זכר ישעיהו (רמב"ם) טו

ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה וכו'. ויש לי בהך ענינא איזה הערות נכונות בס"ד:

א הגאון בעל מ"ל בספרו פר"ד הקשה בסוגיא זו אמאי טרחי רבנן בטבל ותרומה איזה מאכילין אותו הרי יש תיקון להנצל משניהם. שיתקן את הטבל ויפריש תרומתו ואח"כ יערב התרומה עם החולין. דתו ליכא איסור תורה כלל. דמדאורייתא חד בתרי בטיל. והקושיא מפורסמת. והנה הוא ז"ל בעצמו תי' על זה דאי אפשר לעשות הכי דאין מבטלין איסור לכתחלה. ואיסור זה שאנו עושין אין בו צורך לחולה כלל. דמאי אכפת לי' אם אנו מבטלין האיסור או לא. ואף שאנו מצילין אותו מאיסור חמור מ"מ כיון שאין זה צורך לחולה לא ניתן איסור זה לדחות. עכת"ד:

(השגה ברורה על המ"ל) והנה תירוצו לענ"ד אינו נכון. דבנידון דידן לא שייך כלל הך איסורא דאין מבטלין איסור לכתחלה. כיון דאין הביטול הוא כדי להתיר באכילה. דהא להחולה אין נ"מ דלדידי' הותרו כל מאכלות אסורות. אלא כל עיקר הוא רק כדי למעט באיסורי אכילה ולהאכילו הקל הקל. ולכן בכה"ג שפיר מותר לבטל האיסור לכתחלה דלא נאסר לבטל איסור רק כשמתכוון להנות ע"י כך ובלאו הביטול לא סגי לי' לאכלו. אבל כשאין כוונתו להתיר האכילה ורק בשביל איזה דבר אחר אז מותר לבטל. והכי מצינו מפורש בפוסקים ראשונים ואחרונים. עי' ב"י יו"ד (סי' פ"ד לענין סינון דבש שנפלו בו נמלים דמותר. שאין כוונתו אלא לתקן הדבש וכך כתבו הקדמונים לענין הגעלה דמותר. לפי שאין הכוונה ליהנות בהבליעה היוצאת רק להכשיר הכלי. עי' ט"ז א"ח (סי' תנ"ב) ועי' פר"ח יו"ד (ססי' ס"ד) וכ"כ בתשובת הרשב"א (סי' תס"ג) בשם הר"ש לפרש הכי מתני' דתרומות (ספ"ה) טחנו והותירו אם ידוע וכו' מותר. ואע"ג דאסור לבטל וכו' מ"מ מותר דאין כוונתו לבטל התרומה רק לטחון עיי"ש. וא"כ הדבר ברור דגם בענין שלפנינו אין כאן כלל משום מבטל איסור לכתחלה והנה קושייתו שבה לאיתנה:

ב ונהירנא כד הוינא טליא הראני בזה כבוד אאמ"ו זצ"ל דבר נאה ומתקבל להגאון בעל קצוה"ח סוף ספרו אבני מלואים שכתב לתרץ קושיית הפר"ד. דמשום הכי אי אפשר לעשות כן להפריש התרומה ולבטלה. דהא שוב יש כאן איסור אחר. דאסור להיות מאבד את התרומה דבעי שימור [עי' הלכות תרומות פי"א] וכאן כשיבטל אותה ותהי' בטלה ברוב חולין הרי זה כמבערה מן העולם את"ד. וראיתי עוד לעשות סמוכין לסברא זו. דמה שמתבטל ברוב חשיב כמתבער מן העולם. דהכי מצינו בפ' (הקומץ רבה כ"ג:

) בסוגיא אי בתר בטל או בתר מבטל אזלינן. דפרכינן התם על ר' חייא ממתני' דליהוי כמנחה שחסרה וכו'. וכתב על זה רש"י התם. ואמאי דלא מבטל לי' טיבלא לשיריים דתיהוי כריבה סלתה לא מצי למפרך לר' חנינא וכו'. דאי נמי בתר בטל אזלי' וטיבלא מבטל לשיריים לא הוי ריבה סלתה דבטל כמאן דליתי' דמי ולא אייתר לי' עכ"ל. הרי דכל דבר המתבטל חשיב כמאן דליתי' ולכן שפיר קאמר האבני מלואים דאסור לבטל התרומה משום דהוי כמאבדה:

(פרכא בתירוצו של האבני מלואים) ואמנם עם כל זה גברא רבה חזינא פירוקא לא חזינא ולא הונח לנו כלל בהמצאתו. דנהי נמי דכשמבטל התרומה חשיב כמאבדה. הלא נשאל איפא אלא מאי האיך נעשה והא גם עכשיו כשאוכל התרומה כמות שהוא מי איכא איבוד גדול מזה. כיון שהיא לא ניתנה רק לאכילת כהנים נמצא כשהיא נאכלת ע"י איזה אופן אחר שיהי' הרי זה כמאבדה. ומה לי אם ניתנה לכלבו או שאוכלה בעצמו. וכל זר האוכל תרומה מלבד שהוא עובר באיסור אכילת תרומה. שהוא כמו כל מאכלות אסורות. הנה פשיטא לי שהוא ג"כ מכלל מאבד תרומה והואיל שכן הנה הדרא קושיית הפר"ד לדוכתה להיות מתקן ע"ל ביטול התרומה בחולין. ואי משום דחשיב כמאבד תרומה הרי גם השתא כשאוכל התרומה כמות שהיא הרי הוא כמאבדה כי אך חלק הכהנים היא. ובאכילתה לא יתערב זר. (ונמצא תוקף לדברינו במה שכתבו התוס' פ"ק דפסחים (דף י"ג). דאע"ג דאסור לשרוף תרומה טהורה משום דכתיב משמרת תרומותי מ"מ הכא בע"פ שרי משום דסופה לאסור ולילך לאיבוד עיי"ש. ולפ"ז ה"נ בנ"ד כיון דסוף סוף תלך לאבוד להיות נאכל לזר מוטב יותר לבטל אותה מקודם. וזה נראה לענ"ד ברור). ולפי שעה אין בידי הספר אבני מלואים לעיין בו. אולי אמצא בו מקום להצילו מהשגה זו:

ג ולפי סברא זו שביארתי יקשה לכאורה בדברי הגמ' דמר סבר טבל חמור דאסור לכהן ומ"ס תרומה חמור דטבל אפשר לתקן ואמאי לא קאמר תרומה חמורה לפי שיש בזה גם משום מאבד תרומה בידים כשאוכל אותה הזר משא"כ בטבל. אמנם באמת לק"מ. דהרי גם בטבל כמו כן יש איסור כזה דקיי"ל דטבל אסור בהנאות של כילוי (עי' מ"ל ספ"ב מה') תרומות) אף כשמאכילו לבהמתו. ולפ"ז גם כשהוא בעצמו אוכל הטבל מלבד האיסור טבל הרי יש כאן גם הנאת של כילוי. נמצא אשר זה לעומת זה יכריעו האיסורים אלו בתרומה אסור לאבדה וכמו כן בטבל אסור בה הנאת של כילוי ולכן מצד זה אין הכרעה ביניהם:

(שקלא וטריא עפ"י סברא נכונה) ד ואכתי יש לדקדק בגמ' אמאי לא אמרינן טבל חמור הואיל ואיסורו במשהו דקיי"ל שהוא אוסר בתערובתו בכל שהוא. ואע"פ שזה אינו רק מדרבנן. הלא מסקינן דפלוגתא דידהו הוא ג"כ בטבל ותרומה. דעציץ שאינו נקוב דרבנן. וא"כ הרי יש סברא רבתא להחזיק את הטבל יותר חמור לפי שאוסר בכל שהוא ונראה לענ"ד לתרץ. דהנה הא דטבל אוסר במשהו הוא מטעם דהוי דבר שי"ל מתירין. כמ"ש רבינו לקמן (פט"ו) ועמש"ש. ועיקר הסברא דדשיל"מ לא בטיל דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וזה לא שייך הכא בנ"ד. כיון דסוף סוף צריכין אנו להאכיל איסור להחולה. ומה ענין תאכלנו בהיתר יש כאן ודוק:

ה תו יש לתמוה אמאי לא אמרינן תרומה קיל לפי שישנה בשאלה דמצי למתשל עלה. כדמצינו כה"ג בפ"ק דיבמות נזיר איתי' בשאלה. ובנזיר (י"ד) דאיתי' בשאלה ועוד בכ"מ הרי דמידי דאיתי' בשאלה קיל הוא נגד שארי איסורין. ואין לומר דהכא אחר שיאכלנה תו ליתי' בשאלה. ז"א דהא גם טבל אחר שיאכלנו לא מצי לתקן לי'. ואעפ"כ קאמר טבל אפשר בתיקוני' היינו דטבל דעלמא איתי' בתיקון וא"כ ה"נ נימא בתרומה. ונראה לתרץ דאף דתרומה איתא בשאלה מ"מ לא קיל איסורה בזה. דאי מתשל עלה הדרה לטבלה. ולכן הכא שפיר מצינן למימר טבל קיל דאפשר לתקן. מאי אמרת תרומה קיל דאפשר בשאלה. הא אם ישאל הדרה לטבלה. ואי תימא ומה בכך הרי גם כדהדרה לטבלה אפשר לתקן הטבל. מ"מ הרי יש כאן תרי תיקונים עד שיגיע אל ההיתר. מתחלה ישאל עלה ואח"כ כשתהי' טבל יתקן. משא"כ כשהוא טבל לפנינו אפשר לתקוני' תיכף. נמצא דגבי תרומה הוא כמו תרי הואיל או תרי מיגו (עי' פסחים מ"ז. ב"מ י"א):

ואכתי יש להקשות הא סתמא פליגי בטבל ותרומה מר סבר טבל וכו'. ואיירי בכל מיני תרומה. וא"כ היכא דהתרומה היא תשלומי תרומה היינו זר. שאכל תרומה בשגגה דמשלם פירות מתוקנים והם כתרומה לכל דבר הנה בכה"ג שוב הדק"ל. הא תרומה כזו קיל דאיתא בשאלה. ואי מיתשל הדרי להיות כבתחלה פירות מתוקנים. וכעין קושיא זו יקשה ג"כ התם בעירובין על דברי הש"ס הנ"ל. דקאמר אי מיתשל הדרה לטבלה ותרצתי כל זאת לנכון בה' תרומות רפ"י:

פרק חמשה עשר הלכה ו'. חוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו ומפני זה