' בר נתינה:

ולכאורה יש לדקדק בזה. מהא דאמרינן ביבמות (דף צ' ע"א) אכל תרומה טמאה ושילם חולין טמאים במזיד אין תשלומיו תשלומין. והוינן בה במזיד אין תשלומיו תשלומין אמאי תבא עליו ברכה דאכל מיני' עידי דלא חזי בימי טומאתו וקא. משלם מידי דחזי בימי טומאתו. והדבר תמוה הא כשהתשלומין נעשין תרומה לא חזיא לכלום. ופירש"י דחוק ובחידושי רשב"א למס' גיטין שם ראיתי בזה סברא נכונה. דאנן לא בעינן. במתנות כהונה מצד. הכהן המקבל רק אזלינן בתר הנותן. ואיהו הרי יהיב שפיר. ומה שנתהפך ביד הכהן לתרומה טמאה דאסורה זה לא איכפת לן ובמק"א הארכתי בזה. וא"כ ה"נ בנ"ד אע"ג דיהיב איסורי הנאה לכהן לא איכפת לן מה דלא שוה מידי אצל כהן. וגם מצדו לא בעי נתינה כלל אמנם בכל זאת שפיר מסתבר דלא מצי לפדות בא"ה דאין לו דין ממון כלל. וקצת ראיה לזה דא"כ מצינו דמים לשור הנסקל. (היינו כשהוא שה) דחזיא לפדות בו פט"ח. ואין להאריך. וראיתי להעתיק כאן מה שכתבתי בילדותי לאאמ"ו זצ"ל בדרך העברה איזה הערות נכונות בענינא דילן:

עיין בכורות (דף ט') במשנה ופודה בו פעמים הרבה פי' רש"י דאפט"ח ודאי קאי אחר שנתן הטלה לכהן וחזר וקנה ממנו מותר לפדות בו שנית. ויש לתמוה פשיטא מאי קמ"ל הא השה הוא חולין גמור. ועי' לעיל (דף ד') בשם הר"ת בזה אבל לפי ענ"ד טובא קמ"ל. דכמו דמסתפק הש"ס לקמן (דף י"ב ע"א) אם פודין בפסולי המוקדשין דשמא משום דאין איסור חל על איסור לא מצי לפדות בהו א"ד וכו' הרי דיש סברא דחשבינן כאלו האיסור דרבע על הפט"ח גופי' הוא מושלך על השה שפודה בו. וא"כ ה"נ כאן הו"א דכשפדה פעם אחת נחשב כאלו חל אותו איסור על הטלה וא"כ אין לפדות בו פעם שני דאין איסור חע"א. לזה קמ"ל דמותר לפדות בו פעם שני. כיון דאין שום איסור נדבק בהטלה שפודה בו. עוד נ"ל בדרך פשוט דהתנא עצה טובה קמ"ל דבטלה שפדה פ"א מצוה מן המובחר לפדות בו פעמים הרבה משום הואיל דאיתעבד בי' מצוה חדא ניעביד בו מצוה אחריתי. כדאמרינן בברכות (דף ל"ט ע"ב) גבי ריפתא דעירובא:

והנה אע"ג דלא איפשט בהש"ס אי אמרינן בזה אין איסור חל על איסור מ"מ מסתברא דל"א הכי. הואיל דלא תפיס פדיונו ואפקועי איסורא בעלמא הוא כדאמר הגמרא לאידך גיסא. ואמנם נסתפקתי במי שיש לו שני פטרי חמורים לפ"מ דקיי"ל דלא הקפידה בשה אלא להקל אבל שפיר מצי לפדות בשויו בכל דבר. מעתה הספק הוא הכא אי מצי לפדות השני פט"ח הללו זה בזה. היינו שיהי' אחד פדיונו של חברו בתורת שויו ונותן שניהם לכהן והם מותרין ביד כהן שהם מפקיעין זא"ז בתורת פדיון (וכגון ששניהן שוים בדמים ומצינו כה"ג דאפשר שיהיו שניהם שוין בדמים עי' יומא ר"פ שני שעירין מצותן שיהיו שוין בדמים. ועי' תמורה (דף למ"ד) ניפוק חדא להדי כלבא וכו' דאיירי דכולן שוין כאחד. א"נ אף שהאחד שוה יותר מצי לתקן דמוסיף עוד דינר מה שהפט"ח היותר יפה שוה יותר) ובשלמא בפט"ח אחד פשיטא דלא מצי ליתן אותו לכהן בתורת פדיון שיפדה את עצמו בשויו. דהא עדיין איסורי הנאה הוא. ואף לר"ש דאמר פט"ח מותר בהנאה מ"מ הרי לאו דרך פדיה הוא כלל. אבל בשני פט"ח מהו. ולר"ש פשיטא דמצי לפדותן זה בזה ונותן שניהם לכהן אבל לר"י מיבעי' לי אי יכול לפדות בכה"ג. ולכאורה יש להוכיח ממתני' דאמרינן שתי חמורים שלא ביכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן. ואי נימא דמצי לפדותן זה בזה לימא בפשיטות נותן שניהם לכהן בכה"ג. אלא ודאי דלא מצי לפדותן זה בזה. (וקצת יש עוד להוסיף דהא גופי' קמ"ל מתני' ותו לא הוי משנה שאינה צריכה עיי"ש בתוס') אך מזה אין ראיה דמתני' נקיט סידרא דמלתא דנותן שני טלאים הואיל דעיקר. מצות פדיה הוא בשה וכמבואר בלשון הרמב"ם ה' בכורים פי"ב שכתב שם אם אין לו שה לפדות. בו פודהו בשויו. הרי דעיקר מצות פדיה הוא בשה. (וכמו דפדיה קודמת לעריפה) ובכל המשניות לא דברו רק בפודה בטלה אבל בתורת שויו לא איירי כלל:

ולכאורה יש לדמות שאלה דידן להך מתני' דמס' דמאי פ' בתרא. באומר על שתי כלכלות של טבל מעשרות זו בזו וזו בזו קרא שם. ודבריו קיימין. וצריך להפריש כך (ויש כאן חשבון מושכל שביארתי בקונטרסי החכמה שלי והעליתי קיצור הכלל המבוקש) ואע"ג דכשהאחת מתוקנת ע"י הכלכלה חברתה הרי היא נפטרת. ואיך מפרישין אח"כ ממנה על השניה. הלא הוי מן הפטור על החיוב. וע"כ דלא אמרינן הכי דלא אזלינן בתר אח"כ רק