זכר ישעיהו (רמב"ם) לט

וטבל שיש עליו תנאי זה מותר לטלטלו בשבת קודם שיפריש וכו'. הנה דברתי קצת בהך דינא במקום אחר (בריש פ"ז ה' מעשר אות ו') וכאן אבאר מה שיש לענ"ד להעיר בתוכן דין זה:

(קוש' ותי') א לכאורה יש להקשות. הלא מצינו להוכיח מתלמוד בבלי דלא קאי כהך דינא של הירושלמי. מדאמרינן במס' שבת (דף מ"ג ע"א) חבית של טבל שנשברה מביא כלי אחר ומניח תחתיו. ואמאי הא אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. ומשני טבל מוכן הוא. שאם עבר ותקנו מתוקן (ועיי"ש בתוס' ופלפלתי בזה שם) והשתא אי נימא כהך דינא של הירושלמי לוקמי הש"ס בפשיטות דהתם איירי בכה"ג כגון שהתנה על טבל זה מע"ש דמצי לטלטלו שפיר הואיל דברשותו לתקנו בשבת. אך יש לומר דמש"ה לא מוקי הש"ס לתוספתא זו בכה"ג דא"כ מאי איריא דוקא לענין היתר טלטול כלי אחרת לצורך טבל זה כשנשברה החבית ומפני הצלה דוקא ליתני רבותא טפי דאפילו הטבל גופיה מצי לטלטל ואף בלא נשבר:

(חילוק בדין הירושלמי) ויותר נראה לענ"ד דהך דינא דהירושלמי דמתנה מע"ש איירי רק בפירות כמו תמרים וכדומה אבל במשקין לא. וטעמא דמלתא הואיל דצריך ג"כ לקבוע מקום בצפונו או בדרומו כדמשמע מהמשך דברי רבינו שאין נ"מ בין דמאי לודאי. רק דבדמאי מתנה אפילו על דבר שאינו שלו. ובודאי רק כשהוא שלו. אבל לענין קביעת מקום בשעת קריאת שם זה וזה שוין. וכיון דקובע מקום בצפונו או בדרומו א"א למיעבד הכי במשקין דאז אסור לשתות מכל החבית. דהכי פסקינן לעיל (פ"ז ה"ב) הקובע מקום בשולי החבית אסור לשתות מפיה מטעם דהמשקין מעורבין הם (ועי' מה שדברתי נידון דין זה לעיל רפ"ז היכא דלא קבע מקום ומטעם ברירה) וע"כ בודאי בחבית של משקין שהתנה מע"ש וקבע מקום יהי' אח"כ אסור לשתות שהמשקין מעורבין הם. והואיל דהך ברייתא דחבית של טבל שנשברה במשקין איירי א"א לאוקמי בכה"ג שהתנה מע"ש:

(קו' והערה חדשה) ב אך הא מלתא קשיא לי. האיך מותר אח"כ להגביה בשבת התרומה ומעשר הא זה חשיב כמו בורר שהוא בורר הפסולת מתוך האוכל. היינו התרומה שאסורה לזרים ואף המעשר לא יוכל לאכול דבעי למיתביה ללוים. ובאמת יקשה כן בעיקר הדין ששנינו אין מגביהין תו"מ בשבת מפני שנראה כמתקן (עי' רמב"ם ה' שבת פכ"ג הל' ט' והל' י"ד) והרי זה רק משום שבות בעלמא (עיי"ש פכ"ד הל' יו"ד) ואמאי הא יש בזה משום איסור בורר. ועי' בא"ח (סי' שי"ט) דהמגביה מה שאינו אוכל נקרא בורר הפסולת (ולכאורה מצינו לפרש הכי דברי הש"ס במס' ביצה (דף ל"ו ע"ב) דפריך הש"ס פשיטא היינו פשיטא דאסור משום בורר. ומשני ל"צ דאית ליה כהן דכה"ג לא מיחשבא התרומה כפסולת. הואיל דאית לה אוכלין. אך זהו דוחק דבהדיא נשנית משום שבות) וגם א"כ אמאי מעלין את המדומע אף אי התרומה מחתא בעינן (עי' שבת דף קמ"ב ע"א):

ואמנם מצינו למימר. דבאמת אין בזה ענין בורר כלל. דבורר לא שייך רק היכא שהפסולת הוא מיוחד בעצמותו לאמר עליו כי הוא זה.ושפיר הוא מלאכה. משא"כ היכא שהחלקים כולם שוים זה לזה רק שבהכרח הוא מוכרח להגביה ולהבדיל אחת איזה שיהיה בכה"ג ליכא משום בורר. דאטו הוא מתכוון דוקא לברור חלק פלוני. דכמו כן יכול להפריש חלק זה כמו חלק זה וע"כ בודאי זה לא נקרא מלאכת בורר כלל. ואין בזה מלאכה רק משום דהוי כמתקן. אך עדיין צ"ע לפי מה דאמרינן דלכתחלה מצוה להיות תורם מן היפה. הרי אכתי יש. כאן משום בורר שהוא מהדר לברור חלק היפה. ובשלמא במשקין ניחא דלא שייך לברור מן הכלי חלק יפה. אבל בפירות וכדומה מא"ל. ובפרט לפמ"ש דהך דינא דידן רק בפירות איירי. והנה יש לדחוק לכאורה דכאן כשמפריש בשבת על סמך התנאי של ע"ש. אינו מגביה בפועל את חלק התרומה ומעשרות וקורא להם שם רק הוא עביד איפכא שמגביה את החולין ומשייר כשיעור התו"מ וקורא להם שם ונמצא דמתחלה הוא בורר האוכל מתוך הפסולת שהחולין הם האוכל. אך אפי' באופן כזה יש משום איסור בורר הואיל דהחולין אף דעכשיו אחר הברירה הם אוכל מ"מ קודם שהובררו נאסרו משום איסור טבל והוי כפסולת ובתר מעיקרא אזלינן. ומצינו ממש כסברא זו בפי' רש"י במס' שבת (דף ע"ד ע"א) דאמרינן התם הבורר תורמסין מתוך פסולת שלהן חייב לימא קסבר בורר אוכל מתוך פסולת אסור ומשני שאני תורמסין דשלקי ליה שבע זמנין ואי לא שקלי ליה מסרח וכפסולת מתוך אוכל דמי. ופי' רש"י ואי לא שקלי ליה לאוכל מתוך הפסולת מתוך שהוא רך מסריח והלכך האוכל נמי כל זמן שמעורב בו הוי כפסולת ומחמירין עליה למהוי האי דשקיל כפסולת מתוך אוכל ע"כ. הרי דהיכא דאי לא בירר היה נעשה פסולת. אע"ג דעכשיו אוכל הוא מ"מ חשיב כבורר פסולת. ומכ"ש כאן בנ"ד במגביה תו"מ דאי לא בירר אותם היו בטבלן והוי פסולת. והלכך יהיה אסור משום בורר:

והנה בפרק יוה"כ במי שאחזו בולמס אמרינן טבל ואפשר לתקן מתקנינן ליה. ופריך פשיטא לא צריכא בשבת בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן הוא. והנה יש לדקדק אמאי נקיט טעם קל כזה דבהפרשת תו"מ בשבת איכא רק משום איסור טלטול. והלא יש בזה ג"כ משום תיקון כמבואר לעיל. אמנם באמת ניחא דמשום תיקון שייך רק היכא דלא סגי בלא"ה ואי לא תקנם היה אסור באכילה אז שפיר הרי הוא מתקן בזה. משא"כ התם בחולה שיש בו סכנה הרי לדידיה אין נ"מ אם יתקן או לא. וכל ההפרשה הוא רק למעט באיסורין אבל לא תיקון לאכילה. לכן אין בזה משום דנראה כמתקן. אבל משום טלטול שפיר איכא אפילו שלא לצורך אכילתו. אך אכתי קשה אמאי צריך לומר משום טלטול לימא משום בורר כנ"ל. וע"כ נימא דהואיל שא"צ לברור דוקא חלק פלוני לא שייך בורר וכמ"ש. ואי משום דלכתחלה מצוה לתרום מן היפה משום הא לא נקרא בורר, ועדיין צ"ע:

וראיתי דומה לסברא זו בהא דאמרינן בפרק תולין לענין יין עכורין בין הגיתות דטורד החבית ונותן לתוך המשמרת ואינו חושש. וכתב רבינו (ה' שבת פ"ח הי"ד) טעמו של דבר לפי שעדיין לא נפשרו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא עכ"ל. וכ"כ הר"ן שם. הרי דהיכא שהכל הוא כגוף אחד וכל חלקיו דומין זה לזה. אז לא שייך ברירה בכה"ג. ולכן ניחא ג"כ מהאי טעמא בהפרשת תו"מ:

הלכות בכורים פרק ששי הלכה ט"ו. נמצאת למד שהמדה שיש בה יו"ד אצבעות על יו"ד אצבעות ברום שלש אצבעות ותשע (צ"ל ותשיעית) אצבע בקירוב הוא העומר. וכן מדה שיש בה ז' אצבעות פחות ב' תשיעית על ז' אצבעות פחות ב' תשיעית אצבע ברום ז' אצבעות פחות ב' תשיעית אצבע הוא מדת העומר. ושתי המדות כאחד הם עולים. ע"כ. ודבריו אלו העתיק הרמ"א ביו"ד ה' חלה:

הנה כשתמצא לומר כמה היא אמיתת המדה של העומר עפ"י אצבעות מעוקבות (מעוקב הוא חלל אשר האורך והרוחב והגובה שוין זל"ז) הלא תדע שהוא מחזיק שי"א אצבעות מעוקבות. ועוד חלק אחד מעשרים וחמשה באצבע (זאת נמצא בנקל ממה שנמסר לנו שיעור עומר ב' קבים פחות