זכר ישעיהו (רמב"ם) כא

שוקלין ומחשבין חומר האיסור וקולו. רק כיון שיש לו מתירין באיזה אופן שוב לא בטל דעד שתאכלנו באיסור וכו'. הלכך לא איכפת לן כלל אם הוא ניתר מעיקרו. רק אדרבה כל מה שהוא נעקר מתחלתו טפי מעלי. וכל זה ברור לערד ואין להאריך:

ונשוב לעניננו עכ"פ אף לסברת התוס' מ"מ מקרי איסורי נזיר דבשיל"מ. ואע"ג דלא מקרי דבשיל"מ רק היכא דמצוה לאתשולי עלי'. הנה כבר ביררנו דנזיר הוא נדרי איסור וג"כ מצוה לאתשולי עלי' (קו' ותי' בגמ' דעירובין) ולכאורה קשה בפרק בכל מערבין (דף למ"ד) דמקשינן לטומטום ואלו לנזיר ביין לא פליג מ"מ. דאפשר למתשל אמירוסי'. אי הכי תרומה נמי אפשר דמתשל עלויה ומשני וכו'. והשתא לסברת הגמרא דנדרים הנ"ל לישני נזיר מצוה לאתשולי עלי' אבל תרומה מי איכא מצוה לאיתשולי עלי'. אך באמת זה לק"מ. דנהי דהיכא דאיט מצוה לאתשולי עלי' לא נקרא דבר שיל"מ. היינו משום דלא הוי כמו שההיתר בא מעצמו. וכמ"ש שם המפרשים. אבל לענין שיהיה נקרא מאכל הראוי. זהו שפיר נקרא אף בדליכא מצוה בשאלה רק כיון שבידו הוא. גם יש לומר דהתם גבי עירוב כיון דאין אלא לדבר מצוה. הרי מצוה לאתשולי עלי'. ואין לפלפל יותר בזה שאכ"מ רק לפי שנוגע קצת לעניננו לא יכולתי להתעלם מזה:

(ביאור בגמ' נדרים ותי' ב"ק) ו והנה באמת הענין צריך מובן. דאמרינן דתרומה מש"ה לא נקרא דבשיל"מ הואיל דליכא מצוה לאתשולי. ומה בכך דאין בזה מצוה סוף סוף הרי בידו הוא ושפיר יש לו מתירין. ויש להסביר דכיון דצריך תלתא להתירו לא מקרי שהוא בידו. ואע"ג דקאמר הש"ס ר"פ האשה רבה הקדש נמי משום דבידו לאתשולי. הנה מ"מ לענין דבר שיל"מ בעינן שיהיה בידו בלי טורח (עי' תוס' ע"ז דף ע"ג גבי טבל שכ"כ כיון שיש לו עזרה הוי כאין לו מתירין) וראיתי להתוס' ב"ק (דף ס"ז) שכתבו דהקדש ותרומה לא מקרי שינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה (כדאמרינן ברפ"ק האשה רבה ובס"פ הנודר) כיון דלא שכיחי. ודבריהם צריכין ביאור. דיפלא לכאורה הלא זהו נגד הסברא שיהיה מלתא דלא שכיחא להשיג ג' הדיוטים להתירו. ועוד אם זה הוא באמת מלתא דלא שכיחא. א"כ למה מקרי זה התם דהוא בידו למיתשל עליה. ונראה ברור כוונתם דהכי הוא. דודאי מי שהוא צריך לכך להיות נשאל על הקדשו בשביל צורך איזה תיקון. כגון התם בר"פ האשה רבה שהוא רוצה להעיד על הקדשו. ובר"פ שום היתומים במקדיש כל נכסיו להיות נאמן עיי"ש. וכן בנדרים להתיר תערובתו. הנה בכה"ג בודאי הוא מחזר אחר תלתא להתירו. ויהי הנקל בידו להשיג תלתא הדיוטות. וכן נמי לענין שיהי' נקרא מאכל הראוי לו לענין עירוב לנזיר ביין. כמ"ש לעיל. וכן בדיני מוקצה בשבת דמזדקקי ליה תלתא ומותר לו שפיר מש"ה לא אסח דעתיה כיון שבידו כשירצה לצרכו (עי' שבת דף מ"ו ע"ב ובתוס' שם) דמסתמא על מה שאדם מחזר לצרכו ישיג דבר קל כזה. ואמנם כל זה לא שייך רק היכא שאנו סומכין עיקר על הסברא שבידו לאתשולי משום צורך טובתו. אז בודאי בידו הוא. משא"כ לענין שינוי החוזר לברייתו אין כאן ענין כלל שיהיה נשאל בפועל מפני איזה צורך שלו. וע"כ נמי דבידו להיות נשאל כשירצה. מ"מ סתמא לאו למתשל עומד. ובלי שום סבה לא שכיחא למתשל. וזהו כוונת התוס' באמרם לא שכיחא. לא דלא שכיחא האפשרית למתשל. ז"א כמ"ש. דבודאי אפשר הוא להשיג תלתא ובידו הוא כנ"ל. רק כוונתם לא שכיחא למתשל. ואין הקדשות ותרומות עומדין סתמא לכך. ושינוי החוזר לברייתו לא מקרי רק היכא דשכיחא היא אותה מעשה שעי"כ יהיה חוזר לברייתו. כל זה נראה לענ"ד בס"ד ברור בכוונת התוס'. ובמקום אחר. פלפלתי עוד בדבריהם לידון בדבר החדש:

ואמנם השיטה מקובצת בב"ק התם תי' דאין זה בידו כיון דבעינן תלתא. ונראה שסמך עצמו אהא דאמרינן בקידושין (דף ס"ב) גר לאו בידו להתגייר כיון דצריך שלשה. אך זאת הוא נגד כל המקומות הנ"ל שהבאנו. דמבואר שזה נקרא בידו (ומהא דפרק א"ע גבי חלות חמץ אין לה"ר מדאמרינן הואיל ואי בעי מתשל עלה ממונא הוא. די"ל חומרא דבל יראה דחמץ שאני דעשאו הכתוב כאילו הוא ממונו ואין להאריך כאן) ואולי גבי גר שאני דבעינן תלתא מומחין שו"ר להשעה"מ פי"ג ה' א"ב שהעיר בזה אבל לא הזכיר מהתוס' דב"ק הנ"ל ועכ"פ זה מסתבר דלענין דבר. ל"מ בעינן שיהי' המתיר ממציא מעצמו בלי טורח וחיפוש. ולכן אע"פ דשאלה מקרי בידו מ"מ אין זה עדיף כ"כ להיות נקרא עי"ז יש לו מתירין הואיל שהוא תולה בדעת אחרים להשיג שלשה מתירין. ואמנם כל זה הוא רק בדבר הרשות אבל היכא דמצוה לאתשולי עלי'. הרי שהמתירין עבדי מצוה בהתרתן. אז שוב אמרינן חזקה שיבא המתיר בודאי. דמסתמא הוחזקו כל ישראל להיות רודפי צדק ולעשות מצוה ויהי' ממציאין א"ע ברעות נפשם להתיר לו. ע"כ בכה"ג היכא דמצוה לאתשולי חשיב שפיר דבר שיל"מ. משא"כ בתרומה דאין מצוה למתשל עלה. ועי' זבחים (דף ק"א ע"ב) דקאמר הש"ס כה"ג בעומד לפדות כפדוי. פרה מצוה לפדותה משא"כ מנחות עיי"ש:

ז ובהכי ניחא מה שיפלא אליבא דאמת. נהי דתרומה לא מקרי דשיל"מ דלא תתבטל כלל כיון דאין מצוה בשאלה מ"מ נימא היכא דאיתרמי ונתערב אף ביותר ממאה אם יוכל להיות נשאל בנקל בלי טורח לא יהי' שביק התירא ואכיל איסורא שנתבטל. דכל מה שאפשר לתקוני מתקנינן. וניחא לי זה עפ"י מה שכתבתי בה' מאכלות אסורות (פט"ו דין ו') דמי שנתערב לו טבל בחולין דנתבטל מדאורייתא אזי אין לו תקנה רק שיקנה טבל מחברו ויפריש על זה התערובות דאז שפיר שניהם הם חיובי דרבנן. התערובות הוא דרבנן דמן התורה ברובא בטיל. וטבל זה שקנה הוא ג"כ רק מדרבנן דמדאורייתא לקוח פטור. והנה בפ"ה דדמאי שנינו שאין אדם רשאי למכור את הטבל אלא א"כ לצורך. וביאר הירושלמי לצורך כיצד. כגון שנתערב לאחד טבל בחולין וצריך הוא לתקן ממקום אחר אז לחברו רשות למכור לו לצורך תיקון זה. הרי דמן הדין יש איסור במכירת טכל ורק לצורך תיקון תערובות טבל בחולין רשאין למכור. ומעתה א"ש בנ"ד. דהיכא שנתערב מועט תרומה בחולין מרובין האיך משיאין לו עצה שיהי' נשאל על התרומה כדי שלא יבא לידי ביטול. הרי כשישאל על התרומה תתהפך להיות טבל ויהי' שוב תערובות טבל בחולין וכי היכא שיסלק גם איסור טבל (ובפרט דטבל אוסר במשהו. ויש עוד לפלפל אם אוסר במשהו גם בכה"ג שנולד האיסור עכשיו בתערובתו. ואכ"מ) בהכרח יהי' מהצורך לתקנו ממקום אחר ע"י טבל לקוח כמ"ש נמצא שאנו מכריחים עי"ז לבא לידי איסור מכירת טבל. ואין זה תיקון רק מקלקל ובשלמא אי הוי מצוה לאתשולי בתרומה כמו בקונמות. הרי ממילא אהדרה התרומה לטבל והי' אז מותר לכתחלה למכור הטבל לצורך כנ"ל. אבל כיון דבתרומה ליכא מצוה לאתשולי עלה. ורק בכדי שלא יצטרך לבא לידי ביטול. הנה נגד זה שוב יש לנו מונע גדול איסור מכירת טבל. וא"ש גם לדידן דמוטר יותר לסמוך אביטול ולא להיות נשאל על התרומה. ובזה א"ש טפי הא דבפ' בכל מערבין אמרינן תרומה נמי הא מצי למתשל עלה ואע"ג דהכא אמרינן תרומה מה מצוה למתשל וכו' (ועי' לעיל אות ה') והיינו דהתם הרי היא תרומה גרידא בלא תערובות. כמבואר שם ושפיר מצי למתשל:

וראיתי שנחלקו בזה אבות העולם הלא המה רבותינו האחרונים הט"ז והש"ך (עי' ביו"ד סי' שכ"ג בט"ז ובנקה"כ שם) והט"ז האריך לשיטתו דבאמת לא מצי למתשל בלי פתח חרטה מעיקרו והתערובות גופא לא פתח חרטה הוא. ובזה ניחא לי' הא דתרומה שנתערבה דלא אמרינן לי'