זכר ישעיהו (רמב"ם) ל

א"כ יצטרך לשלם מה שנטל מהפיאה ומה זכות אית לי' אם יצטרך לשלם במלואו. אי אמרת אין מהדין דחייב לשלם רק ממדת חסידות. א"כ שפיר אית לי' בגווי' וקרי מיגו דזכי לנפשי' וכו' אבל אי אמרת דחייב לשלם א"כ מה זכיה לנפשי' יש כאן כיון דצריך לשלם תמורתו. ואולי וכו' עכ"ל. והעתקתי דבריו כצורתן לפי שהם תמוהין מאד. ושתי תשובות בדבר:

חדא דהלא מלתא דפשיטא היא דהא דפליגי ר"א וחכמים בבעה"ב שעובר ממקום למקום ונטל מתנות עניים. היינו דוקא כשהוא באמת בעל כיס וביתו מלא כסף וזהב אלא שאין לו עמו שם במקום שהוא הולך וכמפורש במשנה שהוא באמת עשיר אף בשעה שנוטל רק בכה"ג סבר ר"א דמשלם כשבא לביתו וחכמים פליגי עליו אף בכה"ג מטעם דעני הי' באותה שעה. אבל היכא שהוא באמת עני ממש בשעה שנוטל ואין לו כלל בשום מקום. אף דתיכף ברגע אחת אחר שנטל נתעשר אז לכ"ע אף לר"א פטור. ותדע מדהשיבו לו רבנן עני הי' באותה שעה. הרי מבואר דכשהוא באמת עני באותה שעה אף לר"א פטור והכי אסבר לן רבינו לקמן (ה' מתנות עניים פ"ט) דמש"ה בעה"ב זה כשבא לביתו פטור מלשלם שהרי עני הי' באותה שעה הא למה זה דומה לעני שהעשיר שאינו חייב לשלם עכ"ל. והעתיק דבריו הטור והרמ"א וא"כ בנ"ד כשהפקיר נכסיו וזכה בפיאה ותיכף אח"כ חזר וזכה בנכסיו פשיטא דאף לר"א פטור לשלם ואינו חייב כלל אף לא ממדת חסידות וז"פ:

ותו אף אם ניתן מקום לסברא זרה זו ונאמר דחייב לשלם אח"כ אטו משום זה לא יהי' בכלל מיגו דזכי לנפשי' הא סוף סוף מצי לזכות עכשיו לנפשי' בהאי פיאה. ואי משום דיצטרך לשלם אח"כ הרי רק דמים בעי לשלומי אבל בגוף הפיאה אין לו שום מעכב לקנותו בתורת עני. וע"כ הלא שפיר יוכל לזכות בכח ההוא לפלוני עני. וכל זה ברור למעיין והסברא הראשונה היא יותר פשוטה בלי שום פקפוק ודברי הכרו"פ הם לענ"ד תמוהים:

הלכות תרומות פרק חמישי הלכה א'. אין תורמין אלא מן היפה שנאמר בהרימכם את חלבו ממנו וכו'. תורם מן היפה על הרע אבל לא מן הרע על היפה ואם תרם תרומתו תרומה. ע"כ. ואמרינן הכי בש"ס בכמה דוכתי מנין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה שנאמר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו. אם אינו קדוש נשיאת חטא למה. מכאן לתורם הרע על היפה שתרומתו תרומה. והקשו בתוס' בב"מ (דף נ"ו) וא"ת דלמא נשיאת חטא משום דאוכלו בלא הפרשה אחרת. וי"ל דמשמע קרא דאהפרשה גרידא הוי נשיאות חטא. וזהו דוחק. ובקידושין (דף מ"ו) הקשו בתוס' למ"ד כל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. א"כ קשה מאי קאמר הכא אם אינו קדוש נשיאות חטא למה. דלמא לעולם אימא לך דאינו קדוש ואפ"ה איכא נשיאות חטא דעבר אמלתא דרחמנא. וי"ל וכו' עיי"ש:

(תי' לקושיות התו' בדרך מושכל) ונראה לענ"ד לתרץ בדרך פלפול ושתי קושיות אלו מתורצות זו ע"י זו בחדא מחתא. דהנה הרמב"ם כתב בה' בכורים (פ"ט הי"ד) וז"ל בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה. שאינה דומה לטבל. שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסורים לישראל לאוכלן אלא ברשות כהן עבר וכו'. הנה מבואר בדברי רבינו דמש"ה מתנות כהונה אינם טובלים כמו תרומות ומעשרות קודם שהופרשו דהוי טבל. דשאני התם דקודם ההפרשה לא מובדלין בפ"ע המתנות כהונה. ע"כ קודם שהופרשו טובלין הכל ויש איסור טבל על הכל. כיון דכל מקצת ומקצת חזי להיות מופרש לשם תרומה ומעשר. משא"כ במתנות מבהמה הרי הם מובדלין ומיוחדים. ר"ל שהם דוקא הזרוע והלחיים והקיבה ושארי חלקי הבהמה לא חזיין להיות מופרש. לכן שפיר הכל מותר אף קודם שהורמו המתנות כיון דכל אחד ואחד הוא בפ"ע ולא ראוי לההפרשה רק המתנות. הזרוע והלחיים והקיבה. וזאת היא סברא אלימתא וראויה למי שאמרה:

והנה על פי זה אתי שפיר קושיית התוס' הנ"ל. דע"כ נימא דבדיעבד אם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה. דאי ס"ד דאפי' בדיעבד אינו תרומה. דהך קרא דוכל חלב יצהר וגו' הוא לעיכובא דאינו קדוש כלל. א"כ כשיש לפנינו כרי של תבואה ובו יפה ורע הרי רק היפה הוא מיוחד להפריש ממנו. דמחלק הרע אפי' בדיעבד לא קדוש. והואיל שכן שוב זה דומה למתנות כהונה מבהמה דאוכלין ממנה קודם שהורמו מתנותיה ולא טביל הכל לפי שלא נכנס בגדר ההפרשה רק הזרוע והלחיים והקיבה. וה"נ כאן הי' מן הדין שלא יחול כלל איסור טבל על התבואה כשיש חלק רע ויפה. כן היינו מוכרחין לומר אלו היה הדין דהתורם מן הרע על היפה אפי' בדיעבד אינו קדוש. והכי קאמר הש"ס אם אינו קדוש נשיאות חטא למה. כלומר אם אכל בלא הפרשה דחייב משום טבל (וסמיך אסיפא דקרא דכתיב ולא תמותו על איסור טבל) ואמאי חייב להוי דומה לאוכל מבהמה קודם שהורמו מתנותיה דה"נ הרי דוקא חלק היפה מיוחד לההפרשה. אלא מדלא אמרינן הכי ורחמנא חייבתי' משום נשיאות חטא דטבל ש"מ דבדיעבד קדוש בתורם מן הרע על היפה. הרי לפי מ"ש קושיית הגמ' הוא באמת כקושיית התוס' דבב"מ הנ"ל. דהך נשיאות חטא קאי על איסור טבל כשאכל בלא הפרשה אחרת. רק מזה ממילא מוכח מדאיכא בכה"ג איסור טבל ש"מ דבדיעבד קדוש. והוכחה זו היא שפיר מכרעת אף למ"ד כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני. ולק"מ קושיית התוס' דקידושין הנ"ל איברא לפי מה שביארתי להלן במקומו סברת רבינו הנ"ל לחלק בין מתנות דבהמה לטבל דעלמא וביארתי אמיתת הענין. הנה לא יתכן שפיר לדמות ליה הא דתורם מן הרע וכו'. אך בכל זה לחדד לב התלמידים הוא דבר מושכל ביישוב קושיית התוס' הנ"ל וכמה פנים לתורה:

פרק שלשה עשר הל' א'. התרומה עולה באחד ומאה וכו'. הנה בענין ביטול תרומה בחולין מפלפל הש"ס דנדרים. ויש לנו בזה דברים נחמדים. במס' נדרים (דף נ"ט ע"א) פרכינן והרי תרומה דאי בעי מתשל עלה ובטלי ברוב. דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תירקב. הא למאה תעלה. הכא בתרומה ביד כהן דלא מצי למתשל אי הכי וכו'. אלא אימא בשלמא קונמות מצוה לאתשולי. תרומה מאי מצוה לאתשולי. ע"כ. ועיי"ש במפרשים. ובמקומות שונות פלפלתי הרבה במה שנוגע לסוגיא זו. ועי' מ"ש בה' נדרים פ"ג כמה דברים נכונים בס"ד. וכאן ארשום איזה פלפלא חריפתא לחדד לב הנכונים:

א לכאורה צריך להבין בהא דקאמר הש"ס דתרומה הוי דבר שיש לו מתירין דמצי למתשל. והלא ע"י שאלה שוב הדרה לטבלה ונתהפך איסור תרומה לאיסור טבל. ומה הועלנו ע"י השאלה להנצל מידי איסור. והרא"ש הרגיש בזה וכתב ואע"ג דאי מתשל עלה הדרה לטבלה מ"מ מכלל תרומה יצאה על ידי שאלה. עכ"ל. וקושיא קחזינא ופירוקה לא חזינא. אמנם באמת ניחא. דנגד איסור טבל שוב יש לנו תקנתא ע"י תיקון שנפריש עליו ממקום אחר. כמו בכל טבל וחולין שנתערבו ונמצא דשפיר יש לפנינו דרך מתוקן איך להנצל מכלל איסור לגמרי היינו מקודם יהיה נשאל על התרומה והדרה לטבלה ואח"כ שוב נתקן את הטבל ע"י הפרשה עליו. וע"כ הרי זה מקרי דבר שיל"מ דעד שתאכלנו