זכר ישעיהו (רמב"ם) יג

הרי לאו עליה מוטלת המצוה כלל אלא ודאי דכיון דע"י פדיה זו יתהפך תיכף איסור זה להיתר ויסתלק איסור הנאה לגמרי לכן אין זה דומה לשאר משתכר באיה"נ דקיימי באיסורייהו גם אח"כ. וה"נ אמינא בסברא זו גם לענין סחורה בדברים האסורים:

ולכאורה יש להקשות על סברא זו הא גם בפירות שביעית אסור לסחור. והלא נהי דפירות הראשונים הם בקדושתן אף לאחר מכירה דכתיב תהיה מ"מ הא פירות שניות הם יוצאין מקדושתן לגמרי כשמכר אותם וא"כ אמאי יהיה אסור לסחור בהם. ומדברי הרמב"ם ה' בכורות פ"ה דין ט' גבי בהמת שביעית פטורה מן הבכורה משמע מפורש דאף בפירות שניות אסור לסחור דיהיב טעמא משום לאכלה ולא לסחורה (ועמ"ש שם בס"ד בארוכה) ואע"ג דבהמה זו היא רק פירות שניות שנלקחה מדמי שביעית. אך באמת זה לק"מ כיון דאיסור סחורה בפירות שביעית הוא משום לאכלה ולא לסחורה ואין זאת מסתעף כלל מכח האיסור סחורה בדברים טמאים וכמבואר במתניתין:

ב מבואר דיש להסתפק לדינא בענין כיוצא בזה. אי מותר לעשות סחורה בדברים האסורים עכשיו ויהי' ניתרין לאחר זמן ולא מבואר הענין בפוסקים אם מותר לסחור בתבואה חדשה קודם העומר והנה אי נימא דאיסור סחורה בנבילות וטריפות הוא מן הכתוב יהיו בהווייתן יהי' הנה שפיר אין לנו רק אלו דכתיב בהו יהיו:

אבל אם קרא אסמכתא ועיקר האיסור מדרבנן דילמא אתי למיכל מיני' לפי"ז יהי' אסור לסחור גם עם חדש. והנה בטבל מצינו ג"כ דאסור למכור את הטבל (עי' הל' מעשר פ"ו ה"ו) והיינו ג"כ מטעם דאסור למיכל עיני' הרי אע"ג שיש היתר לאיסורו ע"י הפרשה מ"מ אסור למכור ולסחור בהן. ולפי"ז אפשר דגם בתבואה חדשה אסור לעשות סחורה ועלמא לא נהיג הכי אף מי שנוהג בח"ל בזה"ז להזהר מאיסור חדש. ואפשר לומר כיון דמפורש בי' היתר הנאה מדכתיב קצירכם דבלאו ריבויי הי' אסור בהנאה מן לא תאכלו כדאמרינן בפ' כ"ש לכן הותר ג"כ לסחורה כמו דחזינן בנבילות וטריפות שהי' מותר אף בלא נזדמנו מדרשא דלכם לולא המיעוט יהי' בהווייתן יהו כדאי' בגמרא התם. כן נלפע"ד ועדיין צ"ע לדינא:

פרק עשירי הלכה י"ח. הורו מקצת הגאונים שאע"פ שפדה הפירות של שנה רביעית או חללן אסור לאכלן עד שתכנס שנה חמישית. ודבר זה אין לו עיקר. ויראה לי שזו שגגת הוראה. והטעם לפי שכתוב ובשנה החמישית תאכלו את פריו. ואין ענין הכתוב אלא שבשנה החמישית תאכלו פריו בלא פדיון ככל חולין שבעולם. ואין ראוי לחוש להוראה זו. ע"כ:

(פליאה בדברי בה"ג) וכבר נזכרה הוראה זו בשם הבה"ג ש בתוס' ובפסקי הרא"ש ונדחית בשתי ידים. דהא בורכתא היא כי כן הוא באמת דין זר. ואמנם בכאן הראיתי עד כמה גדול כחה של פלפול מחודד. כי בתעצומת עוזה היא כפטיש יפוצץ סלע. ואין דבר קשה עומד בפניה וביכולתה להשיב על כל פליאה עצומה. אם כולה או מקצתה. ועכ"פ להחלישה מעט. וכמה גדולים דברי רבינו הרמב"ן הידועים באמרו (בהקדמת המלחמות) כי כן יודע כל לומד תלמודינו. שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות. ולא ברוב קושיות חלוטות וכו'. וכן בענין שלנו. אם כי התימא גדולה אמרתי אחכמה אולי אוכל נכה בה ויתיישב הענין בדרך מושכל לחדד לב הנבונים ונבאר מתחלה הגמרא דר"ה ומה שיש לדקדק:

אמרינן בפ"ק דר"ה אחד הנוטע וכו' למ"ד יום לפני ר"ה עלתה לו שנה (פי' רש"י כיון שהגיע יום א' בתשרי עלתה לו שנה למנין שני ערלה) ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי. פי' רש"י ואע"פ שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בה פירות לאחר ר"ה של שנה השלישית מיד עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה. שאע"פ שר"ה תשרי לנטיעה ט"ו בשבט ר"ה לאילן. וזו כבר נעשית אילן. לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט אבל משם ולהלן אם יחנטו בה פירות דין רבעי עליהן עד ט"ו לשנה הבאה וכו' עכ"ל. וכן רבינו הרמב"ם בפ"ט ה' מע"ש דין ט' כתב וז"ל נמצאת למד שהנוטע מ"ד יום קודם ר"ה עלתה לו שנה ואעפ"כ אין פירות הנטיעה הזאת מותרת בערלה אלא ברבעי (צריך לומר ולא ברבעי. וכן מצאתי בדפוס ישן שנת ש"ט שנדפס ע"י מוהר"מ פאדווא) עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות. עכ"ל:

הרי שהוסיף ג"כ מלתא בטעמא. כפירש"י דמש"ה אסורין עד ט"ו בשבט לפי שכבר נעשית אילן ויצאה מכלל נטיעה:

(תמי' ברש"י ורבינו). ואמנם מעודי נפלאתי מאד על דברים אלו שכתבו רש"י והרמב"ם כ"כ בפשיטות. וזו כבר נעשית אילן. וכאלו לא דברו חכמים בשום מקום בשיעורין אלו איזהו נטיעה ואיזהו אילן. והלא משנה שלימה שנינו ספ"ק דשביעית עד אימתי נקראו נטיעות ראב"ע אומר עד שיחולו. רי"א בת שבע שנים. רע"ק אומר נטיעה כשמה. ומסתמא ה"נ לענין ערלה וגם. לשאר מילי נימא הכי איזהו נטיעה ואיזהו אילן. ובפרט לענין זה למחשב איזהו ר"ה שלו. והנה התם פסקינן כרע"ק דנטיעה כשמה. והר"ש פי' נטיעה כשמה בת שנתה. אבל הרמב"ם בפי' המשנה שם וכן בספרו פי' סתם נטיעה כשמה זה האילן הקטן כל זמן שקורין לו נטיעה. ולא נתן קצבה למנין שנות נטיעה (ואין לדקדק דאי נטיעה היא פחות משנות ערלה א"כ אמאי חורשין בערב שביעית כל הבית סאה בשביל עשר נטיעות. והא אין צורך לנטיעות אלו דבלא"ה אסורין פירותיהן בשביל ערלה זה לק"מ דאע"פ שאין לו צורך להפירות מ"מ הרי הוא רוצה לתקן הנטיעות לאברויי אילנא) ובכל זאת נראה דשיעור זה זוטר משיעורו של ראב"ע מדאמר ראב"ע עד שיחולו ולא אמר משיחולו מוכח דאתי למעט שיעורא זוטרא מיני' ומני רע"ק דסבר נטיעה כשמה. וכה"ג דייק הש"ס בב"מ (דף פ"ח ע"ב) משיפקסו עד שיפקסו מיבעי לי' ועיי"ש בתוס'. ועכ"פ לנ"ד בשנות הנטיעה לערלה שפיר כתבו דבשנת ג' כבר נקרא אילן. רק אכתי תימא שלא הי' להם להתעלם מדברי המשנה דשביעית ולבארה באופן שיהי' מסכים:

ונשוב לדברי בה"ג שהתחלנו בו. ונקדים לומר דעכ"פ מאן דפסיק התם במשנה דשביעית כראב"ע לא משתבש. דאיכא סברא למימר הלכה כדברי המכריע כי הוא הממוצע בין דעת ר"י ורע"ק (הגם שיש לפקפק דלא שייך בכה"ג האי כללא. עי' שו"ת מוהר"ם מרוטנבורג סי' ע"ט) ונבאר דברי ראב"ע. הנה הוא אומר שנקראין נטיעות עד שיחולו. ופירשו בירושלמי לפי ביאור הרמב"ם וז"ל. עד שיחולו ר"ל שנקראו נטיעות כל השלש שנים שהם ערלים בלבד. וזה אם נפדה נטע רבעי שבהם. ואם לא יפדנו עד תום השנה הרביעית שהוא קודש וכן אמרו מאי עד שיחולו עד שיפדהו או עד שיעשו חולין מאליהן. ר"ל בשנה החמישית עכ"ל בפי' המשנה וכ"כ הרע"ב. ולא אוכל להתעלם ממה שראיתי בביאור השנות אליהו במשנה זו שביאר כוונת הירושלמי הכי וז"ל. ירושלמי מיבעי מהו עד שיחולו עד שיפדהו או עד שיעשו חולין מאליהן. ר"א בשם ר' יוחנן כיני מתני' עד שיעשו חולין מאליהן. ואתיא וכו'. ופי' דמיבעי מאי דעתו של ראב"ע אם הפי' משיחולו עד שיפדהו והוא שנה ד' או פי' מעצמן והוא שנה ה'. ופשיט לי' מתוספתא וכו' דעד שיחולו פי' הן לעצמן. ומה שפירשו בזה המפרשים דפירשו עד שיחולו הוא עד שיפדו או עד שיעשו חולין מאליהן קשה וכי מה חילוק יש כשיפדו