זכר ישעיהו (רמב"ם) לא

באיסור תאכלנו בהיתר ובלי ביטול. ואע"ג דבעינן שתי פעולות. היינו שאלה ואח"כ ההפרשה. הנה מה בכך סוף סוף הוא דבר שיל"ם:

ולכאורה יש להשיב. והלא תיכף כשיהיה נשאל והדרה לטבלה הרי יהיה אותו טבל בטל ביותר ממאה חולין ואין ענין עוד להפרשה אח"כ. ונמצא דיהיה הכל מותר מטעם ביטול ומה הרווחנו ע"י השאלה על התרומה. אלא דבאמת זה אינו. דהא אמרינן לעיל (דף נ"ח ע"א) דטבל הוא דבר שיל"מ ולא נתנו בו חכמים שיעור. וא"כ אחר שיהיה נשאל על התרומה והדרה לטבלה לא יהיה הטבל בטל. ושפיר שייך ביה התיקון להפריש עליו ממקום אחר. וכל זה מבואר ופשוט:

(קו' חדתא) ואחרי הצעה זו יצאה לי קושיא חדתא. דהנה ביו"ד (סי' ק"ב ס"ד) כתב הרמ"א בשם המרדכי דכל איסור שלא הי' ניכר קודם שנתערב בטל אע"פ שהוא דבשיל"מ ודין זה הוא מהמרדכי. והגאון מווילנא בביאורו לא"ח ה' שבת שם תי' עפ"י זה קושיית התוס' דפ' מרובה בסוגיא דצנועין עיי"ש. וכן אמרתי לתרץ בזה מה שהקשו במתני' פרק בתרא דע"ג דחשיב פטר חמור שאוסר אפילו באלף דהא בלא"ה אינו בטל דהוי דבשיל"מ (עי' בהגהות הגאון רע"ק איגר למשניות שם) ולדינו של המרדכי ניחא דאיצטריך כגון שהיו לו כמה חמורים בדיר ואחת לא בכרה וילדו כולם ולא הוכר האיסור בפ"ע מעולם. דמטעם דבשיל"מ לא היה אוסר באלף ועוד פלפלתי עפ"י דין הנ"ל ואכ"מ. ודאתאן עליה הוא לצורך קושיא זו שאבאר. דהנה הטעם דטבל, לא בטל הוא ג"כ מטעם דבשיל"מ דאפשר לתקן אותו ממקום אחר וכמבואר בגמרא דלעיל התם. וא"כ הנה לפי דינו של המרדכי הנ"ל דהיכא דלא ניכר קודם התערובות האיסור בפ"ע אפילו דבר שיל"מ בטל שוב הדרא קושיא לדוכתי' מה נרויח כשנשאל על התרומה הא הדרה לטבלה ויהיה שוב איסור טבל. ואי משום דגם איסור טבל לא בטיל רק יתוקן ע"י הפרשה עליו. זה אינו דטבל כי האי בודאי בטיל אע"ג דהוא דבשיל"מ דהא לא הוכר מעולם בפ"ע כיון שנולד, רק עכשיו בתערובתו ע"י שאלה שנתהפכה התרומה לטבל. הרי שאותו איסור טבל לא היה ניכר מקודם בפ"ע כלל. וע"כ טבל כזה מהראוי שיתבטל אעפ"י שהוא דבשיל"מ. והואיל שהוא בטל שוב לא חל עליו הפרשה. ומה הועלנו איפוא ע"י השאלה שלא נצטרך לבא לידי ביטול התרומה הא עכשיו נעשה טבל ונתבטל. והרי סוף סוף אנו אוכלין איסור שנתבטל ומה לנו איסור תרומה ומה לנו איסור טבל וזהו לכאורה קושיא חדתא:

והנה יש לתרץ דבאמת יש תרי טעמי למה טבל לא בטיל. חדא משום דבשיל"מ ועוד מפני כהתירו כך איסורו. כדאיתא בפרק בתרא דע"ג (דף ע"ג ע"א) ועיי"ש בתוס' למה לן תרי טעמי (ובפט"ו ה' מאכלות אסורות ה"ו כתבתי בזה ת"ל דבר נאה ומתקבל עיי"ש וינעם לך) וא"כ אף בלא הוכר הטבל מקודם שנתערב נהי דטעם דבשיל"מ ליכא. מ"מ לא בטל מטעם שני דכהתירו כך איסורו. וע"כ לק"מ קושייתי הנ"ל מאחר שתתהפך התרומה לטבל ע"י שאלה שוב גם הטבל לא בטיל מטעם כהתירו כך איסורו. והואיל דלא בטיל שפיר שייך התיקון דהפרשה. ונמצא יצאנו לגמרי מכלל צורך ביטול וא"ש. ואמנם כבר כתבתי שם בהלכות מ"א דמסתבר לומר דהיכא דמעולם לא ניכר הטבל בפ"ע לא שייך ג"כ הטעם דכהתירו כך איסורו. כיון דבגוונא כזו שלא היה ניכר מעולם בפ"ע גם התירו היינו הפרשת התרומה לא מועיל. דבעינן דוקא עד שירשום מקום בצפונו או בדרומו ובלא"ה לא קרא שם וע"כ גם איסורו אינו אוסר במשהו היכא דלא ניכר הטבל בפ"ע. וא"כ הדק"ל:

וקצת יש לתרץ דלמא אה"נ דאחר השאלה שתתהפך התרומה לטבל אז יתבטל הטבל וכי תימא א"כ מה הרוחנו בזה. י"ל כיון דאמרו חכמים גבי חולה שיש בו סכנה דמאכילין אותו טבל ולא תרומה (יומא דף פ"ג ע"א) והכי פסקינן דאיסור תרומה חמיר מטבל. הנה הרבה הרוחנו בזה להפוך ע"י השאלה התרומה לטבל:

אכן יותר נראה לומר אף דהטבל יתבטל מ"מ כשנרצה ' להפריש עליו תועיל ההפרשה אעפ"י שלא נהי' מחוייבים בדבר. וזה אני למד מדאמרינן לענין דבשיל"מ דכל איסור שנתערב והוא דבשיל"מ אפילו באלף לא בטיל. ואעפ"כ כשאין האיסור בעין רק טעם גרידא קיל הרבה ממשהו איסור בעין. ואולי גבי תיקון ההפרשה אמרינן דמפרישין אף על הטעם הנבלע (עי' הל' חלה סוף סי' שכ"ד ובט"ז שם ס"ק ט"ו ובמקום אחר פלפלתי בדבריו) ממילא מסתבר דעל משהו בעין בודאי חיילא ההפרשה:

(שקלא וטריא בדרך מושכל) ב ואמנם סוגיא דילי צריכה עוד קצת ביאור. דיש לדקדק האיך מצינו למימר דיהיה נשאל אתרומתו ותחזור לטבלה. והרי מסחמא מהכרי הנשאר כבר הפריש ג"כ שארי מעשרות. היינו מעשר ראשון ומע"ש. והשתא כשתתבטל שם תרומה שהפריש מקודם הרי יהיה מחוייב להפריש תרומה אחרת מחדש ונמצא שהקדים מעשר לתרומה ועבר על מלאתך ודמעך לא תאחר (עי' ספ"ק דדמאי. ובר"ש וברא"ש שם) ואסור להתודות. אך י"ל כיון דמפריש אח"כ כשיעור תרומה על כל הכרי הרי לא הפסיד לכהן כלל. ועי' רמב"ם ה' תרומות פרק ג' דין י"ג. אך יותר נכון לומר דהרי בידו להיות נשאל גם על המעשרות (וכ"כ הרמב"ם שם פ"ד הי"ז שנשאלין גם על המעשרות. ויש קצת לפקפק בזה הא אין מעשר בכלל קודש) דהשתא קאי הש"ס דסתמא דמתני' איירי שעדיין לא הגיעו המתנות ליד כהן ולוי. ועדיין צ"ע מה נאמר היכא שכבר נאכל החולין לזרים דלא מצי למשאל על התרומה דנמצא שאכל הזר טבל:

גם יש לפרש לכאורה כיון דבמתני' סתמא תנן סאה תרומה טמאה וכו' ומצינו למימר דאיירי ג"כ כשאותה תרומה היא תשלומי תרומה בשביל שאכל תרומה בשוגג דמחוייב לשלם מן חולין מתוקנים כמה שאכל ואותן חולין נעשין תרומה גמורה דהשתא בתרומה כזו שנתערבה שפיר שייך לומר הא היא דבשיל"מ דמצי למתשל עלה. וכשישאל תהדר לחולין מתוקנים (ובזה יתורץ נמי כל הנ"ל שפלפלנו לעיל הא תחזור לטבלה. דהא תרומה כזו שהיא תשלומי תרומה תחזור לחולין מתוקנים) אך לא מצינו לפרש הכי אי נימא דתשלומי תרומה אינם תופסין קדושה רק כשבאין ליד כהן. ובירושלמי רפ"ו דתרומות יש פלוגתא דתנאי בזה ועיי"ש בר"ש (ועי' מ"ש בס"ד בפ"י ה' תרומה) וכאן במתני' אי אפשר לאוקמי בהכי כגון בתרומה שבאה ליד כהן וכדקאמר בש"ס:

ובהא דמסיק הש"ס בשלמא קונמות וכו' אלא תרומה מי איכא מצוה לאתשולי עלה. הנה יש לדקדק לכאורה:

הא מתני' איירי בתרומה טמאה. והלא על תרומה טמאה בודאי מצוה לאתשולי כדי שתחזור לטבלה. דכשם שיש איסור לגרום טומאה לתרומה כמו כן יש להיפך מצוה בהצלת תרומה מטומאתה. וכאן כשישאל עליה ותחזור לטבלה הנה שוב יפריש תרומה חדשה מן הטהור. אך י"ל כיון דלכתחלה אין להפריש אפילו מן הטהור על הטמא (עי' תרומות פ"ה ה"ז) א"כ הרי אף אחר שישאל עליה עדיין יהיה מוכרח להפריש תרומה טמאה:

וכאן יש לתלמיד מחודד לשאול הא תינח כשנטמאה אותה תרומה באב הטומאה או עכ"פ בולד הטומאה. אבל מה נענה אם היא נטמאה בולד של ולד. דהשתא הלא טומאתה בשוליה רק להיותה תרומה דשני עושה שלישי בתרומה. ואולם אם יהיו הבעלים נשאלין עליה ותשוב לקדמותה הנה בזאת תהי' ג"כ מתנקית מטומאתה ומהרהר ויוכל שוב להפריש עליה תרומה טהורה וא"כ הדק"ל דשפיר מצוה קעביד כשנשאל על תרומה טמאה כזו ותהי' דבשיל"מ. אך י"ל דלמא אה"נ דבכה"ג