זכר ישעיהו (רמב"ם) יד

אותה אז אינו נקרא נטיעה ואין החרישה מועיל לו. ובאם לאו יהי' מועיל עכ"ל הגאון ראו"ו. ופירושו מתקבל יותר. אבל קושייתו אינה מכרחת דשמא אין ה"נ כשהוא פודה אותה פועל זאת על הנטיעה להשתנות להיות אילן. וכל מדת חכמים כך הוא. וכבר אמרו נתעברה השנה בתוליה חוזרין כדאיתא בירושלמי (ודוחק לחלק בין פעולת יחיד למעשה ב"ד) והגאון רמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות האריך בכיוצא בזה ואין כאן המקום להאריך. ותו אף לפי' הגאון דניתן קצבה עד שיהיו חולין מעצמן בשנה החמישית. אכתי יקשה כה"ג הלא כשנטעה ט"ו באב תהי' נעשית אילן אחר ג' שנים ומחצה (הוא ט"ו בשבט בשנה החמישית) וכשנטעה רק יום אחד מאוחר או אפילו רגע אחד אחר שקיעת החמה כבר תהי' בקטנותה ד' שנים שלימות. ומפני רגע אחד דעכשיו תמתין חצי שנה. אלא בע"כ נימא כך היא מדת חכמים. ולכן אין להקשות גם על הרמב"ם:

(עצה עמוקה לתרץ פליאה הנ"ל כל הבה"ג). עכ"פ לפירוש הרמב"ם סובר ראב"ע דגדלות הנטיעה לבא בכלל אילן תלוי ביד הבעלים אם הוא פודה הנטע רבעי נעשית אילן מיד ואם לאו תהי' נטיעה עד כלות שנת הנטע רבעי. ואמינא אנא דהבה"ג סבר בזה כר' אלעזר ב"ע וכפי' הרמב"ם (ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מלשון הכתוב נטעו נוטעים וחללו (ירמיה ל"א) הרי שנקראו נטיעות עד שיחולו וכראב"ע) והנה מדברי התוס' מבואר דדברי בה"ג היו קבועין על הא סוגיא דילן שכתבו וז"ל ויש הלכות גדולות שכתוב בהן ופירות שנה רביעית בתר דפרק להו אסורין עד דנפקא ועיילא חמישית. ושבוש הוא. דבהני לא איירי בשמעתין כלל דאותן שחנטו ברביעית קודם ט"ו בשבט אסורין לעולם והחנוטין ברביעית אחר ט"ו בשבט שרי לאחר פדיה לאלתר עכ"ל התוס'. וכן הוא בהרא"ש. ומבואר בדבריהם דהבה"ג קאמר למילתי' אהך דאמרינן ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט ואחרי כל הדברים שהצענו הנה. יצטדקו על מכונם דבריו אלו דבה"ג לפרושי טעמא דמלתא למה פירות אלו של נטיעה זו עד ט"ו בשבט. והכי הוא. דהנה קשה קושיית רש"י הלא תשרי הוא ר"ה לנטיעות ואמאי תהי' נטיעה זו ערלה עד ט"ו בשבט. ויתיישב הדבר כעין שפירש"י שזו כבר נעשית אילן שר"ה שלו ט"ו בשבט. ואמנם הלא יציאתה מכלל נטיעה לבא לכלל אילן בהא גופא תליא כשהגיעה לנטע רבעי ונתחללה נעשית אילן וכשלא נתחללה תשאר נטיעה. ועי"ז נאמר שפיר דבהכרח היא אסורה בתורת ערלה עד ט"ו בשבט. דאי נימא דיוצאת מאיסור ערלה ונעשית רבעי. מן ר"ח תשרי שהוא ר"ה לנטיעה הנה א"כ שנעשית רבעי ומתחלל. הלא עי"ז תתהפך לאילן שר"ה שלו ט"ו בשבט. ונמצינו נטיעה זו מדויל ידה משתלם. ותקנתה קלקלתה. וע"י ההיתר תתהפך לאיסור. ומכח זה שנבא להכשירה לחילול בתורת רבעי תהי' נעשית אילן ע"י החילול. ושוב נפל פותא בבירא להאריך זמן ערלתה עד פ"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן. ונבאר עוד יותר:

ואמנם מצינו למדחי. הלא אכתי באפשרי להתיר הנטיעה מן ר"ה שהוא ר"ה לנטיעות ותהי' נטע רבעי רק באופן שלא לפדותה ולחללה רק יאכלו הפירות עצמן בקדושת שביעית. דאז היא נטיעה עד שנה ה' כדאמרינן בירושלמי כנ"ל. אך על זה נשיב דמ"מ האיך יכלו חכמים להתיר הפירות מן ר"ה עד ט"ו בשבט. דלמא אח"כ במשך כל השנה יפדה פירותיו של נטיעה זו ותהי' נעשית אילן ואגלאי מלתא דר"ה שלה הי' ט"ו בשבט. ונמצאו פירות אלו שגדלו מן ר"ה עד ט"ו בשבט היו ערלה וע"כ אין תקנה רק להמתין מלאכול פירות הללו עד דנפיק כל שנה הרביעית ונתאכלו ולא נתחללו פירות מנטיעה זו כלום. ולבד אז יתברר שהיתה נטיעה ור"ה שלה תשרי. דחזינן אם חילל אח"כ פירותיה שגדלו אחר ט"ו בשבט נמצא נעשית עי"ז אילן. וע"כ אסורין הפירות מן ר"ה עד ט"ו בשבט. ואם לא חילל אח"כ כלל מהפירות שגדלו עד תום שנה הרביעית רק נתאכלו כמו שהן הרי אגלאי מלתא שנטיעה היתה ור"ה שלה מתשרי. ולכן מותרין למפרע משום ערלה אותן שגדלו מן ר"ה עד ט"ו בשבט. ואמנם כל זה הוא רק תלוי בהפירות שגדלו מן ט"ו בשבט ואילך. דחזינן אם נתאכלו או נתחללו. אבל אותן הפירות שגדלו הן ר"ה עד ט"ו בשבט אף בתר דפריק להו לא מעלה ולא מוריד להיות עי"ז שינוי השם מנטיעה לאילן. כיון דלא אפשר בהו החילול כלל כנ"ל. דאם נאמר שהם תופסין חילול הרי עי"ז גופא יתהפכו לערלה. דאגלאי מלתא שהוא אילן. ור"ה שלו ט"ו בשבט. וכיון שיתהפכו לערלה שוב אין חילול תופס בהן:

היוצא מדברינו דפירות אלו שגדלו מן ר"ה עד ט"ו בשבט גם בתר דפריק להו אסורין. שאין החילול מועיל בהן אבל הם תלוים ועומדים עד סוף שנה הרביעית ואז נראה כשלא נתחללו מפירות נטיעה זו כלום. אבל נתאכלו בקדושתן אגלאי מלתא דנטיעה היתה ויהיו ניתרין הפירות שגדלו ר"ה עד ט"ו בשבט. לפי שנתברר שהי' ר"ה תשרי ויצאו מכלל ערלה ומותרין בתורת רבעי לאכלן בקדושתן דע"י חילול אי אפשר כנ"ל:

והן הן הדברים של בעל ה"ג דמפרש לסוגיא דילן דאמרינן ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט וע"ז מבאר הבה"ג ופירות שנה רביעית (היינו אותן שקודם ט"ו בשבט וכמו שרצו התוס' לפרש דבריו) בתר דפריק להו אסורין (דהחילול לא מעלה ולא מוריד כנ"ל. אבל הם תלוין ועומדין) עד דנפקא ועיילא חמישית. לפי שאז נדע ברור אם לא נתחלל כלל מפירות נטיעה זו. ותהי' נקראת נטיעה למפרע שר"ה שלה תשרי. ועי"ז יהיו ניתרין פירות אלו שקודם ט"ו בשבט וכמו שביארתי. ואף דאנן פסקינן דפירות אלו שקודם ט"ו בשבט אסורין לעולם. מ"מ אין תפיסה מזה על הבה"ג שהוא ראשון לראשונים ודבריו דברי קבלה ואינו חייב באחריות המפרשים המאוחרים לו. והנה הזה שפתחתי לפני לבב חרון. יש לפלפל עוד ולחקור אם אחר שעושה חילול בהפירות ד אילן לראב"ע אם הוא רק מכאן ואילך. או כיון שהוא אילן מתחיל הוא להיות אילן למפרע מן ט"ו בשבט. ועל זה הדרך הלכתי בפלפולי עד כה והכי מסתבר יותר. ואין להאריך עוד ולהוסיף טוי ונוז במעשה אורג העשוי לחילוקא דרבנן ולשית מצות עמוקות בלב תלמידים נבונים להוסיף גבורה בפלפלא דאורייתא. והמקום ישמח לבינו בתורתו. ומצינו כה"ג לחז"ל (בכורות דף ל"ח ע"א עיי"ש) שאמרו צריך אתה להתלות עליה כחזקיה אבי עקש וכל הנמצא בהר הקודש מאמר זר אין מדיחין אותו אבל חובת התלמיד ללטוש שכלו ולהצילו מן התימא עכ"פ הצלה פורתא:

איברא שיש להקשות לפ"ז בדברי ראב"ע דסבר דנקראו נטיעות עד שיחולו וכשיהיו עשר נטיעות כאלו מפוזרות לבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה. והאיך התירו לו זאת חכמים הא אח"כ במשך כל שנה רביעית הרי הנטע רבעי הפקר. וניחוש שמא בני אדם שילקטו פירות נטיעות אלו יפדו אותן. ובפרט לפי מנהג הצנועים שהיו מניחין מעות לחללן (עי' פ' מרובה) הרי פירות הללו לחילול מומדין. וא"כ שוב יהיו הנטיעות הללו נעשין אילן למפרע ואינו רשאי לחרוש שדה אילן זו רק עד העצרת. אך י"ל כיון דמ"מ בשעת החרישה עדיין לא נתחללו הרי הם כנטיעות והחרישה מועיל להן וברשות קעביד. ומה שנעשין אח"כ אילן למפרע הרי ממילא הוא. והוא לא עביד כלום בהאי שעתא:

פרק ארבעה עשר הלכה ט"ז. מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו וכו' כיצד טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. שהטבל במיתה. נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שאסורין רק מדברי סופרים. טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית. טבל