זכר ישעיהו (רמב"ם) מב

בתר השתא בשעה שהם מתוקנין זה ע"י זה הרי שניהם טבל ומפקיעין זה את זה בבת אחת. וה"נ נימא כאן בשני פט"ח אע"ג דאח"כ יהיו שניהם מותרין מ"מ הרי השתא כל אחד ואחד איסור הנאה הוא ואינם שוין כלום ולא מפקיעין זה את זה בתורת פדיון בשויו. דבאיסורי הנאה פשיטא דאין פודין בתורת שויו דלאו מידי יהיב וכמ"ש במק"א:

איברא דגם בזה עדיין יש להסתפק. נהי דבכל שאר איסורי הנאה אין פודין דלאו מידי יהיב לי' מ"מ בפט"ח גופי' מצי לפדות דעדיף הוא משארי איסורי הנאה. הואיל דיש לו דמים לאחר זה. וכדאמרינן הכי בגונב פט"ח של חבירו משלם כפל אף שאין לו עכשיו יש לו לאחר זמן (בכורות דף י"א). הרי דיש דמים לפט"ח אף קודם פדיה. וא"כ ה"נ דמצי לפדות בפט"ח את הפט"ח אחר בתורת שויו. אך בזה יש איסור דהוי כמוכר את הפט"ח דחליפיו חשובין חליפין של איסורי הנאה דמחמירין בזה שהם אסורין. ועדיין צ"ע הא אכתי יש לו דמים בהך דביני וביני. ועי' יו"ד סי' שכ"א ס"ח בהגה"ה. ועכ"פ בשני פט"ח שפודה זה את זה דפדיונם והכשירם באין כאחד מסתברא יותר דמהני. אך אי מדמין הך מלתא להא דשתי כלכלות דגבי תרומה דאזלינן בתר השתא. לכן גם בכה"ג לא מהני הואיל דסוף סוף הרי השתא בשעת פדיה שניהם א"ה ובתר השתא אזלינן כן יש להביא ראיה. לכאורה:

ואמנם באמת התם. במתני' דדמאי אין צורך כלל להתלבט ר בסברות דקות להבדיל בין הנושאים בין אח"כ ובין דהשתא. דהתם הענין הוא מבורר בפשיטות יותר. דלכאורה יש לתמוה התם אמאי דבריו קיימין למ"ד דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. וה"נ הא בזה אחר זה לא מצי להפריש הכי באם הפריש תחלה מאחת הרי יהי' אח"כ מהפטור על החיוב. וא"כ בב"א ג"כ לא יועיל. א"ו דהתם. שאני דלא בעינן כלל שיהי' התיקון נעשה בבת אחת אלא הכי הוא כוונתו דכשקובע מעשרות כל אחת בחברתה אז אמרינן דמשייר בחברתה טבל כדי תיקון הכלכלה זו לבד מה שמשייר שוב בכלכלה זו טבל כדי תיקון הכלכלה של חברתה ואין בזה רק חושבנא בעלמא (כגון שיש צ"ה קבין ובשניה נ"ה אז אמרינן דמשייר בראשונה הגדולה חמשה קבין טבל וצ' רוצה לתקן. ובהקטנה משייר יו"ד קבין טבל וחמשה וארבעים רוצה לתקן. הרי דחמשה טבל ששייר בהגדולה הם מתקנין התשעים של הגדולה. ושפיר נתקיימה מחשבתו דמעשרות זו בזו וזו בזו) וסדר תיקון כזה יכול לעשות אפילו בזה אחר זה. ואין זה שייך כלל להא דכל שאינו בזא"ז וכו' (והשיבני אאמ"ו זצ"ל ע"ז שהענין מפורש כך בתוס' דתמורה (דף ד') וגם אצלי הי' הדבר פשוט ואין זה בכלל חידוש) וא"כ לא דמי כלל לנ"ד בשני פט"ח אבל איסתפקותא דילן תלוי בהך דינא דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו. דכאן הרי בזא"ז לא מצי לפדות וכמ"ש. אך יש לחלק דהכא גרע יותר דבכ"מ שאינו בזא"ז עכ"פ הראשון נתפס כשעשה בזא"ז משא"כ בסך דבזא"ז אפילו הראשון לא תפיס והדבר מוטל בספק ועוד אשנה פרק זה אי"ה ואף כי לע"ע לא הועלנו רק לעורר ספק בשאלה חדשה ההיא. אבל הדברים נאותים מפני איזה סברות נכונות שנתגלגלו עי"ז ועי' מ"ש בכיוצא בזה בפ"ג מה'. מע"ש דין י"ח:

שם פרק י"ב הלכה י"א שה שלקחו מדמי שביעית אין פודין בו את הודאי אבל פודין בו את הספק ע"כ. בגמ' אמרינן טעמא שאין פודין בו את הודאי משום לאכלה ולא לסחורה. ותמהו התוס' הרי משמע בכ"מ דמותר לקנות אפילו בהמה טמאה בפירות שביעית. וא"כ אמאי לא יוכל כאן לקנות לעצמו הפט"ח ע"ז נתינת הבהמת שביעית להכהן עיי"ש. ולכאורה יש לומר דשמא איירי הש"ס בפודה פט"ח של חבירו דאמרינן לעיל פדיונו פדוי. אבל בבהמת שביעית יהי' אסור הואיל דלא קנה לעצמו את הפ"ח כמבואר לעיל. ונמצא הוא מוציא דמי שביעית חנם. ויש בזה משום לאכלה ולא לסחורה. אבל א"א לומר כן דא"כ מאי נ"מ בין פט"ח ודאי לספק. כיון דבין כך ובין כך אינו קונה לעצמו את הפט"ח. (תי' לקו' התוס') אבל באמת נראה לענ"ד דלק"מ. חדא דעיקר הסברא דולא לסחורה היינו שאסור לו להשיג ע"י מעות שביעית איזה תועלת נוסף. וכדרך שאמרו אין משתכרין בשל הקדש. וכשם שאינו רשאי להוציא דמי שביעית לאיבוד מבלי שיגיע לו התמורה כנגד. כך אינו רשאי להוציא דמי שביעית ולהשתכר עי"ז. ולכן שפיר כשהוא פודה בשה של דמי שביעית את הפט"ח הרי הוא מרויח הך דביני וביני. היינו מה שהפט"ח שוה יותר. ולפ"ז נימא דדוקא נקיט הש"ס בהמת שביעית. ומיירי שפודה רק בתורת שה וכן הוא לשון רבינו שה שלקחו מדמי שביעית וכו'. ולכן אסור דמרויח הך דביני וביני והוי כעושה סחורה. אבל בפודה במעות של שביעית נימא דמותר הואיל דהוא פודה בתורת שויו. ונמצא דלא מרויח מידי וחשיב רק כקונה שוה בשוה:

(עוד תי') ועוד נוכל לומר דאף כשפודה בתורת שוה ג"כ אין שס' פודין בדמי שביעית. ואע"ג דמותר לקנות בהמה טמאה היינו רק לקנות כדרך שבני אדם קונין זה נכנס וזה יוצא הוא נותן הדמים וקונה תמורתן. משא"כ בפדיון פט"ח הרי בהכרח לא עביד הכי לקנות הפט"ח בתורת קניה דלאו דרך פדיון הוא. וגם לא מיקרי מתנות כהונה (עי' פ"ק דמציעא מתנות כהונה מתנה כתיב בהו) ותו דממאן יקנה הרי אינו צריך כלל הקנאת הכהן אלא מפריש הטלה. ודיו. וממילא הותר הפט"ח. נמצא שהם שני ענינים נפרדים ואינם נקנין זה ע"י זה כמו בכל קניות רק הוא מפריש הטלה ואז יפעול זה שהפט"ח ניתר בכך. וע"כ לא נקרא זה חליפין זה בזה. רק כמו זורע על מנת שיגדל. ובמעות הקדש בכה"ג בודאי ג"כ אסור דבעינן דוקא שיקנה בתורת חליפין שוה בשוה. אבל ליתן במתנה אפילו ש"פ על מנת לקנות מאחר במתנה מאה מנה אע"ג דההקדש מרויח מ"מ אסור (ועי' מה שהקשו האו"ת והקצה"ח בדברי הש"ס דמציעא דמוקי הא דלשמור את הזרעים בשקנו מידו. ואיך אפשר קנין סודר מהקדש הא מעל. ואע"ג דעי"ז קונה ההקדש הרבה יותר:

והנה נראה לומר דכמו כן חמור הניקח בדמי שביעית פטור מפט"ח. כשם דאמרינן דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה (עי' פ"ה ה' בכורות ומה שהארכנו שם בס"ד) מטעם דלאכלה ולא לסחורה כמ"ש רבינו שם ואולי מה דקאמר הש"ס כאן בתר הכי בהמת שביעית פטורה מן הבכורה. קאי אשני מיני בכורה. בין על בכור בהמה טהורה בין בכור בהמה טמאה ושפיר הוא התם גירסת הרמב"ם משום לאכלה ולא לסחורה. ולגירסא רש"י משום ולא לשריפה נוכל לומר כעין טעם זה גם בפט"ח לאכלה ולא לאיבוד דהא יצטרך לשורפו כשלא יפדנו. אך יש לחלק כיון דעיקר מצותו בפדיה שוב לא חשיב עיקרו לאיבוד. ודמי' לחלה דמחלק הש"ס הואיל דלאו עיקרה לשריפה משא"כ בכור טהורה כה האימורין עיקרו לשריפה. ואמנם לטעם רבינו בבכור טהורה משום ולא לסחורה. נראה דמהאי טעמא לפטור גם מפט"ח. דזה חשוב כמשתכר כמו התם בבכור. ואף שיפדנו הרי ירויח הך דביני וביני. ועדיין לא ברירא לי הך דינא וצריך שיקול הדעת:

(תי' ברור לקו' התו' הנ"ל) ונשוב לעיקר קושיית התוס' הרלרכד דייקינן שפיר לא קשה מידי. דקיי"ל מפורש בדיני שביעית (ה' שביעית פ"ה דין י"ב) מותר למכור אוכלי אדם ואוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי אדם אבל אין מוכרין וכו' ואצל שאין מוכרין אוכלי אדם ליקח בהן אוכלי בהמה. וא"כ פשיטא דה"נ אין מוכרין שה שהוא אוכל אדם וליקח בהן