זכר ישעיהו (רמב"ם) כ

אבל באומר ע"מ שאין עלי נדרים שוב נחוש שישאל הוא על נדרו ונמצאת היא מקולקלת ותצטרך גט. ובש"ע אה"ע לא נזכר כלל הך דינא באומר ע"מ שאין עלי נדרים וכו'. ואולי בכה"ג אה"נ דצריכה גט. ויש להאריך עוד בזה ובשיטת התוס' הנ"ל ואכ"מ) כן יש להקשות לכאורה. אבל לפי מ"ש ניחא דבממ"נ במאי עסקינן. אי בקרבן זבח הרי אף כשיהי' נשאל שוב יהי' חולין שנשחטו בעזרה. דאינה מקודשת בהן. ואי במנחה איירי הרי קיי"ל (עי' פי"ב ה' מעה"ק) דמנחת כהן נשרפת. ואיך שייך לומר דמקדש בחלקו. כיון שהוא בעצמו הבעלים. והרי הוא כהן ומנחתו כולה כליל לאישים. ואין לומר אכתי בלחם המורם מחלות תודה ונזיר שהביא אותן כהן זה דמצי למתשל. הנה בזה אפשר דאה"נ דמתקדשת בלא"ה. ועי' בפרק התודה דבעי' בגמרא אי זהו כמו תרומה. והנה לפמ"ש לקמן דקדשי צבור אין להם שאלה. אפשר למקיום בכה"ג. וקדשים קלים איירי בבכור או במעשר בהמה דאין להם שאלה. כל זה נראה לענ"ד להעיר לב המעיינים על כמה הערות שונות אבל אין להשתקע יותר בפלפולים אלו. שא"א להעלות ארוכה בתירוץ מתוקן מכל צד. ואחר כל אלה הישובים. אכתי במקדש במעשר שני מאי איכא למימר. דפסקינן כר"מ דאינה מקודשת (פ"ה מאישות דין ד') ומשמע דאפי' גט א"צ ואמאי דלמא ישאל על זה. אך בהא י"ל דמאחר שנתן לה המעשר שני תו לא מצי למשאל דדמי לתרומה ביד כהן וכנ"ל:

(קושיא בזרוע בשלה) ה ולכאורה יש להקשות בהא דזרוע בשלה של איל נזיר דבחדא קדירה מבשל להו (חולין דף צ"ח) ואעפ"כ בטל בס' או במאה עיי"ש. ואמאי בטל הא הוי דבר שיל"מ ע"י שאלה. אי נימא דמצי לישאל אף אחר זריקה. בשלמא למ"ד חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא נימא דשוב יהי' אסור מטעם זה. אבל אם חולין. שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא שפיר הוא דבר שיל"מ ע"י שאלה (כמו חמץ בפסח הוא לי"א דשיל"מ לאחר הפסח אע"ג דגם אחר הפסח עדיין אסור מדרבנן) והנה להר"ן דנדרים (דף נ"ב) דמש"ה דשיל"מ לא בטל משום דהוי מין במינו ממש אתי שפיר כאן בזרוע בשלה כיון דאמרינן בי' זהו היתר הבא מכלל איסור. אע"ג דהוי מין במינו מ"מ בטל עיי"ש בגמרא. הרי דחידוש הוא שחדשה בי' תורה דמין במינו לא איכפת לן. וה"נ דשיל"מ שהוא ג"כ רק משום לתא דמין במינו לא עדיף בזה למיסרי'. כן י"ל לכאורה. אבל זה אינו. דלא דמי הך מין במינו בעצם. להך מב"מ דדבר שיל"מ. וכמו דאסבר לן הר"ן גופי'. ואין להאריך:

(תי' על הנ"ל) אך בלא"ה א"ש כיון דטעמו של דשיל"מ הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וכמ"ש רש"י. וזה לא שייך רק היכא שהמתיר יפקיע האיסור לגמרי. ולא יצטרך לבא עוד לידי ביטול שהאיסור יתהפך להיתר. כגון ביצה שנולדה ביו"ט דאחר יו"ט יהיה ניתר לגמרי ולא יצטרך עוד ביטול בזה. משא"כ בנ"ד גבי איל נזיר איך שייך לומר דהוי דבר שיל"מ ע"י שאלה. הא אף אם יהי' נשאל ויפקיע איל זה מידי הקדש והוי חולין. הרי סוף סוף מחוייב הוא להביא איל אחר נאחז בסבך אותו איסור ממש ויעשהו כמשפטו הראשון ואי אפשר לו להנצל מאיסור זה. דלעולם כל זמן שלא יצא ידי חובתו הרי שיצטרך להביא איל ולעשות הזרוע בשלה בתורת הקדש ובלי שאלה כדי שיצא ידי חובתו. ולכן לא נקרא זה דבר שיל"מ ע"י שאלה. כיון דבהכי לא יפקיע עצם האיסור רק ישאהו מאיל לאיל:

איברא דכל האריכות הזה הוא רק לרווחא דמלתא אליבא דסברא ישרה. אבל מעיקרא לק"מ. דאמרינן בנדרים (דף נ"ט) קונמות דמצוה לאתשולי עליה. דאר"נ כל הנודר כאלו בנה במה וכו' מש"ה מקרי דשיל"מ ע"י שאלה. אבל תרומה מי מצוה לאתשולי עלי'. הרי דהיכא דאין מצוה לאתשולי לא מקרי עי"ז מה שיוכל לשאל שהוא דבר שיל"מ. וע"כ א"ש בנ"ד גבי איל נזיר דפשיטא דליכא מצוה לאתשולי על אותו איל. ואמנם אכתי קשה הא יוכל למתשל על עיקר הנזירות. והנה מהרמב"ם סוף הלכות שבועות משמע דבין על נדר בין על שבועה אין מצוה למשאל. אך הראב"ד השיגו וכתב דוקא בשבועה הכי הוא אבל נודר בנדר מצוה להתירו שהרי אמרו הנודר כאלו בנה במה וכו'. וכתב הכסף משנה על זה אפשר שגם זה דעת רבינו. שהרי לא כתב כן אלא בשבועות. וצריך טעם למה נשתנה נדר משבועה בזה. עכ"ל הכ"מ. וכבר אמרתי בזה דסברא גדולה יש לחלק בזה. דבשבועה הרי הזכיר שם שמים. וכשיהיה נשאל הרי הזכיר שם שמים על מילי דכדי. והרי זה כפוגע בכבוד שמים. ומטעם זה החמירו הגאונים ביותר שלא להתיר שבועות כלל (עי' טור יו"ד סי' ר"ל) משא"כ בנדרים דלא החזיק דבריו בכח אחד משמות הקדושים. ע"כ אם עבר ונדר נדרי איסור מצוה להשאל על נדרו. וכ"כ רבינו סוף ה' נדרים עיי"ש (ומהתימא על הכ"מ הנ"ל שכתב אפשר שגם דעת רבינו וכו' ולא הזכיר דכאן מפורש דעת רבינו כך) וע"כ מסתברא נמי דה"נ בנזירות שהוא מכלל נדרי איסור (כ"כ רבינו ריש ה' נזירות דמצוה לאתשולי עלי'. וא"כ דמיא לקונמות והוי שוב דבר שיל"מ ע"י שאלה. והדק"ל בהא דזרוע בשלה של האיל נזיר:

ולכאורה יש לתרץ בהא ששנינו פ"ד דנזיר. האשה שנדרה בנזיר ונזרק עליה אחד מהדמים אינו יכול להפר. ואם כן ה"נ כאן בשעה שמבשל האיל נזיר הרי כבר נזרק אחד מהדמים ותו לא מצי למתשל. אך הא בודאי ליתא דהתם הוא רק בהפרת הבעל דמיגז גייז וגם אין לו כח רק בנדרי עינוי נפש וכמפורש שם בש"ס. אבל גבי התרת חכם בודאי מצי למתשל אפי' אחר גמר כל הקרבנות. אם רק יש עדיין נ"מ בהתירו כמו דאמרינן בשבועות (דף כ"ח) אפי' אחר שעבר על שבועתו וכפתוהו ללקות נשאלין לו קודם שיתחילו להלקותו. וה"נ כאן הרי זה גופא הוי שיור שהוא צריך לגמור האיל נזיר כתיקונו והשתא הוא נשאל על עיקר הנזירות דשפיר מהני עדיין שאלה ונמצא האיל יוצא לחולין והדק"ל הא הוי דבשיל"מ בכה"ג וא"כ האיך לא יאסור האיל נזיר ע"י הזרוע בשלה. ואמנם עוד יותר יקשה בכל איסורי נזיר מחרצנים ועד זג יהיה אוסר בכל שהוא משום דבשיל"מ ע"י שאלה שישאל על נזירותו:

(קו' על התוס' ותי' ברור) וראיתי בפרק אלו עוברין (דף מ"ד) דאמרינן גבי' איסורי נזיר שיש היתר לאיסורו. ופי' רש"י ע"י שאלה. והתוס' מיאנו בזה דאי מתשל אין זה היתר לדבר שנאסר. שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא נאסר מעולם עכ"ל. וקצת יש להפלא הלא בגמרא דנדרים הנ"ל אמרינן דקונמות נקרא דבר שיל"מ הואיל דאיתניהו בשאלה וזהו דלא כסברת התוס' הלזו. דכיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם. ואין זה מתירין לאותו איסור. אך באמת לק"מ ויש לחלק בין לישנא דהש"ס יש היתר לאיסורו ובין לישנא דיש לו מתירין. דהא יש היתר לאיסורו הכוונה הוא אשר זה הוא האות שהאיסור הוא קלוש שהרי אינו נדבק וקבוע לעולם. אבל בזמן מיוחד או ע"י פעולה מיוחדת יסתלק האיסור וע"כ אינו חזק כ"כ. וכמו שמצינו בכמה מקומות לחלק באיסורין בין היה לו שעת הכושר ובין לא היה לו שעת הכושר. אע"פ שעכשיו הוא איסור גמור. מ"מ כיון שהיה לו שעת הכושר מגרע גרע בכך נגד האיסור שלא היה לו שעת הכושר. כן הוא על הזמן שעבר. וכמו כן על להבא כיון שיש היתר לאיסורו קליש ליה. וע"כ היכא דאינו ניתר רק ע"י שאלה הרי אין האיסור גופא ניתר רק הוא מסתלק למפרע כמו שלא היה. דאמרינן הטעות אכלו מעיקרא. ולכן שפיר כתבו התוס' שאין זה נקרא יש היתר לאיסורו. משא"כ התם לענין דבר שיש לו מתירין אין אנו