זקן אהרן (קורץ) ס

יותר מקדם. אך י"ל דיצחק הי' בטוח בנפשו וברוח קדשו דעשיו לא יוכל להא כיל לו דבר איסור כי בטח הי' יצחק מרגיש בדבר ע"י רוח הקודש שבו, ועי"ז הי' גם עשיו ירא מאתו שלא יצא מאתו בחרפה ובבזיון אם יתן לו דבר איסור, כי יצחק ירגיש בדבר שהוא דבר איסור, ועשיו הי' עושה עצמו לאיש כשר בפני יצחק אביו ע"כ עשיו הוכרח לדקדק שיהי' המאכל כשר, אבל השתא כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות פירש"י כדי שיטול יעקב את הברכות וצ"ל ג"כ דהרוח הקודש פסק ממנו דאל"כ לא הי' יעקב יכול לקבל הברכות, דאפי' אם אינו רואה בעיניו מכ"מ יראה ברה"ק וע"כ דתכהין עיניו מראות היינו ג"כ מראות ברוה"ק. ומעתה שפיר י"ל דיצחק ידע זאת דפסק ממנו הרוח הקודש ובשביל זה הי' דואג שבא זמן מיתתו כי אין שלטון ביום המות, וע"כ שפיר הי' ירא לסמוך השתא על שחיטת עשיו דשמא מאכיל לו דבר איסור והוא לא ירגיש בדבר, ומאחר דקיי"ל דמומר בודק סכין ונותן לו לשחוט א"כ שפיר מיושב שאמר יצחק השתא לעשיו חדד סכינך ויצחק הי' בודק הסכין שלא תהי' פגום ואז האמין לו והבן: מדרש פליאה, אדם דואג על איבוד דמיו ואין אדם דואג על איבוד ימיו זה יצחק עיין בס' חרוזי מרגליות מהגאון הישיש ה"ר וועלוועלע מרגליות דפה שליט"א שהביא זה המדרש ומה שכתב בזה, ולפענ"ד נראה בדרך פשוט דהנה ראינו שיצחק צוה לעשו צדה לי ציד לעשות מטעמים לפניו קודם מותו כדי שיברך אותו מתוך נפש רחבה ובטוב לב, ולפי"ז קשה למה לא צוה אותו לעשות המטעמים ממה שנמצא אתו בבית רק לבקש דבר הפקר דוקא, וע"כ דהי' דואג על איבוד דמיו. ומכ"מ נראה שלא דאג על איבוד ימיו שלא דאג על שהוא מת רק רצה לפני מותו לאכול סעודה טובה בכדי לשמח את לבו והבן. והנה בפשוט י"ל דרק יצחק בלבדו הי' יכול לעשות כן שהי' נעקד במסירת נפשו לקרבן ד' והי' בטוח לבא לשם בכל ימיו לטובה, וזה שאמר אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו זהו יצחק כי רק הוא בלבדו הי' בטוח שיכל לעשות כן. עוד י"ל זה יצחק הוא לשון צחוק אם אדם עושה כן וכמו ששרה היתה אומרת כל השומע יצחק לי והבן: אולם שמעתי בשם רבינו הגאון הקדוש בעל התניא זצללה"ה בהקדם שאמר לפרש עוד מדרש תנחומא פ' וירא שאמר יצחק לאביו נפשי נתונה לד' רק על דמי צר לי, וכתבו המפרשים בזה שצ"ל אמי צר לי שלא דאג על מיתתו רק על צערו של אמו שרה ע"כ, אבל הגאון הנ"ל אמר בזה עפי"מ דאיתא בכור צריך מתן א' ועולה בעי שתי מתנות שהן ארבע ואם יתערב דם בכור בדם עילה ע"כ דאי אפשר לזרוק על המזבח בממנ"פ אם יתן מתן א' יעבור על בל תגרע ואם יתן מתן ארבע יעבור בבל תוסיף, ועוד הרי אין נזרקין על המזבח במקום אחד וכיון דיצחק הי' בכור וגם עולה, א"כ איך יזרוק דמו על המזבח ועל זה אמר יצחק נפשי נתונה לד' אבל על דמי צר לי שהי' מיצר שאביו לא יהי' יכול לזרוק את דמו ויהי' נשפך חנם, וזה שאמר המדרש אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו זהו יצחק ודוק: וקח לי משם שני גדיי עזים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב פירש"י וקח לי משלי הם ואינם גזל שני גדיי עזים אחד לפסח ואחד למטעמים כאשר אהב כי טעם הגדי כטעם הצבי ע"כ. ויש להקשות על מאי שפירש"י דשלי הם ואינם גזל איך יתכן לקרוא זאת בשם גזל הלא עיקר רק בשביל יצחק בישלה, הן אמת על פירש"י י"ל דהוכרח לפרש כן מדכתיב "לי" דהי' סגי לומר קח משם ע"כ פירש"י תיבת לי לרמז שלי הם ואינם גזל, אבל רבקה בעצמה למה אמרה לי להורות שאינם של גזל כיון דלצורך יצחק בישלה. ב' קשה למה פירש"י על כאשר אהב כי טעם הגדי כטעם הצבי, דרש"י הי' צריך לפרש דבריו על תיבת גדיי עזים שטעם הגדי כטעם הצבי. כדי שלא תקשה הא יצחק הי' שולח לעשו לצוד חי' שהוא צבי ואיך אמרה ליעקב שיקח גדיי עזים, הא אם יצחק יאכל ויראה שהיא גדי הלא ידע שהוא יעקב ויכעוס עליו ע"ז שייך לפרש כי טעם הגדי כטעם הצבי ולא יכיר יצחק בין גדי לצבי וכמובן. ג' תקשה בזה קושיא עצומה על פירש"י ובעתוס'