זכר ישעיהו (רמב"ם) מ

חומש והקב ד' לוגין וכו') ואמנם האופן הראשון שכתב רבינו מדה שיש בה יו"ד על יו"ד ברום שלש ותשיעית אצבע הלא כלי כזו תחזיק שי"א אצבעות ועוד תשיעית אצבע מעוקב. (גם זה נמצא בקל עפ"י טעימת כפילא) שהיא יותר גדולה מן המדה האמיתית הנ"ל בערך חלק אחד מן י"ד באצבע מעוקב הרי שרבינו לא דק ואפילו לקולא:

והמדה השניה אמנם דנקיט רבינו היא יותר גדולה דיהיב שיעור העומר הוא כלי מעוקב של ז' פחות ב' תשיעי' אצבע הלא מדה כזו מחזקת שי"א אצבעות ועוד רס"ב חלקי תשכ"ט באצבע (כך עולה עפ"י ההכפלה) וזה הוא מעדיף על המדה האמיתית הנ"ל בערך שליש אצבע מעוקב. ומילי דמנכרי הוא לקולא ואעפ"כ לא דק:

ועם כל זה יתפלא כל מעיין על עומק עיונו של רבינו כאשר רצה למצוא המדה מעוקבת של שיעור העומר הפליא לעשות להיות קולע אל השערה ולא יחטא אף בחלק אחד מארבע מאות ברוחב אצבע. כי השיעור האמיתי (היינו בצמצום נפלא כי עצם המדה האמיתית א"א להשיג במספרים אלמים ועי' פהמ"ש פ"ב דעירובין) של מעוקב כזה הוא ששה אצבעות וג' רבע אצבע ועוד רנ"ד חלקי עשירית אלף ברוחב אצבע. ושיעורו של רבינו אמנם הוא ו' אצבעות וג' רבע אצבע ועוד רע"ז חלקי עשירית אלף (היינו ז' אצבעות פחות ב' תשיעית דוק ותשכח) הרי שרבינו הגדיל בסך כ"ג חלקי עשירית אלף שהוא פחות מן חלק א' מד' מאות באצבע וכמו שכתבתי. הרי שרבינו נתקרב אל השיעור האמיתי בדקדוק גדול כזה:

כל חשבונות אלו הוצאתי לאמיתתן ולהמבינים דבר קל הוא להבינם. ועם שאין בזה נ"מ לדינא רק במלתא זוטרתא וכמ"ש. מ"מ לא נמנעתי לבאר להראות עוצם חכמתו של רבינו. וכבר ראינו להתוי"ט שמתעמל בכ"מ באריכות גדול בכמה ניירות לבאר דברי רבינו בפהמ"ש בחשבונות שהם יותר קלים מהענין שלנו. ובקונטרסי החכמה אני מדבר עוד קצת בזה:

ברם אלו הוינא התם אמינא לי' לרבינו כלך אצל יפות מהן. ונקוט האי כללא למדה מעוקבת של העומר שהוא ז' אצבעות פחות רובע ורובע חלק עשירית. ושיעור זה הוא מתקרב הרבה יותר אל השיעור האמיתי הנ"ל. ואין הבדל רק בד' חלקי עשירית אלף. ואין להאריך למתלמדים בכך:

שם פרק י"ב הלכה ט' אבל לא פודין בפסולי המוקדשין שהרי נאמר בהן כצבי וכאיל מה צבי ואיל אין פודין בו אף פסולי המוקדשין אין פודין בהם. ע"כ. הנה יש לי בהאי דינא קצת עיון בסוגיית הש"ס:

בפ"ק דבכורות (דף י"ב ע"א) איבעי להו מהו לפדות בפסולי המוקדשין. אליבא דר"ש לא תבעי לך כיון דאמר מותר בהנאה חולין הוא. כי תבעי לך אליבא דר"י דאמר אסור בהנאה מאי. כיון דאסור בהנאה אין איסור חל על איסור. או דלמא כיון דלא תפיס פדיונו אפקועי איסורא בעלמא הוא. א"ר מרי מי זוטר מה דכתיב בהו כצבי וכאיל מה צבי ואיל אין פודין אף בפסולי המוקדשין אין פודין:

השתא דאתית להכי לר"ש נמי צבי ואיל כתיב בהו. ע"כ. והכי פסק רבינו דאין פודין בפסה"מ. (קו' הש"א) ואמנם הגאון בעל טורי אבן בהקדמתו העיר קושיא עצומה בענין זה. דהא מבואר בענין אשר פדיון פט"ח הוא על אופנים שנים. היינו או שיפדה בשה דוקא ואז הקילה עליו התורה דלא בעינן שיהי' שוה כמו הפט"ח. או שיפדה בכל דבר ואפילו בסובין רק אז צריך להיות דוקא בשויו. והנה הא דאמרינן הכא דבצבי ואיל פשיטא דאין פודין. ע"כ הכוונה הוא בתורת שה אין פודין בהן דהוא לאו שה נינהו. אבל בשויו פשיטא הוא דפודין אף בצבי ואיל דמי גרע מסובין. וא"כ הלא יפלא אמאי דחי הש"ס בשתי ידים איבעי זו משום דאיתקש פסה"מ לצו"א מה צו"א כו' הא אכתי עדיין האיבעי במקומה עומדת לענין אי מצי לפדות בפסה"מ בתורת שויו עכ"פ ולא בתורת שה. דאי איפסלי משום דאיתקש לצבי ואיל אז פשיטא דפודין בהם בתורת שויו. ואי משום דאין איסור חל על איסור אז אפילו בתורת שויו לא מצי למיפרק בפסה"מ. וא"כ גם לדינא עדיין הדבר מוטל בספק כשפודה בתורת שויו. וזו היא קושיא אלימתא לכאורה וחזיא לגברא רבה דכוותי':

(תי' על הנ"ל) ונראה לענ"ד לתרץ דאיבעית הש"ס הוא רק כשפודה בפסה"מ בתורת שה. אבל בתורת שויו אין ספק כלל דכשרי. דלכאורה איכא עוד למידק טובא במאי דקאמר כיון דאסור בהנאה אין איסור חל על איסור. והא אלו הי' הפדיון פט"ח אסור כמו הפט"ח שפיר הי' יכול איסור כזה שיחול על איסור פסה"מ ואין בזה אחע"א דהא האחרון מוסיף על הראשון דפסה"מ מותר לאחר שחיטה לגמרי. ופט"ח אין לו היתר לעולם אף לאחר מיתה ואמנם ברירא דמלתא הכי הוא. דמספקא לן הואיל דפסה"מ הללו הם כמוקדשין לכל דבר (דפשיטא דאיירי בקדם הקדישן למומן דאז אסורין בגיזה ועבודה. וכפירש"י הכא. דאי בקדם מומן להקדישן הרי הן כחולין לכ"ד אחר שנפדו וז"פ) ואין לבעלים בהם היתר רק לאחר שחיטה אבל כשהן בחיים מוטל עליהם כל חומר בקודש דאסורין בגיזה ועבודה. ועכשיו כשבא זה לפדות בהן הפט"ח בתורת שה הרי הוא פודה בהן דוקא רק משום דעדיין בחיים חיותו. וכיון דאין הפדיון רק משום שהוא חי איכא סברא גדולה לומר אין איסור חע"א. דהרי עכשיו הרי הפסה"מ איסור גמור. ואי משום שיהיו ניתרין לאחר שחיטה. זה לא יועיל כשהפדיון בתורת שה. דלא נוכל לדון כלל ממה שנתהוה עמו לאחר שחיטה. דלהדיא שנינו אין פודין בשחוטה ור"ל כשהוא פודה בתורת שה. וא"כ אי נימא דיחול הפדיון משום דהפסה"מ מותרין לאחר שחיטה והוי איסור מוסיף הרי זה נחשב כאלו פודה בשחוטה. הואיל דעיקר הפדיון יהי' רק משום לתא דשחוטה וכ"ז ברור ומובן:

והנה כל זה לא שייך רק כשפודה בפסה"מ בתורת שה אבל כשפודה בהן בתורת שויו שוב ניזל בתר איפכא. דפשיטא דשפיר דמי ולא שייך כלל איסור חע"א. דהא אי בתורת שוה בהכרח נאמר מה שהפסה"מ שווין לאחר שחיטה. דמחיים אין להם דמים. דאסורין בגיזה ועבודה. וכיון דבאנו עכשיו רק מכח דחזינן להפסה"מ כשחוטין. תו לא שייך למפסלינהו משום אאחע"א דהא אז אין בהן איסור כלל. ואף אם נתעקש ונשאל הא סוף סוף הפדיון נגמר בהן עכשיו מחיים. דאכתי איסור מוקדשין עלייהו. על זה נשיב דהשתא שוב קאתינא מכח הקושיא דלעיל. דלו יהא כדבריך דהפדיון חל עכשיו מ"מ הא עכ"פ חשיב איסור פט"ח כאיסור מוסיף נגד פסולי המוקדשין דמותרין לאחר שחיטה. דכאן כשפודה בהן בתורת שויו נוכל לדון (וגם בהכרח אנו באין לדון רק) על מה שהוא לאחר שחיטה. דאז מותרין ושוב ליכא למיפסלינהו משום אין איסור חל על איסור. כן נראה לענ"ד ברור וצלול. ועי' עוד מ"ש להלן עוד מענין זה. וכבר העירני אחי הצעיר ורב מוה' דוב בער ש"ן לשיטת רש"י (חולין דף ק"א כריתות דף י"ד) והרמב"ם (בה' מ"א פי"ד) דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף וחל על איסור. א"כ אמאי קאמר הש"ס כאן דאין איסור פט"ח חל על איסור פסולי המוקדשין ועי' מ"ל ה' יסודי התורה דהיינו רק היכא דלקי על ההנאה. ועי' תוס' מכות (דף כ"א ע"ב) דלכ"ע לא לקי כשנהנה מפט"ח. ולפ"ז לק"מ. ויש עוד לפלפל ואין להאריך :

שם פרק י"ב הלכה י"א לא אמרה תורה שה להחמיר אלא להקל שאם הי' לו פט"ח ששוה עשר סלעים יש לו לפדותו בשה שוה דינר וכו'. ועי' בביאור הגאון ראו"ו ליו"ד שם דבדיעבד סגי בשה אפילו שוה כ"ש. (אישתפקותא) ויש להסתפק אי מצי לפדות באיסורי הנאה. היכא דפודה בתורת שויו פשיטא דלא רק היכא דפודה בתורת שה מהו. ואי משום דמתנות כהונה