זכר ישעיהו (רמב"ם) יט

שיש למתעקש להשיב דסוף סוף מאי דכיילינן דחכם עוקר הנדר מעיקרו. הוא סכינא חריפא דמפסיק ומתבטל כל המתגלגל ע"י הנדר. אמנם ע"פ עיון היטב נכונו הדברים בס"ד. ועי' במ"ל ספ"ו הל' ערכין שהשוה מדותיו בדין הנ"ל דתמורה היכא שגוף ההקדש בטעות או נשאל עליו. אבל לענ"ד נראה כמ"ש:

והנה ראיתי תנא דמסייע דומה לזה בדברי הר"ן דנדרים ר"פ נערה המאורסה. בהא דאמרינן היפר אחד וקיים אחד וחזר המקיים ונשאל על הקמתו. מהו דתימא מה דאוקי הא עקרי' קמ"ל דמפירין שניהם בב"א. והקשה הרשב"א הא כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ לבתר דאתשל על הקמתו הרי הוא כאלו לא הקים כלל. וכדאמרינן בע"מ שאין עליך נדרים הלכה לפני חכם והתירה הר"ז מקודשת. דחשבי לה כאלו לא היו עליה נדרים כלל בשעת קידושין. ותירץ על זה הר"ן וז"ל:

ולדידי לאו קושיא הוא כלל. דקידושין מתוך שהוא מעשה גמור אע"ג דבכל זמן שלא התירה לא חיילי. כי התירה אמרינן אגלאי מלתא דמעיקרא חיילי. אבל הפרה דחד מהני קלשה לה טפי. דבאפי נפשה לאו מידי הוא אלא ע"י צירוף השני. ואפי' בצירופא דאידך לא מהני כל זמן שאינם ראוים להצטרף ביחד וכו'. הלכך כיון דהפרה דחד אפי' כי לא הקים חברי' קלישא טובא. כל היכא דהקים כיון דההיא שעתא לא חזיא לאצטרופי בטלה לה לגמרי. וכיון דלא חזיא ההיא שעתא לא חזיא נמי בתר זימנא. עכ"ל. והעתקתי הדברים כצורתן דמילי דתליא בסברא דקה כי האי אין לקצר ולשנות שלא להשחית הכוונה. עכ"פ מבואר מזה דאע"ג דחכם עוקר הנדר מעיקרו מ"מ לא אמרינן שהנדר הוא כלא הי' ממש ויפעול דמיון זה בכל כחו בלי שום שיור. אבל שפיר אפשר איזה נ"מ ע"י הנדר אף אחר שהותר כגון התם בנשאל על הקמתו דאסבר לן הר"ן דמ"מ קלקל ע"י הנדר וה"נ נימא כה"ג בנ"ד אף כשנשאל על גוף הקרבן מ"מ התמורה לא נתבטלה וכמ"ש. ושפיר לא הזכיר רבינו זה כפי מה דמשמע לכאורה מהש"ס. דהגמ' איירי דבגוף ההקדש הי' טעות ממש וכמ"ש. ואין להאריך יותר להמעמיקים ע"פ סברא נכונה. ועי' תוס' יומא (דף נ' ד"ה חומר) ויש לפלפל שם הרבה. ונשוב למרכז הענין:

(פלפול בענין שאלה בהקדש)ד ובנידון שאלה בהקדשות נסתבכו ראשונים ואחרונים. עיקר הדבר הוא בהא דאמרינן ב"ב (דף ק"כ) נאמר ראשי המטות בשחוטי חוץ לומר שיש שאלה בהקדש. פי' הרשב"ם שאם שחט קדשים בחוץ:

ואח"כ הלך אצל חכם ונשאל על הקרבן אגלאי מלתא למפרע דחולין היו ופטור מעונש כרת. ובשבועות התם בהא דיש אוכל אכילה אחת וכו' מבואר דמהני שאלה בקדשים אפי' אחר שנזרק הדם כראוי והוכשרו כמצותן. וכבר נתפלאו כל המפרשים על דברי התוס' דכריתות שכתבו בענין זה בפשיטות דאינו מועיל שאלה אחר שהוכשר הקרבן כמצותו. והוא סותר דברי הש"ס דשבועות (עי' בספר בה"ז ובטורי אבן פ"ג דר"ה שם. וקדמם בזה המהרש"א בשבועות שם. ועי' בספר ושב הכהן בזבחים (דף ק"ו) ועי' מ"ל פי"א ממעשה הקרבנות. אמנם באמת עדיין אין הדבר מוכרע דאפשר לומר דהא דאמרינן. מידי דאיתא בשאלה לא קתני. היינו שהי' אפשר בשאלה מקודם נהי דעכשיו אחר זריקה כמצותה ליכא למתשל. מ"מ כיון דמקודם הי' אפשר בשאלה כבר קליל איסורי' ולא חשיב ליה וכן העירו ליישב האחרונים הנ"ל:

ובאמת אי נימא שנשאלין על הקדשים אף לאחר שכבר נעשו כמצותן. הלא תיפוק חורבה לכמה דיני תורה הרי שהי' הכהן יושב בעזרה ואוכל מבשר החטאת. ובתוך כך הלכו הבעלים לחכם ונשאלו על חטאת זה. לא נמצא הכהן אוכל חולין בעזרה שהוא איסורי הנאה אך בהא י"ל דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא. אבל חוץ מזה איכא לאשכוחי עוד גווני לקלקלה. כגון שנגע חטאת בשלמים דתאכל כחמור שבהן. ואח"כ נשרפת החתיכה שלמים משום נותר. ואם נשאל הבעלים על החטאת נמצינו שורפין בשר שלמים חנם. ואיכא עוד נ"מ לגרום איסורים רבים איברא דבכל הני איכא למימר אין ה"נ. אבל לכתחלה לא חיישינן להא:

(קושי' במקדש בחלקו ופלפול יפה בזה) והנה בפ"ב דקידושין שנינו המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת. ובזה יש להקשות אמאי לא נימא דצריכה גט מספק דלמא יהיו הבעלים נשאלין על הקרבן. ובשלמא בזבח איכא עוד לתרוצי דאם אח"כ יהיו הבעלים נשאלין ויצא לחולין שוב יהי' אסור משום חולין שנשחטו בעזרה דהמקדש בהם אינה מקודשת. אבל אכתי בכהן המקדש בחלק מנחה שלו שוב נחוש דלמא יצא לחולין ע"י שאלה מהבעלים. ואז לא יהי' נאסר משום חולין שנשחטו בעזרה שהרי אין כאן שחיטה רק סתם חולין בעזרה שאינם אסורין כמ"ש רבינו פ"ב הל' שחיטה ה"ג עיי"ש. אך בהא י"ל דאז שוב יהי' אינו שלו רק של הבעלים. ויהי' שוב כמקדש בגזל. גם י"ל דכמו דאמרינן בנדרים (דף נ"ט.) בתרומה ביד כהן דלא מצי למשאל עלה. ה"נ אחר שכבר זכה הכהן בחלקו מהזבח או מנחה תו לא יוכלו הבעלים למתשל. וזהו לכאורה סברא רבתא דמ"ש האי מהאי אך יש לחלק. דהתם עיקר הקודש היא התרומה חלקו של כהן. וע"כ אחר שכבר זכה לא גרע מהדיוט שניתן לו במתנה. וכמו שביארו שם המפרשים. אבל לא כן חלקו של כהן בקרבנות דמשלחן גבוה קזכו והואיל ששלחן רבו ריקם ונפקע ההקדש ע"י שאלה ממילא גם לכהן ליכא עוד שום זכות ואין להאריך:

והנה בהא דפרק המדיר בקידשה על מנת שאין עליה נדרים ויש עליה נדרים אינה מקודשת. אמרינן על זה בירושלמי דאסורה להנשא בלא גט. דחיישינן שמא תלך אצל זקן ויתירה ונמצאו קידושין הראשונים חלין למפרע. וא"כ ניחוש הכא גם במקדש בחלקו בקדשים. והנה התם הכריעו רוב הפוסקים דלא חיישינן שמא תלך להתיר נדרה. דמסתמא לא תקלקל עצמה. והנה זה שייך רק כשהשואל והקלקול הוא בחד גברא. אבל בנ"ד דנחוש שמא בעל הקרבן ישאל עליו. ונמצאת האשה ממילא מקולקלת. בכה"ג שפיר נחוש לכ"ע (וכה"ג כתב החלקת מחוקק באה"ע (סי' ל"ט) דהוא אסור בקרובותיה דשמא תלך המקודשת להיות נשאלת על נדרה עיי"ש) וקצת יש לתרץ ע"פ שיטת התוס' בפ' המדיר התם דהיינו דוקא שהלכה אצל חכם והתירה קודם שנודע לבעל. אבל משנודעו הנדרים לבעלים נתבטלו תיכף הקידושין ולא מהני אח"כ עקירת הנדר למפרע עיי"ש. וא"כ ה"נ כאן הרי זה דומה לנודע להבעל. דהא בשעת הקידושין שניהם יודעים שיש בזה איסור הקדש ותו לא מהני אח"כ שאלה לתקן הקידושין למפרע. כן י"ל לכאורה. אבל יש לחלק. דהתם ברצון והקפדת הבעל תליא. וכיון שנודע לו הרי תיכף רוצה שיהיו הקידושין מבוטלין דשמא לא יהי' להם היתר (כן הוא לשון התוס') משא"כ הכא כיון שיהי' נשאל אח"כ הרי אגלאי למפרע שקדשה בחולין דעלמא. אך מ"מ נוכל לומר דאעפ"כ אינה מקודשת למפרע. אע"פ שנשאל והוי חולין מעיקרא. מ"מ הרי בשעת הקידושין לא סמכה דעתה. דאז הרי הקדש לפנינו. ויש לפקפק בזה ואין להאריך שימשכו הדברים מענין לענין. ויותר נראה מש"כ לעיל. כיון דאף אחר שאלה שוב יהיה כמקדש בדבר שאינו שלו. ואין לומר אכתי כשהקרבן גופא דידי' הוא נחוש שמא ישאל עליו ויהי' חולין שלו ותתקדש למפרע. (והוא לא יחוש לקלקול דידה דרק גבי נדרים אמרינן דמסתמא היא עצמה לא תקלקל א"ע. ובאמת צ"ע במ"מ פ"ז ה' אישות ה"ט שכתב כן בשם הרשב"א דמש"ה מותרת לינשא מיד. ולדידי קשה תינח כשהתנה עמה ע"מ שאין עליך נדרים.