זכר ישעיהו (רמב"ם) לב

שיבא דשיל"מ ומתני' לא איירי כלל בכה"ג. אך צ"ע לדנא בזה ובמק"א נאריך אי"ה:

שם הלכה ט"ו. סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי ואמר תרומת הכרי זה לתוכו במקום שנפלה שם אותה סאה נסתיימה תרומת הכרי ונדמע הכל בתרומה שנפלה ובתרומת הכרי וכו'. הנה יש להעיר בהאי דינא כמה מבוכות הצריכין בירור עפ"י עומק העיון:

א לפי מה דפסקינן לעיל דידיעות מחלקות ומפסיקין להצירוף (עי' לעיל דין ו') א"כ האיך מצטרף כאן אותה סאה שנפלה עם תרומת הכרי. דע"כ איירי כאן דידע מנפילתה קודם מדנסתיימה תרומת הכרי עי"ז. ותו למה לן צירוף כלל הלא די לנו בתרומת הכרי גרידא שיש בה לבדה כדי דימוע שהיא עכ"פ אחד מששים. ותרומה אינה בטילה אלא בק"א. ונ"ל לתרץ דחדא מתורצת בחברתה. דהא דידיעות מחלקות את הצירוף היינו כשאין גם בנפילה שניה כדי דמוע. אבל כשנפילה שניה היא לבדה מדמעת אז גם הראשונה מצטרפת ונתוספת עליה (וכעין שמצינו דאם עלה עד רובא מצטרפין לאסור אף שהיו ידיעות בינתים. עי' לעיל דין ה') ונפקא מינה לצירוף זה כגון לענין אם נתרבו אח"כ חולין בשוגג צריכין כשיעור שיבטל שתי התרומות. או באם נפל מכרי זה למקום אחר דמדמע לפי חשבון (לעיל דין ג'). ב תו יש להעיר. הך סאה שנפלה אי יש בהכרי כדי ביטול נגדה ואעפ"כ אמרינן דנסתיימה התרומה של הכרי ונדמע אח"כ הכרי בשתיהן. או בעינן דוקא שלא יהיה בהכרי כדי ביטול הסאה שנפלה ונעשה דמוע. ורק אז נגרר אח"כ עשיית התרומה שניה. אבל כשנתבטלה הסאה שנפלה הרי היא כמי שאינה. ואין עוד גרם שתסתיים התרומה. ויבואר הכרעת ספק זה בשום עין על תוכן האי דינא להבין אותו על בוריו וכמו שאבאר:

אמיתת כוונת הירושלמי ג לכאורה אינו מובן כלל מאי ענין הסאה שנפלה אל קביעת התרומה אשר תהיה נסתיימה על ידי כך ומועילין דבריו. ואלו לא נפלה הסאה בהכרי לא נסתיימה תרומת הכרי. מה ענין זה לזה ואמנם אמיתת הדבר כך הוא. דאנן פסקינן (לעיל פ"ג דין ח') האומר תרומת הכרי זה לתוכו אם לא ציין מקום לא אמר כלום והיינו שאין זה ענין הפרשה כלל כשלא מזכיר שום מקום מיוחד להתרומה. ובמה הבדיל את הכרי ממצבו הראשון. ולכן אין בדבריו כלום. ולזה קאמר הכא בהירושלמי היכא דאם היתה ההפרשה באופן כזה. היינו סאה תרומה נפלה בתוך הכרי ואמר תרומת הכרי זה לתוכו במקום שנפלה שם אותה סאה (והנך תיבות במקום שנפלה שם אותה סאה אינם מדברי התנא. רק הוא נמשך אדלעיל לדברי הבעלים שאומר תרומת כרי זה לתוכו. במקום שנפלה שם אותו סאה אז אמרינן אשר) נסתיימה תרומת הכרי כלומר שיש ממש בדבריו וחל קריאת שם על התרומה. דהוי אמינא דלא אמר כלום הואיל דלא ידעינן מקום המיוחד ששם נמצאת התרומה. ודמיא לכאורה להך דאמר תרומת כרי זה לתוכו ולא ציין מקום דאין ממש בדבריו. לזה קמ"ל דלא דמי' דבשלמא התם הרי אפילו כלפי שמיא לא גליא איה מקום כבודה של התרומה ואין כאן יחוד מקום כלל. משא"כ הכא בנידון דידן הרי באמת התרומה בעצמותה היא מובדלת ומיוחדת במקומה. היינו סמוך לאותה סאה שנפלה שכך יחד לה הבעלים מקום. אלא דאנן לא ידעינן היכן הוא. גלל כן שפיר הועילו דבריו. בכה"ג וקרא שם ונעשית תרומה במקום שהיא. דכל היכא דאיתא ב' גזא דרחמנא איתא. ואם יבא אליהו ויורה מקום הסאה שנפלה הלא יוכל להרים סמוך לה את התרומה של הכרי. כך היא סברת הירושלמי ומיוסדת על אדני פז. והשואל כדרך איבעי לא ידע להכריע מסברא. ומעתה יאירו כשמש בצהרים דברי הירושלמי ופסק דינו של רבינו הרמב"ם:

ד ואחר שזכינו להבין דעת קדושים בדין זה. הנה נוכל להקשות לפי ביאורי הלז. אמאי נקיט דוקא סאה תרומה שנפלה. הא אפילו אם היתה חולין נמי היינו אומרים מחמת אותה סברא עצמה דנסתיימה תרומת הכרי במקום שנפלה אותה סאה. הואיל דאין לנו שום תועלת מן אותה סאה שנפלה רק שהבעלים מציינין סמוך לה את תרומת הכרי וא"כ אף אם אותה סאה היא חולין סוף סוף ג"כ שפיר שייך קביעת מקום סמוך לה. ומדנקיט דוקא תרומה משמע דתרתי בעינן שיהיה ע"י הסאה שנפלה קביעת מקום לתרומת הכרי וגם שאותה סאה תהיה תרומה. ויהיה עי"ז כעין גרירה דנימא דתרומת הכרי נסתיימה ע"י התרומה שנפלה. (וכעין הא דתרומת הכרי זה. והכרי הזה בזה המקום שנסתיימה תרומתו של ראשון שם נסתיימה תרומתו של שני. עי' לעיל פ"ג דין ט') והואיל דבעינן דוקא שהסאה שנפלה תהיה תרומה ושעי"ז תהיה תרומת הכרי נגררת ונסתיימה. הנה מסתבר דבעינן שלא יהיה בהכרי כדי ביטול הסאה תרומה שנפלה דבלא"ה הרי היא כמאן דליתא:

ה ואמנם לולי דמסתפינא אמינא דבאמת לא בעינן כלל שתהיה הסאה שנפלה תרומה דוקא. דאפילו אם היא חולין ג"כ הדין הכי דנסתיימה אצלה תרומת הכרי הזה ונקרא קביעת מקום וכמ"ש. אלא דהירושלמי נקיט לדוגמא תרומה מטעם אחר. לאורחא דמלתא. דיש להבין מאיזה טעם ירצו הבעלים דוקא לקרא שם לתרומת הכרי בכה"ג. ולמה לי כל הטורח הזה. ונראה ברור דהכי היא הכוונה. דהואיל שנתערב בכרי זה סאה תרומה הרי נעשה מדומע. ואף אם יתקן הכרי מידי טבלו לא יועיל להתירו לזרים מפני שנעשית מדומע ע"י הסאה שנפלה. ולכן אין לו תועלת כשיפריש תרומה עליה ממקום אחר או מיניה וביה (ע"י תנאי כמבואר מתוך ההלכה) דסוף סוף יצטרך למוכרו לכהנים. וא"כ למה זה יטרחו הבעלים בהגבהת תרומות ומעשרות בפועל. לזאת הביא אותם האופן הלז למצוא תחבולה להוציא הכרי מידי טבלו ע"י קריאת שם גרידא. והיינו על פי זה הדרך שיאמרו תרומת כרי זה בתוכו במקום שנפלה אותה סאה דנסתיימה שם תרומת הכרי. דכשיאמרו בצפונו או בדרומו לא מהני דשמא שם היא אותה שנפלה. וכשלא יציינו מקום כלל אין בדבריהם ממש. ורק עי"ז אהני קריאת שם ונפיק הכרי מידי טבלו. ואף על פי שנעשה מדומע בתרומת הכרי מה בכך הא גם בלא זה היא מדומע על ידי הסאה שנפלה. משא"כ אם הסאה שנפלה היא חולין (מתוקנים או אינם מתוקנים) לאיזה צורך יתחכמו הבעלים לקבוע תרומת הכרי באופן כזה דוקא הלא אדרבה השתא ישוב להיות מדומע על ידי תרומת הכרי ויפסידו. ומוטב להם להרים התרומה בפועל (מיניה וביה על ידי תנאי או ממקום אחר). ולהתיר הכרי לזרים. ורק מטעם זה נקיט הירושלמי לדוגמא בסאה תרומה שנפלה דנחתינן לדעתי' דבעה"ב איך הוא אורחא דמלתא אבל בגוף הדין שפיר מצינו למימר דאף בסאה חולין שנפלה לכרי ואמר תרומת הכרי לתוכו במקום שנפלה אותה סאה שם נסתיימה תרומת הכרי ונדמע הכל בתרומת הכרי. כן נראה לענ"ד להסביר אמיתת הענין על בוריו על פי עומק הסברא. הגם כי לפי הצעת דברים אלו יהיה נהרס קצת התירוץ המחודד שתירצתי קושיית הצמח צדק בענין דבשיל"מ על פי דברי רבינו אלו הנה דרך העיון לחוד ודרך הפלפול לחוד. אלו ואלו יעלו על שולחן מלכים מאן מלכי רבנן: